איך דימוי של יחסי מין מצא את עצמו בקודש הקודשים שבבית המקדש? מדוע תלמידי חכמים נהגו לשכב עם נשותיהם דווקא בשבת - והאם אפשר ללמוד מהדיון על הפרישוּת של משה רבנו דווקא מסר בשבח המיניות? השאלות הללו נוגעות לתפיסה היהודית בנוגע למיניות, ולאופן שבו היא התעצבה לאורך השנים.
בעוד הנצרות תפסה את יצר המין כדבר שלילי וטמא, היהדות מחזיקה לאורך השנים בתפיסה מורכבת יותר בנוגע למיניות. הרבּה האורתודוכסית ותלמידת החכמים ד"ר ענת שרבט, אומרת שחכמי היהדות חיברו בין מיניות לקדושה, בהמשך למגמה שלדבריה אפשר לזהות כבר בתנ"ך.
- "חז"ל ביקשו להפריד את עצמם מהעולם הנוצרי", היא מסבירה. "ככל שהעולם הנוצרי הלך וגיבש לעצמו את המיניות כמופרדת מן הקדושה, חז"ל הלכו ותפסו לעצמם את הצד ההופכי. היה פולמוס בין היהדות לנצרות בעניין הזה". בעניין זה, היא תרצה במהלך השבוע בסדרת העיון "שכינה ביניהם – מיניות וקדושה בספרות חז"ל", שתתקיים ללא תשלום בשידור חי בזום, דרך אתר בית אבי חי.
8 צפייה בגלריה
הכרובים שהיו "מעורין זה בזה" (יומא נ"ד, ע"א), מתוך הספר "יצר הרע טוב מאוד" מאת מרים גמבורד. ניצבו במקום הקדוש ביותר
(איור: מרים גמבורד)
היא מזכירה כי ביהדות יש שתי מצוות מכוננות שממסדות את המיניות שבין בני זוג נשואים: הראשונה היא "פרו ורבו", שמופיעה במקרא כבר בתחילת ספר בראשית, והשנייה היא "מצוות עונה" – החיוב המוטל על גבר לקיים יחסי מין מספקים עם אשתו. "אחת היא מצוות רבייה פרודוקטיבית, אבל האחרת היא מצוות עונג", מציינת ד"ר שרבט. "ואם אנחנו חייבים ללדת, אז מקדשים את המיניות".
"יש בחז"ל קול שרואה במיניות קדושה"
בעבודת הדוקטורט שלה התמקדה שרבט בתפיסות ובעמדות של חז"ל בנושא המיניות. היא אומרת כי השקפתם נבעה מהתפיסה העתיקה של המיניות ביהדות, שניצניה קיימים כבר במקרא, אך היא הלכה והתפתחה דווקא בתקופת היהדות החז"לית. כעת היא בוחרת להנגיש את המידע לציבור הרחב, תחילה במסגרת סדרת הרצאות בבית אבי חי ובהמשך כספר שהיא שוקדת בימים אלה על כתיבתו.
"חוקרים כמו דניאל בויארין ודוד ביאל עוסקים בשאלה הזו, כמובן אחרי מישל פוקו שאמר שהמיניות היא פרשנות תרבותית למין", מציינת שרבט. "בויארין, מחבר הספר 'הבשר שברוח', אמר שעם ישראל הוא עם של בשר ולא רק של רוח.
8 צפייה בגלריה
נרות שבת. תלמידי החכמים הקדישו את יום המנוחה לנשותיהם ולמעשה האהבה
(צילום: קובי קלמנוביץ)
"מה שאני טוענת, בהתבסס גם על החוקרים שלפניי, הוא שחז"ל לא כתבו או דיברו בחלל ריק. הם יצרו את הפרשנות שלהם על מיניות בתוך המסגרת הסביבתית שלהם. לכן בזמן שחז"ל דיברו את דבריהם, נבע זרם חדש בתוך היהדות – זרם שהחל בכיתות שנוצרו, כמו קומראן, ובהמשך הנצרות הקדומה – שלקח את המיניות למקום של פרישות. כלומר, הייתה תפיסה שמיניות מנוגדת לקדושה, ולכן אם אתה רוצה לעלות במעלות הקדושה, אתה נדרש לפרוש".
