במילים העתיקות של תפילת האם על ילדיה המתגייסים לצבא יש כדי לחזק ולהתעודד. בנשים טמונים כוחות מאחדים בצמתים ומשברים והן לאורך הדורות גילו אחריות על הקהילה, על המשפחה ועל היחיד, ופעלו מתוך אמונה בצדקת הדרך ותקווה.
(לחן וביצוע למילות התפילה)
בעקבות מציאות חיינו בישראל ארצנו האהובה ומתוך דאגה אמיתית ומשותפת לבנינו ולבנותינו, אני משתפת את התפילה שכתבה במאה ה-19 פאני נוידא, שהייתה בת של רב ואשת רב בצ'כיה. פאני היתה חלוצה בכתיבת ספר תפילות לנשים ולנערות בשפה הגרמנית, מתוך רצון להשיב את הנשים והנערות אל עולם התפילה. ספרה היה רב מכר, נשים רבות החזיקו את הספר קרוב לליבן והוא עבר בירושה מאם לבת.
תפילת אם שבנה משרת בצבא זכתה לקבלת פנים מרגשת מאז שפורסמה בעברית, ואף זכתה למקום של כבוד בקהילות ובלבבות. החזנית חגית כפיר אף הלחינה את התפילה.
"חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ; וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" (תהלים מ"ה, ד'-ה')
אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֵל צְבָאוֹת, הַמּוֹשֵׁל בְּיָד רָמָה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֵלֶיךָ אֶשָּׂא תְּפִלָּתִי מִמַּעֲמְקֵּי לֵב אֵם. אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שְׁמַע תְּפִלָּתִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. מָלְאוּ יְמֵי בְּנִי לְהִצְטָרֵף לְשׁוּרוֹת הַלּוֹחֲמִים לְמַעַן אַרְצֵנוּ, לִשְׁמֹר עַל בִּטְחוֹנָהּ וּלְהָסִיר מִרְמָה וָרֶשַׁע הַמְאַיְּמִים עַל הַמְּכוֹרָה וְעַל יוֹשְׁבֶיהָ. מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנָּתַתָּ לִי יֶלֶד שֶׁאֲבָרָיו חֲסֻנִּים, שֶׁנָּכוֹן לָשֵׂאת נֶשֶׁק בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה עַל אַרְצֵנוּ.
אַךְ לִבִּי, לֵב אֵם, חָרֵד וְרוֹטֵט בְּזָכְרִי אֶת הַסַּכָּנוֹת וְהַפִּתּוּיִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. צָעִיר וַחֲסַר נִסָּיוֹן הוּא, רָחוֹק מִתּוֹרַת אִמּוֹ וּמִמוּסַר אָבִיו. עַל נְקַלָּה עָשׂוּי לִבּוֹ הַצָּעִיר לִנְהוֹת אַחַר דְּבַר עֲבֵרָה וְלָבֹא לִידֵי חֵטְא; עַל כֵּן אֶשְׁפֹּךְ תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, אֵל שָׁמַיִם כֹּל יָכוֹל. פְּרֹשׂ עָלָיו אֶת חָסוּתְךָ, הֱיֵה לוֹ לְמָגֵן וַעֲטֹף אוֹתוֹ בְּרֹב חַסְדְּךָ. אַמֵּץ וְחַזֵּק בּוֹ כָּל הַרְגָּשָׁה נַעֲלָה, כָּל כַּוָּנָה טוֹבָה, כָּל זִכָּרוֹן שֶׁל מוּסַר הוֹרִים הַטָּבוּעַ בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁלְּעוֹלָם יַעַמְדוּ לְנֶגֶד עֵינָיו תּוֹרַת הַמּוּסָר וְיִרְאַת הָאֵל, שֶׁלֹּא יִתְנַכֵּר לֶאֱמוּנַת אֲבוֹתָיו, שֶׁחַיֵּי הַצָּבָא וְהַנֶּשֶׁק לֹא יַקְשׁוּ אֶת לִבּוֹ, שֶׁקּוֹלוֹת הַפִּתּוּי הַזְּדוֹנִיִּים שֶׁל הַחֵטְא לְעוֹלָם לֹא יִשְׁלְטוּ בּוֹ.
בָּרְכֵנּוּ, אֱלֹהַי, בְּחָכְמָה וּבְכֹחַ לִשְׁקֹד עַל מַעֲשָׂיו, לְמַלֵּא תַּפְקִידָיו הַקָּשִׁים כַּהֲלָכָה. שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בְּגִידָה אוֹ עֲבֵרָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי טָעוּת אוֹ פִּקְפּוּק. עֲשֵׂה שֶׁיִּשְׁמַע בְּקוֹל מְפַקְּדָיו, נֶאֱמָן וְנָכוֹן לְהַקְרִיב, מָסוּר לְדִגְלוֹ.
וּבַיּוֹם שֶׁיִּקָּרֵא לָצֵאת אֶל שְׂדֵה הַקְּרָב, שָׁם קוֹצֵר הַמָּוֶת אֶת יְבוּלוֹ, פְּרֹשׂ עָלָיו, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֶת רַחֲמֶיךָ. מִי יִתֵּן וְיִהְיֶה לוֹ חַסְדְּךָ מָגֵן וְשִׁרְיוֹן; שָׁם חַזֵּק אֶת זְרוֹעוֹ, צֹק אֹמֶץ בְּלִבּוֹ, וְתֵן לְזִכְרוֹן גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל לְצַוּוֹת עַל חָזֵהוּ שֶׁיֵּצֵא לַקְּרָב בְּשִׂמְחָה וּבְהִתְלַהֲבוּת וּבְאֹמֶץ לֵב וּבְקֹר רוּחַ יִשְׁמֹר עַל כְּבוֹד אֱלֹהָיו וְעַל נֶאֱמָנוּתוֹ לַשַּׁלִּיט, לְעַמּוֹ וּלְאַרְצוֹ.
אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם הַאֲזִינָה לִתְפִלָּתִי, תֵּן לְבִרְכַּת הָאֵם לְרַחֵף מֵעָלָיו כְּנֵס מְגוֹנֵן, וּבְתֹם שֵׁרוּתוֹ יָשׁוּב, בָּרִיא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ, עָטוּר אוֹת הוֹקָרָה עַל מִלּוּי חֹבוֹתָיו, לְשִׂמְחַת לִבִּי, לְשֶׁבַח וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, אָמֵן.
(מתוך הספר "תפילת נשים", ד"ר עליזה לביא, ידיעות ספרים – 2005).
