ברית דמים ודמעות
טבח שמחת תורה לימד אותנו את האמת הפשוטה שהעדפנו לשכוח: למבנה החריג של העם היהודי יש כוח להציע סולידריות והגנה. הקהילות היהודיות בישראל ובעולם זקוקות זו לזו.
השבוע חזרתי מביקור מרגש ומטלטל בקהילה הרפורמית של סן פרנסיסקו, קהילת עמנו-אל, קהילה יהודית גדולה ומכילה שנמצאת בלב אחת הערים הליברליות בארצות הברית. בימים אלה הדאגה והמתח ניכרים גם שם, והם כפולים: דאגה למצב בישראל ודאגה מפני האנטישמיות שמרימה את פניה ומכה בלי הבחנה בקהילות יהודיות.
לא רק בחיל ובכוח
יחסי אחאות הבנויים רק על אינטרסים חומריים לא יחזיקו מעמד לאורך זמן. הברית ההדדית בין הקהילות היהודיות לא יכולה להיות מושתתת רק על כוח. כדי שיהדות ארצות הברית תשתמש בכסף ובקשרים הפוליטיים שלה למען מדינת ישראל, וכדי שמדינת ישראל תהיה מקלט אמיתי ליהדות התפוצות, צריכה להתקיים בינינו ברית רוחנית אמיצה. אנחנו צריכות לרצות את הברית הזאת, להאמין בה ולשמוח באתגרים הקהילתיים-רוחניים שהיא מניחה לפתחנו.
מחשבות על גבולות ההכלה
בביקורי זכיתי להתארח בביתם היפה של הרבּה בת' והרב יונתן סינגר, בני זוג בחיים ובהנהגת הקהילה. מחלון חדר האוכל של ביתם אפשר לראות את הים, את גשר הזהב וגם את הכיפה האדומה של בית הכנסת עמנו-אל, בית הכנסת הוותיק והמפואר שנוכחותו חולשת על העיר.
באחד הערבים אירחו הרבה בת' והרב יונתן כמה חברות וחברים מהקהילה לארוחה ולשיחה על המצב בישראל. על פי התוכנית שבנינו מראש, הייתי אמורה לדבר בארוחה על ההשלכות של ההפיכה המשטרית בישראל. אלא שבחודשים האחרונים המונחים "עילת הסבירות" ו"פסקת ההתגברות" איבדו חיבור למציאות חיינו. חילקתי את הדפים המודפסים עם הנתונים הסטטיסטיים שהכנתי והבהרתי שהם לא רלוונטיים. במקום לדבר על ההפיכה המשטרית, דיברנו על הטבח והמלחמה.
סבב ההיכרות בפתיחת הארוחה היה עבורי המרגש והמלמד ביותר. סביב השולחן ישבה חבורה מצומצמת שייצגה משפחות חשובות ומשפיעות בקהילה, ובערך רבע מהנוכחים היו "יהודים מתוך בחירה" – כינוי רווח בקהילות ארה"ב למי שהצטרפו ליהדות, לרוב בעקבות נישואים. העובדה שאחוז גבוה כל כך של הקהילה הם "יהודים מתוך בחירה" מלמדת על הנחישות של הקהילה היהודית להציע תהליך גיור מאיר פנים, ועל הרצון של נשים וגברים שאינם יהודים להצטרף לקהילה הזו.
הרבה בת' תרגמה לי את התופעה: "הרבה נשים וגברים בקהילה היהודית בארה"ב מתאהבים ובונים זוגיות עם מי שאינם יהודים. בישראל לא מבינים שגם היהודים שמתאהבים בלא-יהודים אוהבים את היהדות שלהם ורוצים להקים משפחה יהודית. יש בארצות הברית המון נשים וגברים בלי דת ובוודאי בלי קהילה, והקהילתיות היהודית מעוררת עניין ורצון אמיתי להשתייך אליה. בנות הזוג ובני הזוג הלא-יהודיים מגיעים אלינו לקהילה ושמחים לגדל את הדור הבא בתוך הקהילה היהודית. אנחנו האלטרנטיבה הרוחנית והקהילתית של הזוג. פעמים רבות גם בת הזוג או בן הזוג הלא-יהודים רוצים לאמץ את הדת היהודית, והם עוברים אצלנו תהליך גיור מלא שכולל בית דין, מקווה והטפת דם ברית".
