1.
בימי חורבן בית המקדש חייתה אישה אחת עשירה וחזקה, מרתא בת בייתוס.
את בעלה אנחנו זוכרים לטובה, מהללים ומשבחים. אבל היא נקבעה בזיכרון ההיסטורי כאחת מהאשמות בחורבנה של ירושלים.
כיצד היא סללה לבעלה את הדרך לגדולה, ומדוע דווקא אותה אנחנו נהנים לשנוא?
2.
מרתא בת בייתוס נולדה למשפחה עשירה בירושלים. כל ילדותה עברה עליה בין משרתים, אוכל טוב ומסיבות. היא הייתה ילדה טובה, הקשיבה לאבא שלה ואף פעם לא יצאה מהבית בלי רשותו, "כל כבודה בת מלך פנימה". ואז היא נישאה ליהושוע בן גמלא וקנתה עבורו את משרת הכהן הגדול ישירות מהמלך.
כן-כן, היא השתמשה בכספה כדי לקנות תפקיד דתי גבוה מאוד לבעלה. אל תתפלאו, זה קרה אז וזה קורה גם היום.
הון ושלטון תמיד היו מחוברים - ונשים עשירות השתמשו בכסף שלהן.
3.
מרתא הייתה כל כך עדינה ומנותקת, שכאשר יהושוע בן גמלא היה כהן גדול ביום כיפור, והיא רצתה לראות אותו בבית ממקדש - פרשו שטיח מהבית שלה ועד לשם כדי שכף רגלה לא תיגע ברצפה המלוכלכת.
את זה אף אחד לא שכח לה, ובסוף, העדינות שלה עוד תתנקם בה.
4.
הייתם חושבים שאולי התלמוד ידבר רעות על יהושוע בן גמלא, שעד היום יאשימו אותו בחורבן כי כהונתו נקנתה בכסף. אבל לא, אנחנו זוכרים לו את הטוב שעשה: "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל", כך נכתב במסכת בבא בתרא.
הוא דאג שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, בזכותו הוקמו בתי ספר רבים בארץ, הוא היה הראשון שתיקן את חוק חינוך חובה (לבנים בלבד, כמובן). הוא הוביל את מהפכה שדאגה שלא יהיה ילד שלא לומד בגלל שלמשפחה שלו אין מספיק כסף כדי לשלוח אותו ללמוד בירושלים.
את זה אנחנו זוכרים לו. יש אפילו רחובות שנקראים על שמו.
5.
אבל את אשתו? זו שדאגה למינוי שלו, זו שבזכותה הגיע למעמד שממנו יכול היה לתקן את חינוך הילדים.
את אשתו אנחנו זוכרים רק בגלל המוות שלה, בגלל החורבן.
6.
במסכת גיטין מספרים על סופה של מרתא בת בייתוס.
בזמן שהרעב השתולל בעיר, היא חיה מנותקת בבית המפואר שלה. היא החליטה לשלוח את המשרת שלה לעיר לקנות אוכל. בתחילה שלחה אותו לקנות סולת, אבל הוא חזר ואמר שאין, אחר כך היא שלחה אותו לקנות קמח ואז סובין או קמח שעורין. בכל פעם הוא חזר ואמר לה שהכול נגמר. השוק ריק מאוכל, ירושלים רעבה. ומרתא שהיתה עד עכשיו ספונה בארמון שלה, מגלה זאת בדרך הקשה.
היא מחליטה לצאת החוצה, לנסות לדאוג בעצמה לאוכל. אבל אז היא דורכת עם כף רגלה העדינה על צואה - ומרוב גועל, נופלת ומתה.
7.
מרתא בת בייתוס, שבימי הזוהר שלה היו פורשים שטיח בכל העיר כדי שכף רגלה לא תתלכלך - יוצאת בסוף ימיה לעיר החרבה ולא מצליחה להמשיך לחיות.
היא מעולם לא נאלצה להתמודד עם קושי, לגעת בכאב או לצלוח אתגרים. לכן אפילו המפגש הראשון עם הצד המלוכלך של החיים, מכריע אותה וגורם למותה.
8.
וככה אנחנו זוכרים אותה.
הסיפור שלה מופיע בתוך אגדות החורבן כביקורת על העושר המוגזם, על ההתנשאות ועל הניתוק שהביא למותה. הניתוק שהביא לחורבן העיר.
אולי אם הייתה משתמשת בכספה לטובת כולם ולא רק לטובת עצמה, היא הייתה יכולה להציל את ירושלים. אף אחד לא עצוב על לכתה, איש לא כואב את מותה או שומע את צעקתה.
אנחנו נהנים להצביע עליה ולומר, זה קרה באשמתך. היית מפונקת מידי, היית צריכה להכיר את העולם האמיתי.
9.
הם היו שני בני זוג, גבר ואישה.
הם חיו באותו בית, באותה תקופה. אותה אנחנו זוכרים עד היום בגלל שהפינוק המיותר שלה גרם לחורבן ירושלים - ואותו בגלל שתיקן את העולם על ידי חוק חינוך חובה.
כשמשהו רע קורה, זו אשמתה. כשמשהו טוב קורה, זה בזכותו. זה תמיד בזכותו.
אולי הגיע הזמן שנספר את הסיפור הזה אחרת.
- הכותבת מרצה ומנחה בישיבה החילונית של בינ"ה
