גבר מתבגר עם כיפת חאקי משכשך באגם. זו סצנת דיג שלווה, כולל הרוח והשקט והמים. לכאורה אין קשר בינה לבין 55 הדקות הדחוסות שקדמו לה בסרט "המדרשיה", שמציג את תהליך ההידרדרות של אחד מבתי הגידול היוקרתיים בציונות הדתית. ואז הדייג, חגי רוסנק, מספר ביובש על הפגיעה המינית שעבר בארבע השנים שבהן למד במוסד. בום. בטון אגבי הוא מתאר איך בגיל 14 התעורר לילה אחד כשמישהו נוגע בו. איך כמי שלא ידע בכלל איך באים ילדים לעולם, זה אפילו היה לו נעים. משם הוא מפרט ביובש את עשרות הפעמים שהתעורר כך בלילות. את הציות שלו. את הפופולריות של המתעלל. את הידיעה המוחלטת שאין למי לפנות.
בשביל הבמאי טל בכר, הסצנה הזאת הייתה קו פרשת המים שהפריד בין מה שהיה הסרט שלו עד אז, למה שהוא יהפוך להיות. זה הסיפור הקלאסי של אדם שיצא לצלם דוקו נוסטלגי על התקופה היפה בחייו, וגילה שהמוסד שאהב החביא גם צד מפלצתי. את בכר זה נורא הבהיל. "הסיפור של רוסנק צף באמצע התחקיר לסרט, כשהוא פירסם פוסט בפייסבוק", הוא אומר השבוע. "בהתחלה אמרתי מה קשור? נורא הפתיע אותי שזה משהו שהיה במדרשיה. אני עד כדי כך תמים. בסוף אמרתי טוב, מעניין לדבר איתו. נפגשנו ודיברנו, ואיכשהו זה התגלגל גם לצילומים וכל הזמן אני אומר לעצמי שאין מצב שזה ייכנס לסרט".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למה אין מצב שזה ייכנס?
"כי במשך רוב העבודה על הסרט אמרתי אוקיי, אני מציג התנהלות בעייתית, אבל זה לא שהיו שם באמת פגיעות רציניות. בטח לא ביחס למקומות אחרים. כשהחלטנו שהסיפור של הפגיעה המינית של רוסנק נכנס, זה השתנה. (נאנח) והאמת שזה משהו שאני עדיין לא שלם איתו במאה אחוז".
למה?
"זה בעיקר מאוד מבהיל אותי. עברתי תקופה מאוד קשה גם לפני שהסרט יצא. ממש. הייתי נורא לחוץ מאיך שזה יתקבל והלחץ שלי קצת הצדיק את עצמו".
מה הכי הפחיד אותך?
"היה לי קשה עם המחשבה שיכעסו עליי. היו גם בוגרים שאמרו לי שבגלל הסרט ככה יזכרו את המדרשיה. ומצד שני חששתי גם מזה שאני לא נותן לזה מספיק מקום. הטענה כלפי הסיפור הזה - גם שלי - היא שאני לא יודע להגיד אם זו הייתה תופעה רווחת במדרשיה. זה הרי קורה בכל מקום. בטח בפנימיות. לא ברור אם העובדה שהייתה במדרשיה אנרכיה ושלא היה מבוגר אחראי, גרמה ליותר מקרים כאלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
3 צפייה בגלריה
''כיום אני חושב שהיה שם את זרע הפורענות מלכתחילה''. מתוך ''המדרשיה''
(צילום: באדיבות כאן 11)
שים בצד פגיעה מינית, מאות מתבגרים במקום אחד בלי בנות. היו גם התנסויות בין בנים?
"אני מניח שהיו. אני לא מכיר, אבל במחזור של אחי אני יודע שכן היו דברים. הכול בהסכמה".
תוך כדי התחקיר עלו עוד סיפורים על תקיפות מיניות?
"אליי לא הגיעו. אל רוסנק כן".
ובחרת שלא להתעסק בהן בסרט. אתה מבוהל כי עברת על איזה חוק לא כתוב? שמה שקורה במדרשיה נשאר במדרשיה?
"כן, העניין הזה של אין שטינקרים ושלא מוציאים דברים החוצה היה דבר מאוד-מאוד חזק במדרשיה. אמרו לי, בגדת בנו. דפקת אותנו. בגללך ככה יזכרו את הרב יגל. בהקרנה שעשיתי למחזור שלי, בקטע של רוסנק אנשים קמו והלכו. אבל מצד שני ללכת אחרי האמת שלך זה גם מדרשיה. אז אני בסדר".
בדיעבד, היית עושה את הסרט שוב?
(חושב רגע) "שאלה מורכבת. אני חושב שכן".