היא מסבירה כי בתקופת הכיתות בימי בית המקדש השני, הייתה התייחסות קיצונית מאוד לעניין. "הקדושה מייצגת את האל, הוא עצמו ומה שקרוב לו, ועובדת את האל. שם נמצאת הקדושה", היא מסבירה. "מיניות בנצרות הקדומה ובכיתות הייתה מופרדת מהקדושה. בחז"ל היו תפיסות שונות סביעב זה, ומה שאני מתמקדת בו הוא קול משמעותי מאוד בתוך הקורפוס הזה. יש בחז"ל קול עקבי ומשמעותי, שאומר שהמיניות היא חלק מהקדושה".
8 צפייה בגלריה
מיוצא הדופן לומדים על הכלל. איור של משה רבנו במפה שהודפסה באמסטרדם בשנת 1677
(מתוך אוסף אמיר כהנוביץ, הספרייה הלאומית)
בדוקטורט של שרבט, שנכתב בהנחיית פרופ' אדמיאל קוסמן ופרופ' חיים מיליקובסקי באוניברסיטת בר-אילן, היא התמקדה בשלושה ממדים של קדושה ביהדות – ודרכם ניסתה להראות איך משולבת בהם המיניות. "במסגרת ממד הזמן, בחנתי את הזמן הקדוש ביותר – השבת, ומצאתי שזמן יחסי המין של תלמידי החכמים נקבע ללילות שבת; בממד המקום, בחנתי את המיניות בבית המקדש, שהוא המקום הקדוש ביותר; והממד השלישי הוא הממד האנושי, שם בחנתי את המיניות באיש הקדוש ביותר – משה רבנו, שהוא יוצא מן הכלל".
מצוות העונג והכרובים האוהבים
בממד הזמן, הקישור בין מין לקדושה מתבטא לטענת הרבה ד"ר שרבט במסגרת השיח ההלכתי על מצוות עונה (מצוות קיום יחסי המין). "בדיון ההלכתי בשאלה מתי היא 'עונתם' של בעלי מקצועות שונים, נאמר ש'עונתם' של תלמידי חכמים היא בשבת", מסבירה שרבט. "יש במסכת כתובות סדרת סיפורים על תלמידי חכמים שנשארו בבית המדרש ולא חזרו בלילות שבת הביתה לנשותיהם, ומתו".
"לא יכולה להיות עבודת ה' מלאה ללא הגוף וללא מיניות. לכן אין לנו ביהדות נזיר שפורש ממיניות. יש נזיר שלא שותה יין, שלא גוזר את השיער – אבל הוא לא פורש ממיניות. נזירות מסוג זה החלה רק בנצרות"
באשר לממד המקום, היא מתייחסת לסוגיה במסכת יומא בתלמוד הבבלי, העוסקת בכרובים (דמויות עם פני אדם וכנפיים, עשויות זהב, שמוקמו במשכן ובמקדש שלמה) – ה"מעורים זה בזה". "הכרובים המעורים הם סמלים שהיו ממוקמים על ארון הקודש ובקודש הקודשים, וניצבו בתנוחה של בני זוג ביחסי מין", היא מבארת. "הם היו הדבר הכי מופנם ושמור בקודש הקודשים שבמקדש. כשהעם היה עולה לירושלים בחגים, היו פותחים את הפרוכת ומראים לו את מה שרואה הכהן הגדול ביום כיפור, ביום הכי מקודש בשנה. הוא היה רואה את הכרובים המעורים זה בזה".
במסגרת הממד האנושי, היא אומרת כי "לפי חז"ל משה רבנו היה 'פרוש מן האישה', וזאת בשל פקודה מיוחדת של האל, בגלל המקצוע שלו, ולא ככלל גורף לנביאים כפורשים. במדרש ספרי במדבר כתוב שאחותו מרים הנביאה ממש יצאה נגדו על כך שהוא פרש מאשתו ציפורה, אחרי שהיא סיפרה לה על כך.
