טקס זיכרון לזכר הפליטים היהודים על אוניית המעפילים סטרומה שטובעה בידי צוללת רוסית
מחר (יום ה') ימלאו 80 שנים לאסון הטבעתה של אוניית המעפילים סטרומה – ולראשונה נערך טקס זיכרון רשמי על אדמת רומניה: 768 מתוך 769 הפליטים היהודים שהפליגו מרומניה בדצמבר 1941, בעיצומה של השואה – הוטבעו בלב ים חודשיים לאחר מכן, ב-24.2.1942 במופת של רוע ואכזריות, שהפכו לסמל לשתיקת העולם נוכח הטרגדיה של יהודי אירופה.
לראשונה, קיימה אתמול שגרירות ישראל ברומניה טקס רשמי לזכרם, בהשתתפות מפקד חיל הים של רומניה, על הרציף שממנו הפליגה האונייה. בסיומו של הטקס – לקול מטחי כבוד – הפליגו מפקד חיל הים ושגריר ישראל במדינה, דוד סרנגה, ללב ים – שם השליכו את זרי הזיכרון לזכר הנספים, במה שנחשב לאסון הכבד ביותר במבצעי ההעפלה לארץ.
האונייה הפליגה מנמל קונסטנצה שברומניה, כשעל סיפונה מאות יהודים – 103 מתוכם, ילדים – שנמלטו מאירופה הבוערת ברדיפות ובפוגרומים ביאש ובבוקרשט, ולאחר שהחלה ההגליה לטרנסניסטריה מצד המרשל האנטישמי, יון אנטונסקו. תוכניתם הייתה להגיע לקושטא (היום איסטנבול) שבטורקיה, ושם לקבל אשרות כניסה לארץ ישראל.
"סטרומה" שימשה במקור להובלת בקר, וחוותה בדרכה תקלות חמורות במנוע – ובמאמץ רב הצליחה להגיע לאיסטנבול. אולם השלטונות הטורקיים לא התירו לה לעגון, מחשש שמא נוסעיה יישארו בטורקיה לאחר ששלטון המנדט הבריטי יסרב לאפשר את כניסתם לארץ. מאמצי הסוכנות היהודית להשיג לנוסעים רישיונות עלייה, לא צלחו.
בלב ים ללא מים, מזון ודלק
70 יום המתינה האונייה בנמל, כשהנוסעים סובלים מתנאי מחיה קשים. ממשלת טורקיה דחתה בתוקף את הבקשה להעביר את העולים למחנה זמני, שימומן בידי ארגונים יהודיים עד להסדרת עלייתם. אחרי עשרה שבועות גררה משטרת החופים הטורקית את הספינה אל הים הפתוח בלי מים, מזון ודלק, ולא שעתה להתנגדות המעפילים.
קטעים מהסרט על הניצול היחיד מסטרומה, דוד סטוליאר
(במאי: אמיר שטרסבורג, יזם: שי אליאש)
בבוקר שלמחרת נסחפה האונייה אל לב הים השחור, משום שהמנוע שלה עדיין היה משותק. צוללת סובייטית זיהתה את "סטרומה" כאוניית אויב, והטביעה אותה בירי טורפדו. כמעט כל נוסעי האונייה, בהם 103 הילדים, טבעו או קפאו למוות. רק אחד מהם ניצל – דוד סטוליאר, אז בן 19. הוא נאחז בקורה ונותר עליה בקור המקפיא של פברואר, כיממה לפני שחולץ בידי ספינת דיג טורקית שעברה במקום. לאחר שנעצר, נחקר והושפל בטורקיה, הוא שוחרר והגיע לארץ.
לאחר הגעתו, התגייס סטוליאר לצבא הבריטי שלחם בצפון-אפריקה ולחם במלחמת העצמאות כמקלען בצפון הארץ. לאחר המלחמה עבד בחברת הנפט שסגרה את עסקיה בישראל בשנת 1953 ועבר עימה ליפן, שם הפך לסגן נשיא בחברת מיצובישי. הוא נישא למרדה, דוגמנית ואשת אופנה אמריקנית, והיגר לארצות הברית, שם חי עם אשתו באורגון. בשנת 2014 הלך לעולמו.
"חשבתי, מי אני שאשרוד?"
עדותו של סטוליאר על האירוע לא פורסמה ברבים במשך עשרות שנים – עד שבחור צעיר בשם שי אליאש, אז סטודנט לתקשורת בבית הספר "כותרת", הצליח להתחקות אחר עקבותיו באמצע שנות ה-90, בעקבות מטלה סטודנטיאלית שקיבל. בריאיון מצולם שהעניק לאליאש ולבן דודו, הבמאי אמיר שטרסבורג, סיפר סטוליאר, שאיבד באסון את ארוסתו, את מה שעבר על המעפילים שהיו על ה"סטרומה".
