"לגוף אין איברים סוג ב'": המורה הדתייה לריקודי בטן
(צילום: אורי דוידוביץ')
"פעם באה אליי איזו רבנית מבוגרת ומוכרת, ונורא נבהלתי. אמרתי לעצמי, אולי היא תזדעזע או תתחלחל. בסוף השיעור היא אמרה לי: 'חני, זה מחול שכל אישה צריכה להכיר. כמה זה חשוב שכל אחת תכיר את הגוף שלה, כי אם אישה לא מכירה את האגן שלה, והיא מגיעה לחדר לידה – אז אוי ואבוי'".
הדוברת היא חני כהן יהונתן (38), תושבת קדומים ואם לארבעה. היא לבושה בצניעות, עוטה כיסוי ראש והיא מורה לריקודי בטן. "אני לא מרגישה שיש כאן סתירה", היא קובעת. "אנחנו הרי לא מופיעות בפני גברים, אז מעולם לא נדרשתי לסוגיה. הריקוד הוא קודם כול לעצמנו. הייתה פעם אישה שאמרה לי שהיא רוצה להופיע בפני בעלה. אמרתי לה, תעשי את זה קודם כול לעצמך, לגוף שלך, ואם את רוצה להוסיף עוד נדבך – מהמם. אבל קודם כול, בשבילך".
כהן יהונתן מסבירה כי במגזר הדתי, "אנשים מכירים ריקודי בטן כסוג מחול חושפני מאוד, מיני מאוד, וזאת סטיגמה שאני באמת מתמודדת איתה. הייתה לי תלמידה ששאלה רב מסוים אם היא יכולה ללמוד ריקודי בטן, והרב ענה לה בשלילה, בנימוק שזה לא צנוע".
התלמידות שהתחילו לברר את השאלות ההלכתיות אצל רבנים, עוררו את חני לדיאלוג פנימי. היא אומרת כי הרגישה צורך "לדייק מה צנוע או לא צנוע באגן, והאם צריך סיבה מספיק טובה להזיז אותו. כי מה צנוע באגן? רק ללדת? ללכת להתפנות זה צנוע? אם הריקוד מחזק את האגן לקראת לידה, אז זה כן צנוע? אז רק בהקשר של היריון ולידה לנוע זה דבר צנוע? אבל מה אם מישהי סובלת מכאבי מחזור? אם מישהי לא מצליחה לקיים יחסים, היא צריכה ללכת לשאול את הרב אם מותר לה לרקוד ריקודי בטן, כי אולי זה יעזור לה? אלו שאלות שאני מסתובבת איתן. השאלות חשובות יותר מהתשובות, אני חושבת".
11 צפייה בגלריה
"דווקא לנשים מתרבות סגורה מאוד קל יותר להיפתח לריקודי בטן מאחרות". חני כהן יהונתן
(צילום: אורי דוידוביץ')
כהן יהונתן כואבת את מה שהיא מכנה "חינוק גופני" במקום "חינוך גופני", שעוברות בנות במערכת החינוך הדתית. "אחת התלמידות שלי שמעה איזה משפט שלפיו 'יודעים איזו מוזיקה היא מוזיקה כשרה, לפי האיבר שהיא גורמת לך לרצות להזיז בגוף'. זאת אומרת, שאם המוזיקה גורמת לך להזיז ידיים, אז זאת מוזיקה כשרה – ואם היא גורמת לך להזיז את האגן, אז המוזיקה לא כשרה. בעיניי זאת אמירה כואבת מאוד. בחברה הדתית יש איברים שאסור לדבר עליהם, ואנחנו עומדות נבוכות לנוכח הסיטואציה. אבל צריך להגיד – גוף זה גוף, אין בו איברים סוג א' ואיברים סוג ב'".
להכיר את הגוף
כהן יהונתן גדלה ברמת הגולן, בבית דתי-לאומי, והתחנכה במוסדות דתיים. "לא חוויתי חינוך גופני במובן העמוק – חוויתי הפוך, חינוק גופני", היא מספרת. "בגלל שהייתי בשידוכים ורציתי לשמור על הגוף ועל הגזרה, ניסיתי כל מיני חוגים, אבל בכולם נכשלתי או נפלתי, ואז ניסיתי ריקודי בטן", היא אומרת ועיניה קורנות. "אני זוכרת שפתחתי את הדלת לסטודיו של ריקודי הבטן, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי חבורה של נשים שמחות. היו שם נשים בכל הגילים, מגיל 23 – הייתי הכי צעירה שם – עד גיל 70. היו שם נשים בהיריון, נשים דתיות וחילוניות, עם פאה ועם מכנסיים. אחרי שיעור אחד הרגשתי כמו בן אדם שחוזר בתשובה, רואה את האור וחייב להפיץ אותו הלאה".
באותו רגע, השתרש החלום שכהן יהונתן עוד לא הצליחה אז להודות בו בקול רם: "רציתי להיות רקדנית, רציתי ללמד ריקוד, ורציתי לתת תקווה לנשים כמוני, שגדלות בלי גוף (במובן המטפורי, כמובן)". אבל מרוב פחד, היא החליטה תחילה לנסות את מזלה בתור מורה לאנגלית. "מהר מאוד הבנתי שזה לא קשור אליי, ומיד אחרי החתונה עזבתי את ההוראה ועשיתי הסבה".
