בין הציבור החרדי לציבור הכללי מתנהלת מערכת יחסים מורכבת וכואבת. כך בימי שגרה וביתר שאת בזמן מלחמה. אחת הסוגיות הקשות היא השוויון בנטל. "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" – שאלתו זו של משה רבנו מהדהדת עד ימינו, ובזמן שעשרות אלפי חיילים ניצבים בחזית היא מייסרת אף יותר.
הציבור החרדי ניצב בקונפליקט קשה. אנחנו נושאים משא בן אלפי שנים, ואנו נחושים להמשיך אותו לעוד אלפי שנים. השמירה על אורח חיים דתי ב-2023 היא אתגר קשה. האסטרטגיה החרדית היא לצמצמם למינימום האפשרי את המפגש עם תרבות המערב ועם אורח החיים החילוני. איננו עושים זאת כי ככה קל ונוח, אלא כי אנו רואים בכך את חובתנו. עם זאת עלינו להכיר במחירים המוסריים שדרך זו גובה מאיתנו, בין השאר בדמות אי נשיאה בנטל. זו אינה בחירה פשוטה ומושלמת, אך בהתנגשות בין הערכים, אנו סבורים שבינתיים הדבר הנכון יותר הוא שנשמור על הזהות הדתית שלנו, למרות המחירים הערכיים שזה גובה. זאת, עד שיימצא פתרון ראוי.
2 צפייה בגלריה
חרדים בבקו"ם. תנאי יסוד לשיח משותף הוא לא לייחס לצדדים מניעים זדוניים
(צילום: מוטי קמחי)
אפשר להתווכח עם הכרעתנו שלא להתגייס לצבא, אך תהא זו שגיאה להתעלם מכך שבבסיסה היא איננה עורלת לב וחוסר אכפתיות. כאמור, שאלת הגיוס תצטרך למצוא את פתרונה בהקדם, אולם תנאי יסוד לשיח משותף הוא לא לייחס לצדדים מניעים זדוניים. הדרישה לגייס חרדים איננה נובעת מרצון לחלן אותם, ובאותה מידה ההימנעות מגיוס איננה נובעת מפרזיטיות, ובוודאי שאיננה נובעת מניכור וזרות.
ביחס לניכור ולזרות חשוב להדגיש: הציבור החרדי רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהבית היהודי שקם לעמנו בארץ ישראל. הטבח שאירע בשמחת תורה פגע בכולנו. כל חייל שנפל בקרב הוא אח אהוב שלנו. כל חטוף שנמצא בעזה הוא דמנו ובשרנו. מרגע שפרצה המלחמה, הציבור בהמוניו ביקש כל דרך אפשרית על מנת לתרום, לסייע, להתנדב. אנשים יצאו מכליהם כדי להביע: אנחנו שייכים, אנחנו חלק, איננו זרים לסיפור של כולם.
אתגרי השותפות החרדית עדיין ניצבים על מקומם ואין להם פתרונות קסם, אבל תהיה זו טעות חמורה להסיק מהם שאנחנו מנוכרים ולא רואים את עצמנו כחלק מהציבור. הרמב"ם הזהיר שגם אדם צדיק, אם הוא "לא נכנס בצרתן (של ישראל) ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, יא).
עמדה זו איננה עמדתי האישית בלבד. היא העמדה המייצגת את כלל הציבור. מלבד כמה קולות בשולי השוליים, הציבור החרדי השמיע קול צלול: העובדה שאיננו מתגייסים איננה נוגעת כהוא זה בשאלת השותפות וההזדהות שלנו עם העם היושב בציון. בבתי המדרש בכל רחבי הארץ נושאים תפילה דבר יום ביומו להשבת החטופים ולהצלחת החיילים; אומרים תהילים, מבקרים פצועים, מנחמים את משפחות הנופלים ומנסים בכל דרך להעביר את המסר שאיננו זרים לכאב ולגבורה.