"מרים אומרת: הלוא גם באנו דבר ה'. כלומר: הרי האל מדבר איתנו, איתי ועם אהרון, כשאנחנו עם בני זוגנו – אז מדוע משה פורש? כאן בעצם נתקלים בפעם הראשונה שאולי יש הפרדה בין מיניות וקדושה, ואז המקרא עצמו ממהר להסביר ואומר שזה רק אצל משה. 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ', נכתב על הדיבור של האל עם משה, וזה נכון רק לגביו. הוא היחיד. מתוך האמירה הזאת אנחנו לומדים על הכלל – ושהדרישה מכולם היא הפוכה בדיוק, כולל נביאים אחרים".
"אם אין יכולת לראות את הצד השני ולתת לו מקום, המיניות לא תגיע למיצוי שלה. היא תייצר אולי פרודוקטיביות של רבייה, אבל לא את העונג. היהדות דורשת גם את הדבר השני, את המיניות הדיאלוגית הזאת"
"מה שאני אומרת הוא שהמיניות היא חלק מהקדושה, כחלק מהתפיסה שהקדושה מצויה בתוך העולם הזה", מסכמת שרבט את העולה מהדוגמאות. "לא יכולה להיות עבודת ה' מלאה ללא הגוף. לכן אין לנו ביהדות נזיר שפורש ממיניות. אין דבר כזה. יש נזיר שלא שותה יין, יש נזיר שלא גוזר את השיער – אבל הוא לא פורש מיחסי מין. נזירות מסוג זה החלה רק בנצרות".
להשתחרר מהתפיסות הנוצריות
סוגיית המיניות מול הקדושה, שמעסיקה את שרבט, עדיין תוססת בוויכוח הפנים-יהודי. לפני עשורים היא התפרצה מחדש ברחוב החרדי כדיון נוקב מול התקנות והסייגים שהציג האדמו"ר מגור באותם ימים, הרב ישראל אלתר המנוח, שמזכירים את תפיסת הכיתות והנצרות הקדומה.
הסערה הביאה את הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה "הסטייפלר" – אביו של הרב חיים קניבסקי המנוח, שהיה בעצמו ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי – לכתוב חיבור שבו הוא מתייחס לסוגיית המיניות ביהדות באופן מפורש. הרעיונות שמביאה שרבט מתכתבים בצורה משמעותית עם הדברים שכתב שם.
"אם מה ששומעים ורואים זה איסור 'קול באישה ערווה' והתעסקות לא פרופורציונלית ולא הגיונית ב'צניעות' האישה, אז מה מקומה של המיניות? יוצא מכך שהיא אסורה, היא איננה חלק מהקדושה. זו התפיסה שקנתה לה אחיזה, וחבל"
"זו בדיוק רוח הדברים. מכתב דומה שמיוחס לרמב"ן מופיע אצלי בדוקטורט", היא מציינת. "זה דיון שעדיין מתנהל. יהודים שאינם בקיאים בספרות חז"ל וקוראים חלקים מהדוקטורט שלי, או שומעים אותי מדברת עליו, נכנסים קצת להלם מהדברים – כי התפיסות שהם מביאים איתם הן תפיסות נוצריות.
"יהודים שלא מתעמקים בספרות חז"ל ובמקורות שלנו ניזונים משני דברים: הראשון הוא העולם הנוצרי, שמפריד בין הקדושה למיניות, ואפשר לראות שם את כל הפתולוגיות של 'קדושה וקדשה' (מדונה וזונה), ואת כל הדברים שנוצרו בעקבות ההפרדה הזאת בין הקדושה למין; והדבר השני הוא הדרך שבה ההלכה היהודית מוצגת ברחוב הישראלי, מהיחס שלה לנשים, כאילו אלה הם פני ההלכה כולה".
דת ארצית
לדבריה, "אם מה ששומעים ורואים זה איסור 'קול באישה ערווה' והתעסקות לא פרופורציונלית ולא הגיונית ב'צניעות' האישה, כקול חזק מאוד שנוכח ברחוב הישראלי, אז מה מקומה של המיניות? יוצא מכך שהמיניות היא אסורה, היא אינה חלק מהקדושה. זו בעצם התפיסה שקנתה לה אחיזה, וחבל".
8 צפייה בגלריה
נשות השאלים, ארכיון. התפיסות הקיצוניות הן שמיניות צריכה להיות מצומצמת ותחומה רק למישור הרבייה
(צילום: EPA)
אם תשאלי אנשים שאוחזים בתפיסות קצה בנוגע למיניות, בעיקר בחוגים החסידיים, הם עדיין יגידו שמיניות צריכה להיות מצומצמת ותחומה רק למישור הרבייה.