זרה לא תבין זאת?
לפני שנתיים החלו הרבה בת' והרב יונתן לחתן זוגות מעורבים, זוגות שבהם רק אחד הצדדים יהודי. הרב ג'ונתן דיבר איתי בכאב על הביקורת הישראלית כלפי הגיוון וההכלה של הקהילה היהודית הליברלית בארצות הברית: "יש בישראל נרטיב שקרי שלפיו היהדות הרפורמית לא שומרת על היהדות ואף גורמת להתבוללות. אבל ההפך הוא הנכון. אם ביום כיפור, למשל, תשאלי את האנשים והנשים שמגיעים לבית הכנסת אם ההורים או הסבים שלהם היו אורתודוקסים, הרבה מאוד ידיים יורמו. נוכחות הדור השני והשלישי לאורתודוקסיה בבית הכנסת שלנו היא ההוכחה שרבים מהצאצאים שלהם לא רוצים יותר לקיים אורח חיים אורתודוקסי, אבל רוצים להיות יהודים. אני חושב שכל הזרמים של היהדות נדרשים ויש מקום לכולם, ועם זאת חשוב לציין שאנחנו שומרים ומאפשרים את המשך קיומו של העם היהודי. אנחנו אלה שמקטינים את ההתבוללות, ולא להפך, ואנחנו עושים זאת באהבה ובהכלה".
גם החלום הזה יתגשם
כמה הייתי רוצה לראות את הקהילות שלנו מכילות גיוון כזה. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו הקִרבה בין הדתות והלאומים טובה ומשמעותית. הייתי רוצה לראות יותר זוגות שבוחרים בדרך האמיצה של לוסי אהריש וצחי הלוי, והייתי רוצה שהרבה בת' והרב יונתן וגם התלמידות והתלמידים שלי בישראל יהיו רשאים מבחינה חוקית לחתן זוגות בישראל. כשראיתי את המגוון ואת הפתיחות של הקהילה הרפורמית בסן פרנסיסקו, בכיתי. בדמעות של ממש. אני רוצה להצליח להעביר מהיופי הזה גם אל הקהילות שלנו, ואני חוששת שכרגע המכל הישראלי הולך ומתרחק מהאפשרויות הקהילתיות האלה.
בשבעה באוקטובר נשברו לוחות הברית
אלוהי ההזדמנויות הניחה על שולחן האוכל הרחב בבית משפחת סינגר פרשה מרתקת לשיחה רב-תרבותית, פרשת "כי תשא" שבמרכזה "חטא העגל". ביקשתי מזוג הרבנים להתייחס אל החטא, והפרשנויות האקטואליות מיהרו לבוא: "אני לא כתבתי את הפירוש הזה, אבל הוא אחד האהובים עליי" – פתח הרב יונתן – "הפירוש הזה משווה בין הכנת המשכן להכנת עגל הזהב. שתי הפעולות דרשו מאמץ ומשאבים. יש לנו יכולת לבנות משכן ויכולת לבנות משהו שקרי כמו העגל. למדינת ישראל יש כרגע כוח, והיא יכולה להשתמש בו כדי לבנות חברה שתפיץ את האור האלוהי ותהפוך את ישראל למשכן אמיתי, ויש לה גם אפשרות הפוכה".
3 צפייה בגלריה
נזק למבנה לאחר מתקפת הטרור בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. צריך לכתוב לוחות חדשים
(צילום: Christopher Furlong / Getty Images)
הוא המשיך ואמר כי "חטא העגל מלמד אותנו שהרוב יכול לטעות. צריך להקשיב גם לקולות החרישיים של הצדק. גם מנהיגים רוחניים כמו אהרן יכולים להיסחף עם הזרם ולא לדבוק בערכים האמיתיים שלהם. אנחנו צריכים לעשות את הטוב ליהדות ולאנושות כולה, ואין לי ספק שאנחנו יכולים לעמוד במשימה הזו".
הרבה בת' הוסיפה קביעה אקטואלית אמיצה: "בשבעה באוקטובר נשברו הלוחות הישנים, הלוחות שנכתבו רק על ידי אלוהים. היום עלינו לכתוב את הלוחות החדשים, לוחות שייכתבו בשיתוף בין האנושי לאלוהי. רק עם הלוחות האלה נוכל להתקדם מכאן ואילך".
