הטקסט הזה, על איך ולמה אין לי ילדים, פורסם ב"ווג" בעקבות יציאת הספר שלי באנגליה.
היה לי קל לכתוב אותו מתוך ידיעה שהוא ייקרא רק על ידי קוראים בריטים, אבל בעקבות שיח האל-הוריים שעלה לכותרות, שיניתי את דעתי ואני רוצה שגם אתם תקראו אותו:
1.
הייתי בת ארבעים ואחת, או שתיים.
כמעט לכל החברות שלי כבר היו ילדים. זה כל הזמן ריחף שם באוויר סביבי. בכל מפגש משפחתי, בכל נסיעה במונית.
הם כולם שאלו אותי, "נו, שהרה, מה עם ילד? את כבר לא צעירה, את יודעת?" ואני הייתי מביטה בהם בפנים אטומות. בתוך ראשי התרוצצו הרבה משפטים שרציתי לומר, רובם לא נעימים במיוחד, אבל לא העזתי.
אני הרי ילדה טובה, מה כבר יכולתי לענות?
האמת? יכולתי לענות יפה מאוד, האמינו לי, אבל במקום זה לקחתי את העט ליד והתחלתי לכתוב ולכתוב.
ידעתי שאם לא אעשה את זה – אתפוצץ. אז כבר העדפתי להתפוצץ על הנייר.
2.
זה לא היה אמור להיות ככה.
בנעוריי הייתי בטוחה שאתבגר, שאתחתן, שאתיישב, שיהיו לי ילדים. אף פעם לא חשבתי ברצינות על האופציה האחרת. הייתי ילדה דתייה טובה (אני עדיין דתייה, אבל קצת פחות טובה), והיה לי ברור שהחיים מובילים לכיוון אחד.
אבל החיים הפתיעו.
הם היו שונים ממה שחשבתי. שונים מאוד. יצאתי עם גברים שונים, עם חלקם זה עבד ועם חלקם לא, התחלתי לכתוב, הוצאתי ספרים, עליתי על במות, אבל בכל אותו הזמן בתוך גופי תקתק לו שעון ביולוגי קטן ועקשן: טיק-טוק טיק-טוק טיק-טוק טיק-טוק.
לא הקשבתי לו.
3.
ערב אחד, כשהייתי בת ארבעים, חבר טוב לקח אותי הצידה. "שהרה, אם את חושבת ברצינות על ילדים, אני חייב להגיד לך שהגיע הזמן לפעול".
בהיתי בו. לרגע חשבתי שהוא עומד להציע את עצמו בתור הפרטנר המיועד.
"לעשות ילד", הוא הסביר, "שלא תגיעי למצב שיהיה מאוחר מדי"
ואז, לראשונה, הסתכלתי בעיניים לאפשרות הזו של חיים שלמים ללא ילדים.
אתם מאמינים שעד אז לא חשבתי על זה ברצינות? היו "החיים", קרו בהם דברים, טובים ורעים, ואף פעם לא נדרשתי להכריע בשאלה הענקית הזו.
אבל בתוכי השעון הביולוגי תקתק ותקתק, טיק-טוק טיק-טוק טיק-טוק טיק-טוק...
היו לי חברות שעשו ילד לבד. חשבתי שהן שילוב בין וונדרוומן לאמזונה. כמה כוחות נפש נדרשו מהן! אבל יותר מזה, הן היו צריכות לרצות את התינוק הזה מאוד-מאוד.
אני לא רציתי מספיק.
4.
אני עוד זוכרת את הרגע הזה.
החבר ההוא שעומד מולי, ולא מבין עד כמה המשפטים שאמר הבעירו משהו בנפשי (או שאולי כיבו שם משהו), ואני עומדת שם ומביטה אל העתיד, עתיד ללא ילדים.
יכולתי לשמוע את עצמי שואלת שאלה - ומשהו בתוכי, משהו עתיק, סבלני ויודע ענה את התשובה: כן, שהרה, את יכולה לחיות את חייך ללא ילדים. ואל תדאגי, אלה יהיו חיים טובים.
5.
וזה העניין: הפחד.
כשאנשים סביבי התחילו להבין שלא יהיו לי ילדים, השאלה הראשונה (הראשונה!) שנשאלתי הייתה, "ומי ידאג לך כשתהיי זקנה?"
זה הדהים אותי. הם לא שאלו על הרצון בילדים, על התא המשפחתי, על אהבה ללא תנאי, על תינוקות, הם דיברו איתי על ילדים כעל תעודת ביטוח.
השאלה השנייה הייתה, "ומה יקרה אם תתחרטי?"