"כשספינת הגרר הטורקית התחילה למשוך אותנו אל מחוץ לנמל בחזרה לים השחור, זה היה הרגע שבו רובנו חשנו שהסוף מגיע", שחזר אז במסגרת הסרט, בריאיון שנחשף לימים ב-ynet. "אנשים בכו, רק בכו. ידענו שאין שאלה בכלל אם אפשר ללכת למקום כלשהו, פשוט היינו תקועים באמצע הים השחור. הרגשנו שהסוף קרוב מאוד, כבר לא הייתה לנו תקווה. זה היה כבר לפני 57 שנה (הסרט צולם ב-1999), אבל זה עדיין מאוד חד במוחי. מוקדם בבוקר, פתאום יש לך פיצוץ. משהו דוחף אותך למעלה ופתאום אתה נזרק לתוך מים מאוד-מאוד קרים. כשעליתי מעל לפני הים באוקיינוס, לא היה כלום. הסיפון נעלם לחלוטין.
"אתה מתחיל לשחות, מנסה לתפוס מה שבסביבה כדי להיאחז במשהו, ואתה רואה אנשים מכל הצדדים מסביבך מנסים לעשות אותו הדבר. נשים עושות אותו הדבר, בוכות וצורחות, פשוט מנסות להיאחז במשהו. אחרי שעות אתה שם לב שפחות ופחות אנשים נמצאים סביבך. לבסוף מצאתי משהו להיאחז בו, חתיכת מתכת שיצאה מהים, זו הייתה פיסה מהסיפון. פשוט עליתי עליה. הייתי לבד, הרגשתי נורא ופחדתי". הוא זיהה עוד חתיכת עץ במים, ספסל גדול, ומשך אותו על פיסת הסיפון. כך נותר במרחק כמה סנטימטרים מפני הים הקפוא, דבר שהציל את חייו.
"אתה מתחיל לשחות, מנסה לתפוס מה שבסביבה כדי להיאחז במשהו, ואתה רואה אנשים מכל הצדדים מסביבך מנסים לעשות אותו הדבר. נשים עושות אותו הדבר, בוכות וצורחות, פשוט מנסות להיאחז במשהו"
מיכל מרגלית, אז כתבת ynet, סיפרה בכתבה כי נדמה היה שסטוליאר איתר עוד ניצול: "ראיתי אדם צף על חתיכת עץ, שהייתה למעשה דלת, אז משכתי אותו למעלה ושמתי אותו על הספסל. הוא היה הקצין הראשון הבולגרי של הספינה. כדי שלא להירדם מהקור, ניסינו לצעוק כדי להישאר ערים. הקצין הראשון מת. כשהסתובבתי הוא החליק לתוך המים. ראשו היה בתוך המים, והגלים הניעו את ראשו, וזה הפחיד אותי מאוד. חשבתי, 'אם הוא, ימאי חזק, לא יכול לעמוד ולשרוד את הקור, מי אני שאשרוד?'"
"אחרי 80 שנה, האנטישמיות שוב נוכחת"
הטקס ברומניה הוא עוד מאמץ ממשלתי במדינה להתמודד עם העבר הקשה של המדינה בתקופת השואה, כאשר מחצית מהקהילה היהודית הושמדה בסיוע דה-פקטו של הממשלה הרומנית דאז. בשנים האחרונות החליטה הממשלה להקים מוזיאון לתולדות יהדות רומניה והשואה, למנות שליח מיוחד למלחמה באנטישמיות, לאשר חוק חובת לימודי שואה בבתי הספר התיכוניים ועוד.
בין הנוכחים בטקס היו גם משמר כבוד של צי חיל הים הרומני, נשיא הקהילה היהודית בקונסטנצה, ראש העיר, נשיא המחוז, מנהל הנמל, חברי פרלמנט, וצוערי האקדמיה הימית של חיל הים הרומני.
שגריר ישראל ברומניה, דוד סרנגה, התייחס בדבריו לעלייה המדאיגה באנטישמיות בתקופה האחרונה: "80 שנים מאז אסון סטרומה, והאנטישמיות חוזרת להיות נוכחת בחברות שונות באירופה. אנו עדים לחוסר סובלנות ולעלייה בשיחה השנאה. כדי למגר תופעות אלה, חובה על הרשויות ועל החברה האזרחית להשמיע את קולן ולצאת נגדן".
