בשבוע שעבר התחוללה סערה ציבורית בעקבות פרסום תמונות מסניף רשת Be מבית שופרסל בבני ברק, שבו כוסו דמויותיהן של נשים במדבקות סגלגלות. מישהו החליט שהעיניים שלנו לא צנועות מספיק, שאנחנו לא צריכות להישיר מבט אל העולם. שיש סכנה בנו, כנשים, ברגע שאנחנו נוכחות בצורה משמעותית במרחב.
הכעס שהגיע מכל כיוון היה עצום, כמובן, וההתנגדות שהתעוררה הצליחה לבטל את המחיקה הזו. גם בתוך בני ברק. הקול שנשמע רם וצלול הכריז שאנחנו לא מוכנות שימחקו אותנו, לא מוכנות שיבטלו את קיומנו במרחב הציבורי.
פעמים רבות, אפילו בלי כוונה, אנחנו דורשים מנשים להיעלם מן המרחב, לתפוס פחות מקום. או יותר נכון: לפנות את המקום לאחרות ולאחרים. דוגמה לכך היא הגיבורה של חג השבועות, רות המואבייה. היא זו שכל ילד וכל ילדה לומדים עליה ועל מעשיה, והיא זו שאנחנו מחנכות את הילדות לאורה. אף אחד לא מחנך אותנו להיות כמו עָרְפָּה.
בתוך המגילה מתחבאת דמות נוספת, קצת עקשנית, קצת דחויה אבל מאד מעניינת. ואולי השנה במקום לקרוא רק את מגילת רות נאמץ מנהג חדש, השנה נספר גם עליה, נאדיר את דמותה. נלמד ילדות וילדים לקרוא בשמה וגם להתנגד ולהפנות עורף.
השנה, נכתוב יחד את מגילת ערפה.
מה הפך אותה לדמות שנואה?
ערפה אינה דמות אהובה. מדרשי חז"ל עושים מאמץ כביר כדי להשחיר את שמה. הם הופכים אותה לאישה מופקרת, כזו שיולדת יצורים מפלצתיים ועושה עסקים עם השטן. ערפה במדרש היא לא פחות ממכשפה. השאלה הגדולה היא מדוע. מה גרם לכך שערפה הפכה לדמות שנואה כל כך?
המדרש עוצר ומתמקד בשמות של ערפה ושל רות: "שם האחת ערפה – שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות – שראתה דברי חמותה" (רות רבה, פרשה ב). ערפה נקראת כך בשל העובדה שהפנתה עורף לנעמי בשעה שהייתה זקוקה לה וחזרה לביתה. ורות ראתה אותה, ראתה את סבלה, ויתרה על עצמה ועל עתידה – ולכן היא זוכה לגדולה.
החטא הגדול של ערפה היה שהיא קמה ופנתה לחיים עצמאיים. היא נתנה מקום לצרכים ולרצונות שלה. היא בחרה ללכת לדרך אחרת. זוהי אינה התנהגות שמצופה מאישה לפי המדרש. את השם רות מפרשים חז"ל מלשון ראיית האחר, תכונה שמיוחסת עד היום לנשים. אישה נדרשת להיות צייתנית, נאמנה וצנועה. כזו ששמה תמיד את צורכי האחר, או אולי הבעל, לפני הצרכים האישיים שלה. כזו שרק מפנה מקום. משפילה את ראשה. מכסה את עצמה. לא כזו שמישירה מבט מבין המדפים, ולא כזו שעומדת ונואמת על במות.
חז"ל העדיפו את ההקרבה העצמית, את ההליכה בתלם, והוקיעו את האישה שהעזה להפנות עורף ולזקוף קומתה. הם תיארו אותה באופן קשה, כאישה סוררת ומופקרת מינית, ואף הפכו אותה לאימו של האויב הגדול מכול, גוליית הפלישתי.
האומץ להתנגד
שנים רבות חייתי רק לפי אורח חייה של רות. גדלתי בעולם דתי שבו חינכו אותי להיות בדיוק כזו. ילדה טובה, אחת שנשמעת לחוקים ולכללים, צייתנית. זו שרואה את מי שמולה ונענית לכל צרכיו. זו שמטפלת, שדואגת, שמקריבה את עצמה ואת הצרכים שלה על מזבח השליחות הגדולה.
2 צפייה בגלריה
מדבקות סגולות הסתירו פנים של נשים על מוצרים בסניף רשת Be. ההתנגדות שהתעוררה הצליחה לבטל את המחיקה
(צילום: גלית סיטון)
בכל פעם שדיברתי יותר מדי, שתפסתי מקום משמעותי במרחב, קיבלתי את אותה התגובה. "דומיננטית מדי", ו"מי יתחתן עם אחת כזו דומיננטית". המסר שקיבלתי מהחברה היה שאם אני רוצה להתחתן, אני כנראה צריכה להרכין את ראשי, להנמיך את הווליום, להתנגד פחות ולהכיל יותר, להיות דומה לרות המואבייה.
בחרתי להיות דווקא ערפה. סובבתי את גבי אל העולם הזה והתחלתי דרך חדשה.
אילה דקלצילום: מרטין חמיערפה מסמלת בעיניי את האומץ לבחור אחרת. להתנגד. להתמודד עם חיצי הביקורת שמופנים אלייך, לזקוף את הראש ולהיות מי שאת באמת רוצה ויכולה להיות. היא אישה אמיצה שהעזה לעמוד על שלה, שזקפה קומתה והפנתה עורף.
דווקא בעת הזו במדינת ישראל, אנחנו זקוקות לה כמודל, כאחת שמתווה לנו דרך שאפשר לצעוד בה. דרך שבה מותר לנו לדאוג גם לצרכינו האישיים. דרך שבה אנחנו לא צריכות לרצות את כולם כל הזמן, ומותר לנו למחות ולהשמיע קול בהיר, צלול ואחר.
הגיע הזמן שנזקוף את ראשינו ונגיד שאנחנו לא מוכנות יותר להיות בשולי הבמה. לא מוכנות שירחיקו אותנו ממוקדי קבלת ההחלטות, לא מוכנות יותר להשפיל את הראש ולציית. ייתכן שיגידו עלינו שאנחנו מפלצות, ייתכן שיקראו לנו מכשפות או שיספרו שהפכנו לאויבות העם – אבל רק ככה נצליח לשנות את המציאות שלנו. אנחנו זקוקות לערפה.
- אילה דקל היא ראש הישיבה החילונית של ארגון בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית, סופרת ואשת רוח
