על גדות האגם: ביקור במחנה הפליטים ליהודים מאוקראינה
(צילום: שמואל מוניץ)
דימה, ילד בן 10 ממריופול, מספר שהוא מתגעגע לחתולה האהובה שנשארה מאחור. היא אבדה ולא ידוע למשפחתו מה עלה בגורלה. לאחר שנמלטו עם הוריהם לצ'רקאסי, באזור שקט יותר בתוך אוקראינה, הוא ואחיו הגיעו למחנה פליטים שהוקם על גדות אגם בלטון בהונגריה, ומיועד ליהודים שנמלטו מהמלחמה. ליד האגם השלו הם יכולים לשכוח לזמן מה מההפצצות הרוסיות שהותירו בעירם, מריופול, חורבן בלתי נתפס.
"מחנה חב"ד", מחנה הפליטים הכשר הגדול באירופה, פועל מאז חג הפסח בשטח שסיפקה ממשלת הונגריה. הכול החל כשהרב שלמה כובש, הרב הראשי של איגוד הקהילות שומרי תורה בהונגריה (EMIH), התקשר ביום שבו החלה הפלישה הרוסית לרב מאיר סטמבלר, יו"ר פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה (FJCU), והציע את עזרתו.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- גזלייטינג בחסות התורה: כך העברית גויסה כדי להפלות את בנות ישראל/ פרופ' רוחמה וייס
"כעבור כמה שבועות הוא צלצל אליי ושאל אם אני יכול להשיג לפסח מקום שיכול להכיל אלף איש", נזכר הרב כובש. "יצרנו קשר עם גורמים שונים, וקיבלנו את המפתחות של המקום הזה. מאז אנחנו פה בשיתוף פעולה. מהר מאוד הבנו שזה לא עניין של כמה שבועות".
הם מסתייעים במתנדבים ופועלים בעזרת תרומות נדיבות, בעיקר מיהודים אמריקנים. כ-400 פליטים שוהים כעת במתחם הממוקם במדינה הגובלת באוקראינה, מרחק כשעה וחצי נסיעה מבודפשט. חלק מהפליטים שהגיעו לשם המשיכו ליעדים אחרים במערב אירופה או עלו לישראל; אחרים עדיין לא מצאו מקום קבוע שהם יכולים לשבת בו. המקום מארח גם מחנות קיץ לילדי הפליטים, שמקבלים הזדמנות לנשום אוויר ולהירגע מעט במציאות של אי-ודאות.
"נכון לרגע זה, עברו פה כ-2,000 איש. חלק באו לתקופה קצרה, אחרים נשארו לתקופה ארוכה וחלק עדיין נמצאים כאן", מספר הרב סטמבלר. "בכל יום אנחנו מכינים 1,200 מנות אוכל, ואנחנו גדלים. יש ביקוש ובכל שבוע נכנסים עוד אנשים. עד לחגי תשרי, שכבר התחלנו רישום לקראתם, יהיו לנו פה אלף פליטים – ונכון לעכשיו אנחנו לא רואים את הסוף, לצערנו הרב".
פליטים בפעם השנייה
היסטוריה מעניינת יש לאתר הנופש בתחומי הכפר בלטונוסוד – סמוך למקום שבו התנהלו קרבות עזים במלחמת העולם השנייה, שבסיומם הדפו הכוחות הסובייטים את צבאות מדינות הציר.
בעבר נהגו לנפוש בו בכירים במשטר הקומוניסטי, בחודשי הקיץ. ב-2006 הוא עלה לכותרות כמקום הנאום הבוטה של ראש ממשלת הונגריה לשעבר, פרנץ גיורצ'אני, שבו הודה בפני חברי המפלגה הסוציאליסטית כי שיקר לציבור. לאחר שהנאום ההוא דלף לתקשורת, הוצת במדינה גל מחאות עד לעליית הימין השמרני לשלטון, בראשות ויקטור אורבן, בבחירות ב-2010. מאז השערורייה הפוליטית עמד האתר ריק וסבל מהזנחה. בימים אלה נמצאה לו תכלית חדשה.
