ורטיגו של אלימות
אין למשה רגע דל. בני ישראל מדליקים מרידה במרידה: קברות התאווה, חטא המרגלים, קֹרַח ועדתו, מי מריבה, נחש הנחושת, בעל פעור. וזו רשימה חלקית.
העם היהודי הוא עם מרדן. תולדותינו רצופות סיפורי מרד. היו תקופות שבהן מרדנו באומות העולם, בימים אחרים השתמשנו בנשק כדי למרוד במנהיגים בני עמנו, ובתקופות הארוכות של קיום יהודי ללא ריבונות ונשק, מרדנו בעזרת מילים.
מתוך רצון להשיג נקודת תצפית על מחול החרבות של הימים האלה נתבונן בשני סיפורים על ניסיונות הפיכה שכשלו, בתקווה להיות חכמות ומדויקות יותר.
קווים לדמותם של ניסיונות הפיכה
ניסיון ההפיכה של פרשת השבוע מכונה "מחלוקת קֹרַח ועדתו". המחלוקת מתוארת בגרסאות שונות, ולענייננו תספיק הצצה על הפסוקים הפותחים של הסיפור: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי... וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה... וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ... וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי".
אני רואה כתובות גרפיטי בכתב עברי קדום, על דפנות המשכן: "רב לכם". הטיעון "רב לכם" נזרק מצד אל צד. המורדים תוקפים בטענה זו את משה ואהרן, וסיעת משה ואהרן תוקפת במילים אלה בדיוק את המורדים. כל צד מאשים את השני ברדיפת כבוד.
דגל שחור-לבן
בעיתות מחלוקת, הנפש נסוגה והעולם נצבע בשחור-לבן. המאבק ממוסגר כ"מלחמת בני אור בבני חושך", ואנחנו, כמובן, בצד המואר. בתמונת העולם הילדותית-משיחית של רגעי המחלוקת, קיימת ציפייה להכרעה חד-משמעית. במקרה הזה, אלוהי הצדק יתערב ו"הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ". לא פחות.
המשך הסיפור יתמסר לפנטזיה הדיכוטומית. האדמה תפצה את פיה ותבלע "אֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח". כחמישה עשר אלף אנשים ייהרגו באש ובמגפה. בשלב זה, ולזמן קצר בלבד, בני ישראל מבועתים ומצהירים על כניעה מלאה: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ... הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ".
מרידות בניחוח גלותי
מהרגעים הגדולים מהחיים של המרידות המדבריות, נעבור אל אחת מני רבות מהאגדות המתארות מרידות של יהודים גלותיים ביהודים גלותיים.
הרומן ששמו "ריבונות יהודית על אדמת ישראל" הניב, לצד רגעי התרגשות, מפחי נפש. לאחר רצף מרידות כושלות בשלטון הרומי, בחרו היהודים להפסיק עם ההרפתקה ההיסטורית של הריבונות. המשנה, שנערכה לאחר מרד בר כוכבא, מתארת אירועים בני זמנה (גם כאלה שהתרחשו לפני המרידות השונות או במהלכן) באור הנבון של מי שבחרו להפסיק למות בחרב.
אובדן התשוקה בריבונות לא שם סוף לתשוקה במרידות. ספרות חז"ל מרבה לספר על מרידות של יהודים ביהודים, מרידות של ימי חולין המתרחשות בתוך בית המדרש, בלי נשק, בלי הכרעות צבאיות ובלי מעורבות אלוהית. מרידות מילוליות.
לעולם לא נדע אם סיפורים אלה אמת היו או משל, זה גם לא חשוב. כך העם היהודי בחר לתאר את עצמו ובחירה זו חשובה בעיניי יותר מהשאלה ההיסטורית.
לא נזכיר את הבחירות לרבנות הראשית
אחד מסיפורי המרידות מתייחס לנימוסי הכבוד בבית המדרש. שלושה מעמדות היו בבית המדרש: נשיא, אב בית דין וחכם. הנוהג המקובל היה שכאשר נכנס לבית המדרש כל אחד משלושת בעלי התפקידים הנכבדים, התלמידים קמים לכבודו.
המסורת מספרת שבימים בהם היה המרכז היהודי הגדול בגליל, ורבן שמעון בן גמליאל היה נשיא בית המדרש, הוא לא אהב את מסורת הנימוס הזו. היה חשוב לו שכולם ידעו שהוא, הנשיא, מספר אחת, אב בית הדין הוא מספר שתיים והחכם הוא השלישי בהיררכיה. באותם ימים היה רבי נתן אב בית הדין ורבי מאיר היה החכם. יום אחד רבי נתן ורבי מאיר נעדרו מהישיבה. אולי רבן שמעון שלח אותם למשימה למדנית או פוליטית חשובה. בכל מקרה, רבן שמעון ניצל את ההזדמנות ותיקן תקנה חדשה שתבליט את מעמדו לעומת סגניו: "כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם: שבו. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו; כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו".
"רב לכם" רבנים
כן, גם כאן מוצגת המחלוקת כעוסקת בענייני אגו. ו"למחר, כאשר באו לישיבה רבי נתן ורבי מאיר, וראו שלא קמים מפניהם כרגיל, אמרו: מה זה? אמרו להם החכמים: כך תיקן רבן שמעון בן גמליאל" (בתרגום חופשי מארמית לעברית). רבי נתן ורבי מאיר כועסים ופגועים, מחליטים לעקוץ את רבן שמעון בן גמליאל ולהביא להדחתו מהנשיאות.
