לפני כמה שנים הגיע לביתה של ד"ר הגר להב סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כשהגיע לשאלה לאיזה מגזר היא משתייכת התבונן בביתה, בחפצים ובספרים, ופסק: "אתם חילונים". כשלהב ענתה לו שהיא חילונית שמאמינה באלוהים, השיב לה שאין אופציה כזו לסימון בשאלון. הוא ניסה להציע לסמן "רפורמית" או "קונסרבטיבית". זה נגמר בכך ששניהם סימנו בשאלון את האפשרות "אחר". בספר שלה, שיצא לאחרונה ונקרא "חילוניות מאמינות - סוציולוגיה של אמונה בנוף החילוני בישראל" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד), להב מוכיחה שהיא אינה "האחר", שישנן רבות כמוה, ושאמונה אינה תופעה דתית בלבד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
להב (55) היא מרצה בכירה לתקשורת במכללת ספיר, ובהתחשב בביוגרפיה שלה כיוצאת קיבוץ, חילונית, תל־אביבית, שמאלנית וליברלית - לספר לסובבים אותה שהיא מאמינה באלוהים היה כמעט כמו יציאה מהארון. האמונה התגנבה אליה כשהייתה עמוק בתוך עוד אפיזודה של דיכאון קליני. אז הבינה לראשונה שהסיכוי להינצל הוא רק בעזרת משהו גדול ממנה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני מכירה את הדיכאון מאז שאני זוכרת את עצמי. מגיל 13 כבר הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית", להב נזכרת. "אחת לכמה חודשים אני נופלת למקום הזוועתי והאפל הזה. אם אני צריכה לתאר לאדם שלא חווה דיכאון מה זה, אז אני אומרת לו לדמיין שכל העולם נצבע בשחור. התחושה היא שאין לך יכולת לצאת מזה בשום צורה, ושאם הכל כל כך גרוע אין טעם לחיות. כבר התחלתי לתכנן איך לסיים את חיי. ואז הגעתי להבנה שצריך להפסיק עם היהירות שהכל בתוכי, וששעה או שלוש שעות בשבוע שבהן אחטט בנפשי ובכאביי יעזרו. החיטוט המודרני האינסופי בעצמי לא הביא אותי לשום מקום. הבנתי שמה שיעזור לי זה לחפש כוחות הבראה, ואלה לא נמצאים רק בתוכנו. חלק גדול נמצא מחוץ לנו, אם אלה אהובינו או אלוהים".
איך אלוהים עוזר לך כשאת בתחתית?
"הבנתי שכדי לצאת מהמציאות הזו אני חייבת כוח, והוא לא יכול להיות רק הכוח שלי לבד. אלוהים הוא פרמקולוג. אני לוקחת ציפרלקס ומתפללת חזק. להכניס את אלוהים לחיים שלי היה הכנסה של תקווה ושל משמעות חזקה. לדעת שגם ברגעים שאני רואה רק שחור ולא מרגישה בניצוץ אחד קטן של אלוהות, זה לא אומר שאין טוב בעולם. אני יודעת שרק כרגע אני לא יכולה לראות את זה. זה עוזר לי יותר מאינספור פסיכולוגים שניסו להבין איתי למה אני בדיכאון".
בשנים האחרונות הפכה את האמונה הפרטית שלה למחקר אקדמי. במילים פשוטות, היא הלכה ובדקה אם יש עוד חילוניות כמוה שאינו מקיימות תרי"ג מצוות ובכל זאת מאמינות באלוהים בכל לבן. הספר שלה מבוסס על שיחות עומק עם 31 נשים יהודיות שאותן שאלה על נוכחות של כוח עליון בחייהן.
בואי ניישר קו. מה זה אלוהים בשבילך ובשביל הנשים שראיינת לספר?