"וכאן נכנס הסטייפלר, והמקורות מחז"ל. הגישה הנוצרית נובעת מהתפיסה של החטא הקדמון. אצלנו זה לא קיים. אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, יצאו לעולם ונסגר העניין – ממשיכים הלאה. האל ממשיך להיות בקשר. אנחנו לא נדרשים לפצות על שום דבר או לחזור לאנשהו, אלא לחיות את החיים שלנו כאן ועכשיו. יש לנו עולם הבא, אבל בעולם הזה האל נמצא גם כן. הוא בשני המקומות כאחד".
היא מוסיפה כי "הסוציולוג מקס וובר דיבר על העולם היהודי כעולם שהאל מצוי בו וגם מעבר לו, כאשר בנצרות האל הוא רק בחוץ. הוא קורא לזה דת תוך-ארצית, לעומת הנצרות שהיא דת חוץ-ארצית ודורשת התנתקות מכל הממדים הארציים כתנאי לקדושה. וובר כותב מפורשות שהדת היהודית התוך-ארצית היא המועדפת בעיניו, כי אנחנו חיים בעולם הזה ונמצאים בתוך גוף, וככל שנקדש את הדברים האלה נוכל לחיות נכון וטוב. זה חלק מעבודת האל. היהדות מקדשת את האוכל ואת הגוף – והמיניות היא חלק מזה".
"ביהדות לא מדובר במיניות פגאנית בוטה ומרובת משתתפים, אלא במיניות שמבוססת על דיאלוג ועל שניים. שני האנשים שמבצעים את המעשה המיני הם עירומים, אין שום עטיפות להסתתר מאחוריהן. זה דיאלוג חשוף וכן"
היא מבהירה כי ביהדות "לא מדובר במיניות פגאנית בוטה ומרובת משתתפים, אלא במיניות שמבוססת על דיאלוג ועל שניים. שני האנשים שמבצעים את המעשה המיני הם עירומים, אין שום עטיפות להסתתר מאחוריהן. זה דיאלוג חשוף וכן. השוויון בין הצדדים מייצר את האפשרות למיניות. אם אין יכולת לראות את הצד השני ולתת לו מקום, המיניות לא תגיע למיצוי שלה. היא תייצר אולי פרודוקטיביות של רבייה, אבל לא את העונג. היהדות דורשת גם את הדבר השני, את המיניות הדיאלוגית הזאת – שהיא קדושה והיא לשם קדושה".
הזרע בבראשית נובט אצל חז"ל
אם מתבוננים לעומק, היא סבורה, אפשר לראות עד כמה התפיסה של מיניות כדבר שנוגד קדושה רחוקה מהמקורות היהודיים. "אנשים שכן מצויים בכתובים יודעים על מה שכתב הסטייפלר, על הדברים שנכתבו בשמו של הרמב"ן ב'איגרת הקודש', על המקורות של הגמרא שמביאים דברים נפלאים על התפיסות החיוביות של מיניות בתוך הקשר", היא אומרת. "תראי למשל את דבריו המפורסמים של רבי עקיבא, 'איש ואישה זכו – שכינה ביניהם'. זאת אומרת שאם בני זוג זכו, בתוך מערכת זוגית של נישואים, כשהזוגיות כמובן כוללת מיניות – אז שוכנת בקשר הזוגי השכינה".
8 צפייה בגלריה
החוקר והפילוסוף מרטין בובר. אלוהים "נברא" במקום שפינה האיש לאשתו, או שפינתה האישה לאיש שלה
(צילום: getty images)
היא מציינת כי מרטין בובר, שמזוהה עם "הפילוסופיה הדיאלוגית", ממשיך במידה מסוימת את הרעיון הזה: "הוא מדבר על קשר של 'אני-אתה' הכולל גם את הקשר המיני. הוא מדבר על אנשים שמוחקים את האגו שלהם, שנותנים מקום לאחר בתוך קשר ובתוך המרחב המיני – ואז 'נברא' אלוהים בדיוק במקום שפינה האיש לאשתו, או שפינתה האישה לאיש שלה".