ואיך הם יעשו זאת? בין ששת סדרי המשנה יש מסכת נידחת, קטנה ונוקדנית ששמה "עוקצים", והיא עוסקת בשאלת הטומאה של עוקצי הפירות (הצ'ופצ'יקים של הפירות). שני החכמים הפגועים החליטו להגיע למחרת לבית המדרש ולשאול את רבן שמעון שאלות במסכת עוקצים. מכיוון שהוא לא ידע להשיב על שאלותיהם (כי מי באמת לומד את המסכת הזו), הם יטענו שהוא לא ראוי לתפקיד הנשיאות ויתפסו את מקומו. את העקיצה תכנן רבי מאיר – "אמר לו רבי מאיר לרבי נתן: אני חכם ואתה אב בית דין, נתקן דבר למעננו. מה נעשה לו? נאמר לו: למד מסכת עוקצים, אותה אינו זוכר, וכיוון שלא ידע... נעביר אותו, ונהיה אני אב בית דין ואתה נשיא".
קונספירציות בבית המדרש
קונספירציות ותככים נמצאים לא רק במסדרונות של ארמונות אלא גם בבתי מדרש קטנים. גם בסיפור שלנו יש "גרון עמוק": "שמע אותם רבי יעקב בן קרשי, אמר: שמא חס ושלום יבוא דבר לידי בושה. הלך וישב מאחורי עלייתו של רבן שמעון בן גמליאל. ולמד שוב ושוב את מסכת עוקצין". רבן שמעון בן גמליאל שמע את החכם לומד את המסכת מתחת חלון ביתו והבין את הרמז העבה. הוא הקשיב לקולות השינון וכך למד את המסכת (יש לזכור שבאותם ימים התורה הייתה בעל פה).
כך הקדיח התבשיל של רבי נתן ורבי מאיר. הם שאלו את רבן שמעון שאלות במסכת עוקצים, והוא ידע להשיב וגם חשף את מזימתם: "אם לא למדתי הייתם מביישים אותי".
ומה קרה בסוף?
שום אדמה לא פצתה את פיה ושום אלוהים לא התערב בנעשה בבית המדרש הגלילי. רבן שמעון הוציא את שני הסוררים מבית המדרש. והם? השליכו לבית המדרש פתקאות עם שאלות שהחכמים בתוך בית המדרש לא ידעו להתמודד איתן. רבן שמעון נאלץ להחזיר את החכמים החריפים ביותר שהיו לו לאולם הלימודים. אבל הוא קנס אותם בקנס קשה: "שלא יאמרו שמועה משמם. העלו לרבי מאיר אחרים, ולרבי נתן – יש אומרים". תורתם של חכמים אלה תשתמר, פסק רבן שמעון, אבל לא נזכיר את שמם כאשר נצטט את תורתם. בכל פעם שנזכיר תורה של רבי מאיר, נאמר: "אחרים אומרים", ובכל פעם שנזכיר תורה של רבי נתן, נאמר עליה: "יש אומרים".
ומה קרה ממש בסוף? שנים עברו, החכמים נפטרו ונכדו של רבן שמעון ציטט לאביו (בנו של רבן שמעון) את קהלת: "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" – ואביו, רבי יהודה הנשיא, שערך את המשנה, ציטט את תורת רבי מאיר ורבי נתן בשמותיהם.
אז מה למדנו על מרידות?
- לא משנה אם אתה מנהיג מקראי גדול, או מנהיג בית מדרש גלותי – מרידות תמיד יהיו מנת חלקך.
- בזמן מרידות כולנו מתנהגות ומתנהגים קצת כמו תינוקות. מרידה היא אירוע שמכניס אותנו לרגרסיה.
- אין בעולם "בני אור" ו"בני חושך". אשליית הצדק המוחלט היא לא רק שקרית; היא מסוכנת.
- אפילו כשאלוהים מתגייס לטובת אחד הצדדים במחלוקת, הניצחון הוא זמני. עד מאבק הכבוד הבא.
- מי שנכנסת למאבקי כבוד תתקשה להיגמל מזה.
ומה שלא קשור לכבוד
יש כרגע במדינת ישראל עניין אחד שאין בו מקום למאבקי כבוד שכבר שחקו אותנו עד דק – החטופות והחטופים. תביאו את מי שנשארו למשפחותיהם. תביאו את המתים לקבורה. תשימו סוף למלחמה האיומה הזו ולכו הביתה.
אמת, גם הבאות והבאים אחריכם ינהלו מאבקי אגו, אבל נקווה שהפרופורציות יהיו שונות. שגם אחריות וחמלה יונחו על שולחן הממשלה. אנחנו נקפיד לפקוח עין. לכו ותנו לנו לבכות ולהשתקם.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
לחברנו היקר שמרבה לבקש שאציין את המקורות שאני מצטטת, המרד התלמודי המדובר מובא בבבלי במסכת הוריות יג-יד. והפעם אני מציינת זאת מכיוון שהכנסתי שינויים רבים כדי לבאר את הטקסט המקורי. הרגשתי שאין לי דרך אחרת לתווך את הטקסט. אם יש לך או למישהי רעיון איך לתווך אותו בלי שינויים משמעותיים – אשמח לקרוא.
שבת שלום!
