חולמת בתימנית: באלבומה החדש של המוזיקאית נעמה פרל-צדוק, "רסיסי זיכרון", היא עוסקת במסורת שירת נשות תימן במבט עכשווי. המסורת העתיקה הזאת, שכמעט נעלמה, סבבה את כל מעגלי החיים – שירים ליולדת, שירי אהבה וגם קינות. לדבריה, "ביצירה שכתבתי בחרתי לקחת את המסורת, להעיר אותה, לפרק אותה קצת, לשחק עם המשמעות שלה, לייצר זיכרונות חדשים ולהשמיע קולות רדומים".
בין הקטעים באלבום נכתבה קינה מיוחדת, בהשארת קינות תימניות. הקינה באה להשמיע את קול האימהות שילדיהן נעלמו בשנים הראשונות לעלייה לארץ ישראל, ועד היום מחכות ומצפות לדעת מה עלה בגורלם.
איך התחלת לעסוק בנושא של ילדי תימן ומה גילית לאורך המסע שלך?
"הסיפור של ילדי תימן היה סביבי הרבה שנים, במשפחות של חברות ילדות שלי, וגם במשפחה שלי. לאחות של סבא שלי נעלמו שני ילדים, בן ובת, ואחריהם היא לא הסכימה ללדת יותר בבית חולים. לאחרונה גיליתי שגם לאח של סבתא רבתא שלי נעלמו שתי בנות. אבא של חבר 'ניצל' מחטיפה כי ההורים שלו עשו הרבה רעש ובלגן והצליחו. חשבתי שאלו היו מקרים בודדים. לצערי, לאורך המסע שלי בכתיבת הפרויקט, ובכתיבת התזה שלי, נחשפתי לממדים ולהיקף של הסיפור הזה.
"אני מקווה שאנשים יפתחו את הלב שלהם. יקשיבו לקינה הזו, יקשיבו לעדויות, במקום ישר להתנגד ולהכחיש ולהשתיק. כל כך הרבה אימהות ומשפחות הולכות עם כאב גדול, עם חוסר אונים, ומבקשות הכרה. הכרה בסיפור, הכרה בצער ובכאב, הכרה בעוול"
"במהלך הדרך יצא לי לעבוד עם חנה ואזנה גרינוולד ואנסמבל הפרחות על ההצגה 'יולדות' שמביאה את סיפור האימהות. דרך העבודה איתן ועם הדרמטורגית רחלי סעיד, נחשפתי לפרוטוקולים של הוועדות השונות, ולעדויות שנאספו על ידי עמותת עמר"ם. באתר העמותה יש כ-700 עדויות, ובנוסף גיליתי כי לוועדות החקירה הגיעו 1,053 מקרים. במחקר של ד"ר נתן שיפריס מצוינים יותר מ-2,000 שמות של ילדים נעדרים. זה לא רק מקרים בודדים, ולא רק תימנים. גם יוצאי צפון אפריקה, איראן ועיראק, ואפילו ילדים יוצאי רומניה. בתקופה הזו, הייתי אחרי לידת בתי השלישית, והרגשתי על בשרי את הכאב. יכולתי להבין, להרגיש ולדמיין מה עובר על המשפחות, האימהות. רק לנסות לדמיין שיום אחד אגיע כדי לקחת את הילדים מהגן והם לא שם, ויגידו לי 'אה, הם נפטרו'... זה לא יתואר. הרגשתי שאי-אפשר להמשיך לשתוק ולהשתיק את הנושא".
עד כמה הנושא הזה עדיין בוער בקרב יוצאי תימן? האם נכון להגדירו כפצע פתוח?
"זו שאלה חשובה ועצובה, כי זה יכול להעיד כמה הסיפור לא במודעות של הציבור. בקרב יוצאי תימן זה פצע פתוח, מדמם, מלא מוגלה. משפחות שילדיהן נלקחו אחרי מפגש עם גורם ממסדי, שבו אומרים להן שהילדים נפטרו, ולא מראים גופה. לפעמים נותנים ציון קבר, לפעמים אפילו זה לא. ואז, פתאום אחרי 17 שנה, מקבלים צו גיוס עם שם הילד. רק לאחרונה, משפחתו של עוזיאל חורי שהייתה בתהליכים של פתיחת הקבר, החליטה אחרי שש שנים מייגעות ומתישות להפסיק את התהליך בגלל כל הקשיים וההגבלות שבית המשפט הערים עליה. זה כואב מאוד. משפחות רבות הולכות עם כאב של שבעים ומשהו שנה, אימהות יושבות שנים ליד החלון בבית ומחכות שהילד או הילדה יחזרו – וכל מה שהן נתקלות בו זו הכחשה והשתקה, אנשים שמוחקים בקלות דעת את הכאב הזה ואת הסיפור, רק כי הוא לא מסתדר עם האתוס והרומנטיקה של 'ארץ ישראל הישנה והטובה'".
איזו נחמה את מרגישה שהפרויקט שלך נותן לאימהות שנשארו עם התעלומה?
"כל האלבום מוקדש לשירת הנשים התימניות, ובנוי כמחזור שירים המקביל למעגל החיים. באופן כללי הנשים בתימן נהגו לחבר שירים וריקודים על החיים שלהן. מלבד שירי החינה והחתונה, היו שירים שעסקו בלידה, שירי אהבה, שירים על כך שחיתנו אותן צעירות, שירים אקטואליים ועוד. גם אם תוכן השירים היה קשה וכואב, הרבה מהם מתחילים ומסתיימים בפנייה אל האל. דרך השירה והתנועה היו ביטוי והבעה לרגשות שלהן. הרגשתי שזו הדרך שבה אני יכולה לפעול – להביע את הסיפור הזה דרך טקסט ומוזיקה.
"הפרק באלבום שעוסק בילדי תימן הוא בעצם קינה, קינה על אובדן ילדים, השוטחת את כאבן של האימהות, בטקסט ששואב השראה מקינות על המתים ובלחן שחיברתי המבוסס על רעיונות מוזיקליים מהקריאה התימנית במגילת איכה. הקטע הזה, כמו שאר הקטעים עם הטקסטים באלבום, הוא בתימנית, שפת האם של האימהות והמשפחות. בעצם יש כאן מצד אחד המשכיות למסורת הנשית התימנית, ומצד שני משהו חדש. אני באה להשמיע את הקול שלכן, האימהות והמשפחות. הוא לא אבד. גם אם חלק מהאימהות כבר לא איתנו, הקול שלהן ממשיך להישמע. הלוואי שהפרויקט ייתן איזו נחמה לאימהות ולמשפחות".
נעמה פרל-צדוקצילום: איתי סבי"אני מקווה שהאלבום יביא למודעות מכיוון אחר, מהכיוון הרגשי", היא מוסיפה, "מקווה שאנשים יפתחו את הלב שלהם. יקשיבו לקינה הזו, יקשיבו לעדויות, במקום ישר להתנגד ולהכחיש ולהשתיק. כל כך הרבה אימהות ומשפחות הולכות עם כאב גדול, עם חוסר אונים, ומבקשות הכרה. הכרה בסיפור, הכרה בצער ובכאב, הכרה בעוול. הכרה, ואז צדק – ואז יכול להגיע הריפוי, אבל קודם כול פשוט להכיר שזה היה, וקרה. משם הדרך לצדק ולריפוי תהיה קצרה יותר".