בנוגע לשאלה השנייה, אני חייבת להודות שאני לא יודעת אם אתחרט או לא.
אנשים מתחרטים על דברים רבים. אני עד היום מתחרטת שלא נסעתי לחיות כמה שנים בחו"ל, שלא ניסיתי את הג'וב ההוא, שלא צבעתי את השיער לוורוד כשיכולתי.
אנשים מתחרטים על כל מיני דברים. אז יכול להיות שיום אחד אתחרט על כך שאין לי ילדים. אז מה?
אבל בנוגע לשאלה הראשונה על הזיקנה, אני חייבת להודות שזה תמיד היה אחד הפחדים הגדולים שלי. לפעמים אני מדמיינת עצמי כזקנה ערירית ובודדה, רועדת מקור בדירה ריקה.
מצד שני, איך זה קשור לילדים? אין הורים לילדים שחשים בודדים ואומללים? התחלתי לשנן לעצמי: שהרה, תשקיעי בחברות הטובות שלך!
חוץ מזה שסגרתי דיל עם אחייניתי האהובה, עוד כשהייתה ילדה (אני לא יודעת עד כמה זה תופס מבחינה חוקית), שאני אוריש לה את רכושי בתמורה לזה שתדאג לי כשאהיה זקנה - הושפעתי מסיפורו של פלובר, שהיה חסר ילדים ואחייניתו מדאם קומונוויל, השגיחה עליו.
רואים? יש כל מיני אפשרויות.
6.
לפני כמה שנים ראיתי את הסרט "חיוך של מונה ליזה". ג'וליה רוברטס כיכבה שם בתור מורה בקולג' שמרני, בארה"ב של שנות החמישים.
היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, מה שנחשב אז כחריג ביותר, וכשאחת התלמידות שאלה אותה למה לא התחתנה - במקום להתחיל להתפתל ולהסביר, ג'וליה פשוט חייכה אליה וענתה "לא התחתנתי כי... לא התחתנתי".
ראיתי את הסרט לפני שנים, ואני עדיין זוכרת את המשפט הזה. ג'וליה לא הרגישה צורך להסביר.
היא לא התחתנה כי היא לא התחתנה.
בעבר, נשים שבחרו שלא ללדת, היו צריכות להצדיק את זה איכשהו. הן היו בדרך כלל כוכבות קולנוע, אמניות, או נשות עסקים עסוקות.
כיום זה שונה, יש נשים צעירות שבוחרות שלא להיות אמהות בלי לתחזק איזו קריירה גדולה ש"תצדיק" את הבחירה הזו, ובלי להתנצל.
כשכתבתי את ספרי "האחרות", באחד העיתונים, ניתנה לביקורת הכותרת: "למה? ככה".
וככה הרגישה גם גיבורת הספר.
למה אין לך ילדים? כ כ ה.
7.
בעבר, נשים ללא ילדים היו מוקצות מחמת מיאוס. הן היו או עקרות אומללות, או מכשפות מסוכנות. הן היו "האחרות".
בתפיסה המסורתית, אין דבר מסוכן ולא טבעי יותר מאשר אישה לבדה.
וכשאני אומרת "מסורתית", אני לא מתכוונת דווקא לחברה הדתית שממנה אני באה. יש לי חברות חילוניות שנמצאות באותו מצב, עם אותה ציפייה שמקיפה גם אותן.
זו הסיבה שבגללה קראתי לספר שלי "האחרות".
בעבר הצביעו עלינו באצבע ואמרו שאנו שונות, זרות, מפחידות ומסוכנות, אז לקחתי את הביטוי הזה וניכסתי אותו לעצמי: נעים להכיר, אני שהרה ואני אחרת.
כתבתי את הספר כדי לנסות ולהבין את עצמי ואת הסיבות שהביאו אותי מילדה דתייה שמרנית - לאישה שלא עשתה ילדים.
יכולתי לכתוב ספר פסיכולוגיסטי רציני, אבל מתוכי הגיח דווקא מותחן אפל מלא הומור שחור.
בשביל זה הייתי צריכה להתרחק מהביוגרפיה שלי, אבל עכשיו אני יכולה לגלות לכם: הגיבורה היא אני.
8.
והאמת האמיתית?
בעצם, כתבתי את כל הספר הזה כדי לספר לאמא שלי שלא יהיו לי ילדים. אף פעם לא דיברנו על זה באופן פתוח במשפחה. משום מה, לא יכולנו.
אז סיימתי לכתוב את הספר, נתתי לה את הטיוטה ואמרתי לה: "אמא, יש לי משהו לספר לך".
אני עוד זוכרת את הפנים שלה, כשהנחתי את הספר בזרועותיה כאילו היה תינוק קטן.