"קודם כל, זו החוויה והרגש שמישהו איתנו. כל מי שדיברתי איתה בספר, בדיוק כמוני, הגיעה לאמונה באלוהים מנקודת מוצא של כאב, חוסר נוחות, חוויה של אי־מימוש פוטנציאל. זה תמיד מסתובב במקומות של חסר, של נפש שגולה מעצמה. סימנתי וי על הישגים, אבל לא הפכתי למאושרת כמו שהבטיחו לי. חיפשתי כוח שאפשר להתחבר אליו כדי לצאת מהברוך. אלוהים זה כוח בעולם שכבר הוכיח את עצמו לאורך ההיסטוריה. לאט־לאט התגבש אצלי הרעיון של לקחת את אלוהים, לעצב אותו ולהפוך אותו לשלי. הסרתי ממנו את כל השכבות של הדת ונשארתי עם המצווה 'להרבות טוב'. זה אומר להרבות טוב לאחר אבל גם להרבות טוב לעצמי".
אנשים דתיים מדברים על כך שגם על הקשר עם הבורא צריך לעבוד, אמונה כמשהו דינמי ולא סטטי. איך זה אצלך?
"כל בוקר אני יודעת באיזה קרבה אני לאלוהים. אם אני מקנאה במישהו שקיבל פרופסורה ואני עדיין רק דוקטור, אני יודעת שהיום אני רחוקה מאלוהים כי הוא מגנט של טוב. זה לא שיום אחד נכנסתי לנירוונה ומאז אני מוארת. זו עבודה, אבל היא מתגמלת".
כדי למצוא חילוניות מאמינות כמוה כתבה להב פוסט בפייסבוק כבר ב־2015. "אם את קוראת לעצמך חילונית, אבל עדיין מאמינה בדמות/ כוח/ ממד/ תהליך שהוא עמוק או גבוה יותר מחיי היומיום, בין אם את קוראת לזה אלוהים ובין אם לא, פני אליי", להב מצטטת מהזיכרון. "רציתי להבין אם אני לבד בזה. קיבלתי המון פניות, לא הצלחתי להגיע לכולן".
החלטת לכלול רק נשים במחקר. למה?
"מכיוון שיותר מדי שנים חקרו יותר מדי גברים ומעט מדי נשים, החלטתי לתרום את חלקי הצנוע באיזון. בנשים אני מבינה, בגברים לא. היכולת שלי להבין גבר נמוכה יותר מהיכולת שלי להבין אישה. מרואיינות אמרו לי שהן מרגישות שכנשים הן זקוקות קצת יותר לאמונה. במקום שיותר קל לדרוך עלייך, להקטין ולצמצם אותך, האמונה בכוח גדול שבחר שתהיי פה נותנת משמעות".
יש מרואיינות בספר שמספרות לך שאלוהים החליף את הקסנקס.
"ראיינתי קיבוצניקית שמאז שהכניסה את אלוהים לחיים שלה, כמות החרדות שהיא סבלה מהן ירדה פלאים. כשהבן הראשון שלה התגייס לצבא היא הייתה מגהצת לו את המדים בשבת ובוכה. כשהבן השני התגייס כבר הייתה בה אמונה. התחושה שמלווה אותה היא שהיא מסרה את עצמה לכוח גדול ממנה ויהיה בסדר".
אבל לא תמיד הכול בסדר. החיים מביאים איתם אסונות בסדרי גודל שונים.
"בוודאי. המטאפורה שאני משתמשת בה היא מצוף בים. כשאת חיה בלי אמונה, את כמו מצוף בלב ים שמחובר בחוט דק, גלים מעיפים אותך, וכל רגע החוט עלול להיקרע. את בתחושה עמוקה של חוסר שליטה. האמונה מייצרת עוגן עם חבל עבה, כך שגם כשבאים הגלים, הם עדיין לא יסיטו אותך ממסלולך, גם אם כרגע לא ברור לך איך הדברים יסתדרו".
חילוניות ואמונה זה לא אוקסימורון?