"הרעיונות הללו עולים גם בתפיסות קבליות וחסידיות, ואני טוענת שהניצנים לזה מצויים כבר באותו קול שאני מביאה בספרות חז"ל. הם לא הומצאו או הגיעו מבחוץ", היא מציינת. "פרופ' ישראל קנוהל יגיד, ובצדק, שאפשר לראות אותם כבר במקרא. במקרא, בהקשר של עץ הדעת, ידיעת טוב ורע זו תכונה אלוהית – כאשר 'לדעת' בתנ"ך זה גם עניין מיני. אז אם יש באל את הידע הזה, את התכונה הזו – היא מואצלת לאדם הבוגר שאכל מעץ הדעת.
"ה' בורא את אדם וחוה בצלמו ובדמותו, זכר ונקבה, והמצווה שהם מצווים היא 'פרו ורבו' – וזהו עוד רמז שיש למיניות הקדושה במקרא. בעצם על אף שרוב החוקרים אומרים שהמיניות במקרא היא שלילית, ובצדק, פרופ' קנוהל אומר ששני הסיפורים האלה מצביעים על מיניות כחיובית וכאחת שהולכת עם הקודש. זהו הזרע הראשון שנובט אחר כך אצל חז"ל".
הדרך לשוויון
שרבט היא בין הנשים היחידות בישראל שהוסמכו לרבנות באופן אורתודוכסי, במסגרת ישיבת מהר"ת (חובבי תורה) בארצות הברית. במסגרת תפקידה ב"מכון הדר", היא מרכזת את שלל הקהילות השוויוניות בישראל. "כיהנתי כרבנית במכון העברי של ריברדייל. הגעתי לישראל כי הרגשתי שבארץ צריך אותי. צריך אנשים כמוני", לדבריה. "אני מרצה ועונה על שאלות הלכתיות. אני אוהבת לעזור לאנשים, יש לי סיפוק גדול מזה".
אני מנסה לדמיין כמה רדיקלי השיח שלך נשמע למי שלא מכיר את התכנים האלה ביהדות.
"מה זה להיות יהודי? מה זה להיות עובדת ה'? הרחוב מסתכל על האוצר הזה מעמדה בינארית. המדיה משטיחה את המידע, ואם אין לי אפשרות לשוחח על זה או לגשת בעצמי למקורות ולכתבים היהודיים, אני נשארת עם משהו רדוד ופלקטי. אני רוצה להנגיש את המידע הזה, שהדברים מורכבים יותר, ואפשר למצוא במקורות את מה שעשוי להפתיע לטובה".
התכנים שהיא עוסקת בהם, לדעתה, יכולים להיות בסיס לעולם הלכתי שמאפשר לגברים ולנשים לעמוד כשווים בפני האל: "ככל שנביא את הקול הזה וניישם אותו, העולם שלנו יהיה טוב יותר. זה הומניזם שמאפשר לכל אחד למצוא את עבודת האל שלו. אני ממש מאמינה בזה".
"נשים שפעילות בתוך המרחבים היומיומיים מתחילות למצוא את מקומן גם במרחבי הקודש, וזה חשוב לי באופן אישי – יש לי ארבע בנות שהעולם שלהן הוא עולם של שוות, ואין סיבה שהעולם הדתי יסמן להן אחרת"
בימים אלה היא כמהה לדיאלוג בעם, ולמידה גבוהה יותר של שוויוניות בין גברים לנשים, בקהילות הדתיות ובכלל. "זה לא ייאמן, אבל היום צעירים לא מוכנים להיות בבתי הכנסת ללא נוכחות נשית פעילה. קמות קהילות חדשות לבקרים שרואות בנשים כשוות מבחינה רוחנית ודתית", היא מספרת בהתרגשות. "נשים שפעילות בתוך המרחבים היומיומיים מתחילות למצוא את מקומן גם במרחבי הקודש, וזה חשוב לי באופן אישי – יש לי ארבע בנות שהעולם שלהן הוא עולם של שוות, ואין סיבה שהעולם הדתי יסמן להן אחרת".
- סדרת העיון "שכינה ביניהם – מיניות וקדושה בספרות חז"ל" תתקיים ללא תשלום בשידור חי בזום, דרך אתר בית אבי חי, מדי בוקר בשעה 9:00 בין 26.2 ל-5.3