שאול מלמד, קייב: "אם יהיה הסכם שלום לטווח ארוך ולא יהיה שלטון רוסי, נוכל בעתיד לחזור לאוקראינה. אם תהיה הפסקת אש, לא נחזור, כי מלחמה תוכל לפרוץ שוב בכל רגע. אנחנו לא רוצים לנסות את ה' ולסמוך על הנס"
בתוך המבנה המרכזי במתחם רחב הידיים מתקיימת פעילות לילדים בהובלת מדריכים בוגרים. באגם שנשקף מהחלון שטים ברבורים וסירות מפרש. השיר "סטפניה" של הלהקה האוקראינית קאלוש אורקסטרה, שזכה באירוויזיון, מתנגן ברקע – ושניים מילדי הפליטים שרים אותו בהתלהבות. הם זוכרים את כל המילים בעל-פה.
במגרש עפר לא הרחק משם, ילדים מדניפרו משחקים כדורגל. הם משתייכים לקבוצה שהגיעה להונגריה רק במסגרת מחנה קיץ, וצפויים לחזור בהמשך לאוקראינה. מסביב למחנה נמתח חבל שמסמן את העירוב – זה שמאפשר לטלטל חפצים ממקום למקום בשבת, על פי ההלכה.
שאול מלמד, מתכנת מחשבים בן 43, עזב ב-2014 את דונייצק בעקבות הלחימה בדונבאס והתיישב עם משפחתו בקייב. בעקבות הפלישה הרוסית לפני חמישה חודשים הוא נאלץ לנדוד שוב, עם אשתו ושני ילדיהם. תחילה הגיעו לאזורים אחרים באוקראינה, וקרוב לחודשיים שהם נמצאים במחנה הפליטים.
הם עזבו ארבעה ימים אחרי תחילת הפלישה. "הרוסים הקיפו את קייב, וחששנו שיכולים להפגיז כל מקום בעיר, או אפילו להיכנס אליה. כשנכנסים כוחות לעיר זה עוד יותר קשה, כמו שראינו בבוצ'ה. חששנו מאפשרות של טבח ומהפצצות של תותחים", הוא מסביר. "עכשיו אנחנו פליטים בפעם השנייה".
לדבריו, "פלא שהצלחנו לצאת, כי העיר כבר הייתה מוקפת כמעט כולה, היו הפצצות מסביב, ומי שלא יצא בכיוון הנכון ספג יריות".
לעתיד הקרוב הוא ואשתו מחפשים דירה בגרמניה, באוסטריה או בהונגריה, ובעתיד הרחוק הם חושבים לחזור לאוקראינה, אם תהיה אפשרות כזו. "זה תלוי בשאלה איך המלחמה תיגמר, אם יהיה הסכם שלום לטווח ארוך או סתם הפסקת אש", הוא משתף. "אם יהיה הסכם שלום לטווח ארוך ולא יהיה שלטון רוסי, נחזור. אם תהיה הפסקת אש, לא נוכל לחזור, כי מלחמה תוכל לפרוץ מחדש בכל רגע. אנחנו לא רוצים לנסות את ה' ולסמוך על הנס".
בינתיים מלמד משתדל למצוא זמן לנוח. "יש פה נוף אבל אין מצב-רוח ליהנות ממנו", הוא מודה. "כיף לפחות להיות פה בסביבה יהודית, עם אוכל כשר ואנשים שאנחנו מכירים, בחודשים הראשונים כפליטים. לפליטים אחרים שאני מכיר יש תנאים גרועים הרבה יותר. אין מילים להסביר עד כמה זה דבר גדול".