דברים אלו נאמרו גם על ידי ראשי הישיבות הגדולות והחשובות בארץ: הרב בנימין פינקל, ראש ישיבת מיר; הרב דוד לוי, ראש ישיבת פוניבז'; והרב חיים פיינשטיין, ראש ישיבת עטרת שלמה. הם הבהירו בפני תלמידיהם את גודל הכרת הטוב שאנו חשים כלפי מי שמוסר את נפשו בקרב למעננו, ואת חובת ההשתתפות והנשיאה בעול עם החטופים ומשפחות הנרצחים.
2 צפייה בגלריה
מחאה של חברי ארגון "אחים לנשק" בבקו"ם. פתרון בעיית הגיוס צריך להעסיק את כולנו
(צילום: מוטי קמחי)
כך גם חינכו אותנו רבותינו בדורות הקודמים. בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, נשא דברים משגיח ישיבת פוניבז', הרב יחזקאל לוינשטיין, בפני תלמידי הישיבה: "בעת כזו, מאות אלפים מאחינו מתגלגלים בשדות, בקור ובחום, ופחד המוות מרחף עליהם, משפחותיהם מודאגות ושבורות, איך נפרש את המסתובב בשלוה ומנוחה?!... האם כזו (היא) הדאגה והרצון לטובת חברו, שלא לדבר על המדרגה של 'נושא בעול עם חברו', אבל ההתחלה של אהבת ישראל, הכזו היא?! חובה עלינו מהתורה בעת כזו להצטער בצרת הפרט והכלל, ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה?!"
דברים דומים אמר לתלמידיו ראש ישיבת מיר, הרב חיים שמואלביץ, בתקופת מלחמת יום הכיפורים. "לא מספיק להתפלל על החיילים", כך אמר להם, "צריך לעשות זאת מתוך תחושת שותפות והרגשה של הזדהות עם מה שעובר עליהם". זוהי עמדת הציבור החרדי מימים ימימה, וכל קול אחר מייצג את עצמו בלבד.
חשוב להוסיף: פתרון בעיית הגיוס צריך להעסיק את כולנו. גם אם יש לנו סיבות מוצדקות לא להתגייס, התוצאה היא בעייתית ומחייבת פתרון. ביום שאחרי המלחמה נהיה חייבים לשבת ולהבין יחד כיצד אנחנו הופכים להיות חלק אמיתי הלכה למעשה במדינה הזו, בצבא ובכלכלה, מבלי שאנו מאבדים את זהותנו החרדית והאמונית. שני הצדדים יצטרכו לבצע צעדים משמעותיים. הציבור החרדי יצטרך לסלול דרכים חדשות של חינוך והכנה רוחנית לקראת היציאה לחיי המעשה, ומערכת הביטחון מצידה תצטרך להתאים את תנאי השירות לתרבותו ולאורח חייו של המיעוט החרדי.
צעדים בכיוון הזה כבר נעשים, ולאחר המלחמה הם יהיו מוכרחים להעמיק ולהתעצם. דווקא לכן אסור שאתגרי השותפות יעיבו על ההזדהות שאנו חשים כלפי החטופים והנרצחים, ועל הכרת הטובה והכבוד שאנו חשים כלפי כוחות הביטחון וכלפי אלו שנפלו בקרב עבור כולנו. תחושת השייכות היא אבן יסוד בקיומנו המשותף בארץ, והיא הבסיס לכל פתרון עתידי.
- הרב דוד לייבל הוא ראש כוללי רבי עקיבא איגר, ראש ישיבת "תורה ודעת" ונשיא רשת "אחוות תורה". הדברים לקוחים מתוך שיעור שמסר הרב בפני תלמידיו בישיבת תורה ודעת. הרב הוא מקים מיזם "קודקוד" – תוכנית להכשרת מתכנתים חרדים בשיתוף משרד הביטחון. בוגרי התוכנית משתלבים ביחידת 8200