"רוב מוחלט של העולם מאמין, 97 אחוז. אתאיסטים הם מיעוט עלוב", היא אומרת בחיוך. "גם בארץ, לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 75 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל מאמינים באלוהים. זו מציאות שקיימת, אוקסימורון או לא. אי־אפשר להחליט לאנשים מה הזהות שלהם.
"עם כל הכבוד לחילוניות הליברלית, הרציונלית, הפלורליסטית והאינדיווידואלית, היא לא נותנת מענה מספק להרבה אנשים ובוודאי שלא לנשים. אני מרגישה שעבורנו, הנשים, עבודת השם זו לגיטימציה לטפל בעצמנו, לצמוח ולהיות מאושרות. זה להבין שאנחנו בריות שנבראו בצלם לא פחות מהגברים שלנו ומהילדים שלנו. כשאישה מוחקת את עצמה או מקריבה את עצמה לטובת מישהו אחר, היא פוגעת בעבודת השם".
מה תגידי לקוראות שלא מבינות מה את רוצה מהן, מה זה כל הדיבור הרוחניקי הזה?
"אמונה היא חוש, כמו חוש הטעם והשמיעה. כמו שיש אנשים שנולדים עם שמיעה מאוד טובה ומיד יודעים לזהות את השיר ומנגד אנשים שמזייפים, ככה יש אנשים שנולדו עם חוש רוחני מחודד ויש אנשים שחירשים לרוחניות. כמה שתנסי הם לא יבינו מה את רוצה. לאנשים שהם באמצע על הסקאלה, אני רוצה להגיד שכמו בכל חוש אחר זה משהו שאפשר לפתח ואני ממליצה על זה. למה? כי עצם ההיצמדות לאלוהים תיצור מציאות יותר מאושרת בחייכם".
קיום מצוות אף פעם לא היה על הפרק מבחינתך?
"אין סיבה שאצטרף למערכת שמשאירה אותי כאישה בחוץ. אגב, גם כשניסיתי לקחת על עצמי משהו, למשל לצום ביום כיפור, סיימתי בזה ששכבתי במיטה עם כאב ראש וחיכיתי שהיום ייגמר. שאלתי את עצמי אם זה קודש ואם זה חיבור לאלוהים. החלטתי שאני לוקחת את היום הזה ומקדשת אותו בדרכי - אם זה להודות על דברים יפים סביבי, לכתוב טקסט או להקדיש זמן לאנשים שנמצאים במצוקה סביבי".
איך מגיבים בסביבתך לאמונה שלך?
"אני עוף מוזר. סיפרתי לחבר טוב שאני מאמינה באלוהים, הוא פער עיניים ואמר לי, 'מההה? אתתת? את צוחקת עליי'. זה נשמע לאנשים סופר־פרימיטיבי, איך אני יכולה להיות משכילה ולהאמין באלוהות. יש כאלה ששואלים, 'אז מתי את חוזרת בתשובה?'. כשאני אומרת להם שאני חילונית ומאמינה באלוהים ושזו הגדרה היברידית שיכולה להתקיים ביחד, אומרים לי, מה את עכשיו ממציאה דת חדשה?"
להב נולדה בקיבוץ חורשים שליד ראש־העין. "זיכרון הילדות שלי הוא חוויה של זרות ושל תלישות. הילדים היו שרים לי את השיר של אריק איינשטיין, 'הגר, לכי לך אל המדבר'. גם אם לא התכוונו, הפנמתי את התחושה הזו של 'לכי מפה'".
כשהייתה בת שלוש הוריה התגרשו והיא החלה לנדוד בין שני בתים. "שני הוריי התחתנו מחדש. יש לי שלוש אחיות מאמא שלי ושתי אחיות נוספות מאבא שלי. בני הזוג של הוריי הביאו לנישואים ילדים מהסיבוב הקודם. בגיל עשר עזבתי עם אמא שלי את הקיבוץ ועברנו לכפר־סבא. בכיתה ז' חזרתי לקיבוץ לגור עם אבא שלי, ובכיתה י' חזרתי לכפר־סבא וסיימתי שם את התיכון. אלוהים לא היה נוכח בשום צורה בחיים שלנו. זה היה ברור שאין דבר כזה".