מעצרים נגד דוברי אוקראינית
יוליה רוזמן יצאה מברדיאנסק לאחר שהעיר נפלה בידי הצבא הרוסי בימים הראשונים של המלחמה. שיחה איתה מספקת הצצה לחיים תחת הכיבוש הרוסי. "האוכלוסייה יצאה להפגנות נגד הפלישה, ובהתחלה הרוסים לא עשו כלום, אבל אחר כך הם התחילו לפזר את ההפגנות באלימות קשה", הוא מספרת. "הם גילו איפה כולם גרים, באו בלילות ועצרו אנשים שהיו חיילים אוקראינים לשעבר. מישהו שגר בבניין שלנו נעצר, ואף אחד לא יודע מה קרה איתו אחר כך".
היא אומרת כי "הרוסים חסמו מעבר של סחורות, ובגלל זה מוצרים התחילו להיעלם מהמדפים, ומה שנשאר עלה פי כמה. זה כולל גם מזון ותרופות. היו כלי רכב שהגיעו עם עזרה הומניטרית, וחיכו יותר מיממה בחוץ, כדי לראות אם הפעם ייתנו להם להיכנס לעיר. אף פעם לא היה בטוח שהם יורשו להיכנס. רק בנק אחד נשאר פעיל, והיה אליו תור ארוך מאוד. בשעות הערב היה עוצר".
ברחבי העיר נראו טנקים וחיילים. "זה מראה סוריאליסטי. זה היה מפחיד מאוד, ולא ידעתי למה לצפות מהחיילים האלה", אומרת רוזמן בת ה-35. "יכולים לעצור אותך שם אם אתה מדבר אוקראינית, או אם ראו בטלפון שלך תמונה של דגל אוקראינה. בבית המעצר כבר יש עינויים ומרביצים לאנשים. אני לא מכירה באופן אישי אנשים שנעצרו, אבל ידוע לי על אנשי עסקים שלא רצו לשתף פעולה עם המשטר החדש, ונעצרו".
במשך כחודש לא הייתה קליטה סלולרית או אינטרנט בברדיאנסק, והאנשים לא הורשו לעזוב את העיר. כשהקליטה חזרה, אימה של רוזמן שחיה בקזחסטן הצליחה להתקשר אליה, וסיפרה לה שיש אוטובוס של ארגון צדקה יהודי שאמור לצאת בתוך שעתיים – אלא שהיא לא יכלה להתארגן בזמן קצר כל כך. בדיעבד היא גילתה שהאוטובוס ספג ירי מחיילים רוסים, וחמישה בני אדם נפצעו.
יוליה רוזמן, ברדיאנסק: "הרוסים פיזרו את ההפגנות באלימות קשה. יכולים לעצור אותך שם אם אתה מדבר אוקראינית, או אם ראו בטלפון שלך תמונה של דגל אוקראינה. בבית המעצר כבר יש עינויים ומרביצים לאנשים"
בחודש אפריל היא הצליחה לעלות עם בנה בן השנתיים וחצי להסעה לזפוריז'יה, בדרום-מזרח אוקראינה. "כמה פעמים בדרך חיילים רוסים עצרו את האוטובוס שלנו. במחסומים הם היו מפשיטים את כל הגברים, כדי לראות שאין להם קעקועים שקשורים לצבא האוקראיני, ובייחוד לגדוד אזוב (מיליציה ימנית לאומנית המשתייכת למשמר הלאומי של אוקראינה – ש"מ)", היא משחזרת.
"במחסום אחד היה חייל שעשה את עצמו כאילו הוא נותן את הרובה שלו לילד שלי, בתור צעצוע. כשהוא עשה את זה הוא כיוון את הקנה לילד. 'בסדר, אני סתם צוחק איתך', הוא אמר לי אחרי זה, אבל זה לא היה מצחיק. זה היה מפחיד".
הם חברו לקהילה היהודית בדניפרו, ומשם נסעו למעבר הגבול. כבר יותר מחודשיים שהם במחנה הפליטים. בעלה לא הצליח לעלות לאוטובוס לזפוריז'יה, כי הרוסים לא הרשו זאת. הוא הגיע דרך חצי האי קרים לגאורגיה, ומשם הצטרף אליה ואל הילד בהונגריה. הוריו נשארו בברדיאנסק. "עכשיו יש שם דגלי רוסיה בכל מקום, והחליפו את המטבע לרובל. ההורים של בעלי הם אנשים מבוגרים והיו שם כל החיים, אז הם רוצים להישאר למרות כל הבעיות", מסבירה רוזמן.