כהן יהונתן מורה לריקודי בטן הוליסטיים כבר שמונה שנים, ומלמדת 4 פעמים בשבוע. 3 פעמים בסלון ביתה, ועוד פעם אחת בבית ספר למחול באיתמר. "לפני שהתחלתי את השיעורים בסלון, דאגתי מלכלוך ומבלגן", היא מספרת, "ואני זוכרת שהייתי ממש לחוצה לפני שכולן הגיעו. פתאום, באמצע השיעור מישהי שואלת אותי: 'חני, למה יש לך גזר אכול על המדף?' אחד הילדים לקח ביס ושכח לזרוק, ומרוב שכל הבית קישוטים, לא שמנו לב".
"המבוכה מתפוגגת מעצמה"
מהרגע שבו התלמידות נכנסות לבית עד לרגע שבו הן עוזבות, בעלה של חני וארבעת ילדיהם שוהים בחדר. "חשוב לי שהנשים שמגיעות ירגישו בנוח, אז בעלי יודע שאסור לו להיות פה, לא רק בזמן השיעור, אלא גם כשהן נכנסות. זה דבר מאוד אישי ומאוד אינטימי. לא לכולן פשוט להגיע, ואם הן מגיעות – אולי הן לא רוצות שהוא יידע שהן פה. אז אני מכבדת".
מה המרחב הביתי מייצר?
"פתאום, כשאין מראה, אז גם לי בתור מורה אין לאן לברוח, ואני נאלצת לרקוד ממש מול התלמידות שלי. בהתחלה זה היה קשה, והיום גם בסטודיו אני אוזרת אומץ ומפנה גב למראה".
כך גם התלמידות נאלצות לעמוד זו מול זו. "יש כאלו שחוששות נורא שזה יביך אותן בהתחלה, אז הן עומדות במסדרון או במטבח. ברוב הפעמים המבוכה מתפוגגת מעצמה. יוצא שאנחנו יוצרות מעגל של ריקוד חופשי, וכשהבנות עומדות זו מול זו הן גם יוצרות קשר ומדברות, עולים נושאים מפתיעים ולפעמים הלסת שלי נשמטת".
11 צפייה בגלריה
"כשנכנסתי לסטודיו של ריקודי הבטן, ראיתי בפעם הראשונה חבורה של נשים שמחות"
(צילום: אורי דוידוביץ')
לטענתה, "דווקא לנשים שמגיעות מתרבות סגורה מאוד הרבה יותר קל להיפתח לריקודי בטן, שזה מעניין, כי הן לא שמעו על זה והן לא יודעות מה זה – ודווקא הן לא רואות בזה שום בעיה".
"בנות ישראל פשוט רקדו"
היא מבקשת להזכיר שגם בימי התנ"ך, בנות ישראל נהגו לרקוד. "אני מאמינה שבעולם העתיק כולם רקדו את זה, גם נשים יהודיות ביציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף", היא אומרת, תוך שהיא מזכירה את הפסוק מספר שמות: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".
את הפסוק הזה מקריאה חני פעמים רבות בשיעוריה. "אני שואלת את הבנות: מה זה 'יצאו במחולות'? מה הן עשו שם? הן לא התחילו לשאול רבנים, 'רגע, מותר לי לרקוד עם האצבע? מותר לי לרקוד עם היד? מותר לי לרקוד עם הברך?' – הן פשוט רקדו.
"היום בתרבות שלנו אנחנו כל הזמן מקבלות מסרים של לכווץ, לאסוף, להחזיק. איך מישהי אמרה לי? 'שלא יראו את הבטן'. ובריקודי בטן זה קודם כל לשחרר, הכול משוחרר - וככל שיש יותר שומנים, זה יותר טוב". היא צוחקת. "דווקא ממקום כזה קל יותר לפגוש את האגן, ולדבר גם על מה שכואב. בריקוד נשי כמו זה, אני רוקדת מהקישקע שלי, מתוך מה שאני מרגישה עכשיו. זה יכול להיות כלי של תפילה, כי זה כלי הבעה של הגוף".
11 צפייה בגלריה
ריקוד עם מקל. "בעלי יודע שאסור לו להיות פה, לא רק בזמן השיעור אלא גם כשהן נכנסות"
(צילום: אורי דוידוביץ')
לשיעורים שלה באות נשים מכל הרצף הדתי: "נוצרת אחווה נשית בין אישה שקושרת כמה מטפחות וגרביים וחצאית ארוכה-ארוכה, לבין אישה שמגיעה עם מכנסיים ושיער פזור. מגיעות לכאן גם דולות ופיזיותרפיסטיות של רצפת אגן, והרבה נשים בהריון". בעקבות הגיוון האנושי עולים נושאים רבים שמעסיקים נשים: הריונות, לידות, יחסים. "אני מרגישה שהמקום הזה והתנועה הזאת פותחות מקום בנפש שלא עולה במקומות אחרים, בעיקר בהקשר הנשי".
11 צפייה בגלריה
"הרעיון הוא קודם כול לשחרר, ומעמדה כזו קל יותר לדבר גם על מה שכואב"
(צילום: אורי דוידוביץ')
פורסם לראשונה: 18:47, 02.05.22