הדיבר האחד-עשר
אני שואלת את הרבה בת' והרב יונתן מה הם היו כותבים על הלוחות החדשים המשותפים לנו ולאלוהים, מה הדיבר האחד-עשר שהם היו בוחרים להוסיף לעשרת הדיברות. שניהם מתמקדים בביטוי "צלם אלוהים"; יש לחפש את "צלם אלוהים" בכל מי שנקרא בדרכנו, מכל מגדר, בחירה דתית ושייכות לאומית.
הברית שלנו חייבת להתחזק
בערב שבת זכיתי לשאת דרשה בקהילת עמנו-אל. חלק גדול מהקהילה נכח באולם, חלק גדול עוד יותר נכח בזום. על הבימה עמדו הרבה, הרב, החזנית ושלושה נגנים. למרות העובדה שרוב התפילה הייתה בשפה העברית, אני מניחה שחלק גדול מחברותיי הישראליות יחוו ניכור ואולי גם בהלה מסוימת מתפילה בבית הכנסת היהודי-אמריקני-רפורמי. דווקא בשל כך, אני חושבת שכל ישראלי וישראלית חייבים לעצמם ביקור בבית כנסת כזה. גם לי, ישראלית שגדלה בקהילות אורתודוקסיות, היה קשה בראשית הדרך להתרגל לתפילה האמריקנית-רפורמית, אבל היום ברור יותר מתמיד שהימנעות אינה אופציה (קישור לתפילה שבה השתתפתי מצורף כאן).
חשוב להישיר מבט לתפילות אלה. כך מתפללים ומתפללות רוב היהודים והיהודיות בארצות הברית. כך מתפלל חלק עצום מהעם היהודי.
בסיום התפילה הודיע בכאב הרב יונתן על אירוע שלא האמין שיתקיים אי פעם בעירו: הפגנה נגד האנטישמיות. ביום ראשון, כשהגעתי לבקר בבית הספר היהודי, בדקנו את מצב כתובות הנאצה על קיר הכניסה. בכל שבוע נכתבות כתובות נאצה חדשות, בכל שבוע העירייה מוחקת אותן. כך נראים כאן החיים היהודיים מאז שבעה באוקטובר.
רק האהבה תנצח
היום ברור שהקִרבה והערבות ההדדית בין ישראל לתפוצות הן לא אפשרות נחמדה, אלא חובה. אנחנו חייבות ללמוד לחיות יחד. האחיות הרפורמיות שלנו צריכות להרגיש בבית כשהן בישראל, אנחנו צריכות להרגיש שהן שומרות עלינו שם. אין קיום לעם היהודי בלי הברית הזו.
אז סורו לבית הכנסת הרפורמי הקרוב לביתכן או השתתפו בתפילה רפורמית-אמריקנית דרך הזום. בקרו בקהילות, דברו עם האחיות והאחים שלנו מעבר לים. ישראל חייבת ללמוד להכיל את היהדות הרפורמית, והיהדות הרפורמית חייבת לדאוג לישראל. רק האהבה תנצח ואין ברית בלתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר השוויתי בין חוקי היופי החיצוני הנוקשים של התרבות הכהנית, לחכמי התלמוד שהתריסו נגדם ועשו כבוד לחכמים שהוגדרו כמכוערים. חבר שמכנה את עצמו "חרד" הגיב על דבריי: "לטעמי היה נכון להביא גם את הצד המכוער בתלמוד הבבלי. זה שמציג לתפיסתו מדוע נולדים ילדים עם מומים. באותו תלמוד בבלי, באותה מסכת נדרים (שממנה סיפרת), דף כ, עמוד א, מובא פירוט מכוער ונלוז שבו מתואר כיצד נקבע מום הילד... מום הילד נקבע על פי מה שעשו הוריו (בשעה שקיימו יחסי מין)... התלמוד אינו חף מסתירות... אך העוול הנורא הוא שלומדים אותו כאילו היה דברי אלוהים חיים".
חרד יקר, אתה צודק. אני מסכימה עם כל מילה שלך. התלמוד מכיל סתירות רבות, והוא מכיל גם את האמונה המצערת שמומים גופניים הם עונש על קיום יחסי מין בצורה לא מהוגנת.
שבת שלום.