ומה התוכניות שלכם הלאה?
"בינתיים טוב לנו כאן, והונגריה נותנת לכולם אשרת שהייה לשנה".
כמו בני ישראל במדבר
רות לוברסקי פגשה את המלחמה כשליחת חב"ד בדניפרו. "היו אזעקות כמה פעמים ביום, זה היה מפחיד מאוד", היא מספרת. "בכל פעם היינו יורדים למקלט. אלה לא חיים, והיה קשה מאוד, בלי בית ספר לילדים ובלי עבודה".
היא נסעה עם בעלה ושבעת ילדיהם לגרמניה, אבל לאחר תקופה קצרה יחסית בהמבורג, הם המשיכו במסע. "אנחנו חרדים, וצריכים חינוך מתאים לילדים שלנו. בינתיים, בקיץ אנחנו פה לפחות עד אחרי החגים. אנחנו מחכים שהמלחמה תיגמר ונוכל לחזור לשליחות שלנו בדניפרו".
לא דמיינתם שהמלחמה תפרוץ ותימשך זמן רב כל כך.
"אף אחד לא חשב. חשבנו שזה ייגמר צ'יק-צ'ק. כשיצאנו, חשבנו: בסדר, נהיה שבוע-שבועיים, או מקסימום חודש במקום אחר, ואז המצב יירגע. אבל זה לא נגמר".
רות לוברסקי, דניפרו: "חשבנו שזה ייגמר צ'יק-צ'ק, שנהיה שבוע-שבועיים או מקסימום חודש במקום אחר, ואז המצב יירגע. אבל זה לא נגמר. יש אפשרות שנגיע לישראל, אולי אחרי החגים. בינתיים עוזרים לנו פה ודואגים לנו. העיקר שיש לנו ביטחון פה"
היא עצמה נולדה ברוסיה, והגיעה לאוקראינה בעקבות בעלה. היא גננת, הוא שוחט. שניהם חוזרים בתשובה. הילדים, בני 11 עד 22, כבר מבינים מה קורה מסביב.
יש אפשרות שתחזרו לישראל?
"יש אפשרות כזו, נראה מה יהיה. אולי אחרי החגים. בינתיים עוזרים לנו פה מאוד ודואגים לנו. העיקר שיש לנו ביטחון פה".
17 צפייה בגלריה
הרב שלמה כובש והרב מאיר סטמבלר. שיתוף פעולה בין הארגונים היהודיים
(צילום: שמואל מוניץ)
חוסר הוודאות לגבי העתיד הוא המכנה המשותף לפליטים שפגשנו במסגרת הסיור במקום, שאליו הזמינו אותנו המארגנים. "מישהו מהפליטים אמר לי: אנחנו חיים כמו עם ישראל במדבר", מספר הרב סטמבלר. "מצד אחד, לא היה חסר להם כלום, היה להם מן שהם אכלו, אבל מצד שני הם לא ידעו מה יהיה מחר. לא היה מקרר שמאפשר לשמור את המן למחרת. הקדוש ברוך-הוא ניסה לחנך את עם ישראל לאמונה, וזה היה קשה מאוד. חוסר הוודאות של הפליטים קשה מאוד. יש פה מישהו שהיה מהתורמים הגדולים שלנו. הוא שוהה פה עם מכונית הפורשה שלו, אבל חושב פעמיים לפני שהוא קונה דלק".
"אלה אנשים שהיו כמוני וכמוך", מסכם הרב כובש. "הם לא צריכים להרגיש עכשיו שהם פליטים מסכנים, אז אנחנו דואגים להם. הקושי הגדול ביותר הוא פסיכולוגי. אנשים לא יודעים מה יביא המחר".
הכותב היה אורח ארגון EMIH – the Association of Hungarian Jewish Communities, קהילת חב"ד בהונגריה