לאחר שירותה הצבאי עשתה תואר ראשון במדע המדינה בתל־אביב וסיימה בהצטיינות. בזמן התואר עבדה ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כמשכתבת בדסק החדשות, ובהמשך עבדה בתפקידים שונים ב"הארץ" - רכזת כתבים, ראש דסק חדשות וכתבת לענייני ראש הממשלה. תפקידה האחרון היה סגנית ראש מחלקת החדשות. בעיתון גם הכירה את מי שיהפוך לבעלה, יוסי קסוטו (65), שהיה מנכ"ל "הארץ" (וגם בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות").
מי התחיל עם מי?
"הייתי עורכת עמוד ראשון, ויוסי היה המנכ"ל. כשראיתי אותו בפעם הראשונה אמרתי לעצמי 'מי זה?'. זו הייתה משיכה מיידית. אחרי כמה זמן באתי אליו והצעתי לו לצאת איתי. הוא הסכים, והחלטנו שהדייט יהיה במקום שלא יראו אותנו. חצי שנה אף אחד בעבודה לא ידע שאנחנו זוג. חבר טוב שלו מהמערכת עשה לנו אאוטינג בטעות. היינו רכילות סוערת".
"חשבתי שאני בפוזיציה חזקה מספיק כדי לדבר בפנים גלויות, שאני יכולה להרשות לעצמי מה שאחרות לא יכולות, אבל חטפתי מכה איומה. חברים שלנו מהעבודה האשימו אותי בשקרים. גם יוסי רצה להרוג אותי. הוא חשב שאני הולכת לדבר כאשת אקדמיה ולא כקורבן. היום אני גאה מאוד במה שעשיתי"
על התקופה שבה עבדה ב"הארץ" סיפרה ב־2010, כשהתראיינה בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר על פרשת יצחק לאור. נשים שונות טענו שהוטרדו מילולית ומינית על ידי לאור - משורר, סופר ומחזאי שעבד כעורך בכיר בדסק החדשות. להב סיפרה על סביבת עבודה רעילה ושימוש בשפה בוטה כלפיה וכלפי אחרות (לאור, בתגובה לתחקיר, הכחיש מכל וכל את ההטרדות המיניות שיוחסו לו). היום מספרת להב שלא שיערה כמה תיפגע מהצעד הזה.
"חשבתי שאני בפוזיציה חזקה מספיק כדי לדבר בפנים גלויות, שאני יכולה להרשות לעצמי מה שאחרות לא יכולות, אבל חטפתי מכה איומה. חברים שלנו מהעבודה האשימו אותי בשקרים. גם יוסי רצה להרוג אותי. הוא חשב שאני הולכת לדבר כאשת אקדמיה ולא כקורבן. היום אני גאה מאוד במה שעשיתי. גם פה הרגשתי מאוד חזק שאלוהים איתי ושהוא היחיד שלא שופט אותי".
עם קסוטו התחתנה בקפריסין ב־1997, אחרי זוגיות של כארבע שנים. בהמשך נולדו שני בניהם: אוראי, כיום בן 24 ("חיפשנו שם על בסיס שמה של אמו של יוסי, אורה. מאוחר יותר גיליתי שבלטינית, משמעות השם היא 'התפלל למעננו'") ועומר, בן 22.
"כשאוראי היה קטן הייתי עוזבת את המערכת בחמש אחר הצהריים, מרגישה רע עם זה שהילד היה עד עכשיו עם מטפלת. מחמש עד שמונה בערב הייתי איתו ביד אחת ועם טלפון ביד השנייה. בשמונה יוסי היה מגיע. הייתי זורקת עליו את הילד וממשיכה לעבוד מהחדר עד 12 ואפילו אחת בלילה. יוסי סיפר לאחד הבכירים בעיתון שהוא לא רואה אותי כי אני כל הזמן בעבודה או בטלפון. אותו בכיר אמר שגם אשתו טוענת אותו דבר עליו. יוסי אמר לו, 'אתה לא מבין, אני זו אשתך'. כשיצאתי לחופשת הלידה השנייה כבר לא חזרתי. כדי לא להשתגע המשכתי לתואר שני ודוקטורט בתקשורת שסיימתי בגיל 40. התזה שלי הייתה על סיקור העיתונות את פרשת אונס רמת־השרון".
כשהייתה בת 37 נפרדה מקסוטו. "התלבטנו מה נגיד לילדים שהיו אז בני שש וארבע. החלטתי על הנוסח הבא: 'אמא החליטה שזה הדבר הכי טוב לטובת המשפחה, ואבא לא חושב כמוה'".
זה לא שם אותך על המוקד?
"לא. זה הפך אותי לאחראית. זה מהלך שאני עשיתי, ולקחתי אחריות עליו. הלכנו למגשר וחתמנו על חוזה פרידה, חילקנו את הרכוש והחלטנו על הסדרי ראייה".
ואז?
"גיליתי משהו מעניין. שנים ביקשתי מבן זוגי שפעמיים בשבוע יבוא בשעות אחר הצהריים להיות עם הילדים. הוא היה אומר שזה לא נהוג ושיסתכלו עליו כאילו הוא לא בסדר. ואז נפרדנו, וכאב גרוש הוא יצא פעמיים בשבוע בשעות העבודה להיות עם הילדים. אמרתי לו, 'הנה, עכשיו אתה יוצא והכל בסדר'. הוא ענה לי שכאב פרוד יש לגיטימציה לחתוך הביתה. את מבינה את האיוולת?".
לאחר שנה בנפרד החלו השניים להתקרב, ולבסוף חזרו להיות ביחד. "התחיל סוג של חיזור איטי. הבנו שכל הבלוקים היו שם, ורק היה צריך לבנות מחדש. כמו בשיר של יהודה עמיחי, 'עצות האהבה הטובה': 'אל תאהב הרחוקות, קח לך מן הקרובות'. התחלנו לשוחח באמת, גם על מה שאנחנו אוהבים ביחסי מין. זוגות לא מדברים. חזרנו לחיות ביחד והחלטנו שאנחנו מנהלים חיי נישואים כמו חיי גירושים", היא אומרת בחיוך. "חילקנו את הטיפול בילדים כמו בגירושים. אין יותר שהוא רק עוזר לי עם הילדים. בימים שלו, אם יש טלפון שהילד חולה, הוא יוצא. בימים שלי, אני יוצאת. כשטסתי לשנה לפוסט־דוקטורט בבוסטון, יוסי נשאר עם הילדים שהיו אז קטנים. אנשים אמרו, 'מה, את משאירה את הילדים לבד?'. עניתי להם שלא הורדתי אותם ליד הפחים בחוץ. הם עם אבא שלהם. בסוף אותה שנה הודיתי ליוסי שאִפשר את המעבר שלי. אבל גם הוא הודה לי. הוא אמר שהפמיניזם שלי שחרר גם אותו. ההורות שלו אחרת. הוא אמר לי שלמד לדבר עם הילדים בלי שאני אצטרך לעזור בתרגום".
את חושבת שיש קשר בין האמונה שלך באלוהים לשינויים המקצועיים והאישיים שעשית בחייך?
"כן. אם, למשל, את בנישואים לא מאושרים ואת עובדת עם האמונה, לא תישארי במקום שלא מייצר טוב לעולם. עם כל הכאב והפחד, לא תהיי במקום שבו יש פוטנציאל שלא מצליח להתגשם, כי זה הציווי האלוהי".