התסיסה סביב הקרנת "המדרשיה" בדוקאביב האחרון הייתה כמעט מיידית. בכר ושותפיו ליצירת הסרט התיעודי, יאיר אגמון, נתנאל ימין ושרון אלוביק, באמת נפלו על מומנטום מאלוהים. השנים האחרונות, ובטח שהממשלה הנוכחית, המחישו את הדומיננטיות של הציונות הדתית בציבוריות הישראלית. חובשי כיפות מאיישים היום את כל מוקדי הכוח: מהכנסת והממשלה, דרך הצבא ועד התקשורת. וכמו תמיד, ככל שהמגזר צובר כוח והשפעה, כך מתגברת הביקורת עליו מבחוץ. בהקשר הזה "המדרשיה" (כאן 11, כאן דיגיטל וכאן BOX) הגדיל לעשות: הוא חוטף אש מכל הכיוונים. הבוגרים כועסים שחירבו להם זיכרון נעורים. אחרים מזועזעים מהאפשרות שמוסד כזה יכל לטפח תרבות אלימה במשך שנים בלי התערבות ממסדית. אבל איך אומרים יוצרי דוקו? אם כולם שונאים אותך, כנראה עשית משהו טוב. ספרו את זה לבכר. מי שלפני שנים הסיר את הכיפה ומגדיר את עצמו כאתיאיסט, ממשיך להאמין בדת הכי ישראלית שיש: מה יגידו החבר'ה.
מדרשיית נעם הייתה ניסוי חינוכי חד-פעמי של הרב יהושע יגל. ב-1945, שנת הקמת המוסד בפרדס חנה, הוא ניסה לברוא יש מאין את הציוני הדתי הגאה, הקרבי, מעין גרסה אמונית לקיבוצניק, שנחשב אז לאליטה. הפרשנות שלו ל"יהדות השרירים", נוצקה בהשראת בית הספר המיתולוגי 'כדורי': פנימייה לבנים בלבד, שמשלבת לימודי קודש וחול יחד עם ערכים כאהבת הארץ, הגנה על המולדת ודגש על התנדבות, מנהיגות ויוזמה. מהר מאוד הפכה המדרשיה למבוקשת בבורגנות הדתית דאז. חלק מליגת הקיסוס של הכיפות הסרוגות. ברשימת הבוגרים נמצאים שמות שמשרטטים תמונת עולם אידיאולוגית: שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן, הח"כים לשעבר איתן כבל ויהודה גליק, מנכ"ל שטראוס שי באב"ד, השגריר לשעבר והעיתונאי דרור אידר, איש התקשורת יעקב ברדוגו, וגם אדם ברוך ז"ל, לצד בוגרים שנויים במחלוקת כאופק בוכריס, הקצין שהורשע בהתנהגות בלתי הולמת, ונתן אשל שפרש משירות המדינה לאחר שנחשד בהטרדה.
"כשהמוסד הוקם אנשים התביישו ללכת עם כיפה", בכר מסביר. "דרור אידר מספר שאנשים היו מתגייסים ומיד מורידים אותה. זה היה המסלול. וכשהרב יגל והשותף שלו, ישראל סדן, הקימו את המקום, הם רצו להציל את עולם התורה הזה שהם כל כך אהבו. ואחרי שהשארת את החבר'ה דתיים, תביא אותם למקומות הכי גבוהים, לאמונה שהם יכולים להוביל ויכולים להנהיג. ובאמת יצאו משם סוללות של בוגרים, מלח הארץ, טייסים, רופאים, עורכי דין, חברי כנסת, שרים".
אז החזון הוגשם. השאלה היא מה עושים אחרי זה.
"בדיוק. לא הייתה התפתחות. לא היה מי שינסח חלום חדש. נשארו אנרגיות מטורפות שלא היה לאן לתעל. מהבחינה הזו הסרט הוא קצת על החלום ושברו".
"תמיד יש כמה סדיסטים ואז נוצרת בעיה. יש אירוע שנקרא מכות מחזוריות, 70 על 70, 80 על 80, בקרב כזה כמו בימי הביניים. נורא אהבתי את זה אז. את האדרנלין. רק בתחקיר שמעתי סיפורים על אנשים שממש רעדו מפחד, שהתחבאו בשירותים. בזמן אמת, הייתי לגמרי במשחק"
ובמדרשיה שברו במהלך השנים כל חוק וזכוכית במקום. מה שהתחיל בעידוד לעצמאות וגאוות יחידה הפך למציאות שמזכירה בעיקר את הספר "בעל זבוב". ונדליזם. התעללות. אלימות מילולית, פיזית ומינית. כשבכר, שגדל על המור"קים של אביו על המוסד, הגיע ללמוד בנעם, המקום כבר היה אחרי ימי תהילתו. זה לא מפריע לו לתאר את ארבע השנים ההן כמאושרות בחייו. זו גם הסיבה שלראשונה בחר שלא להפיק, אלא לביים בעצמו. המעורבות הרגשית הזו גם גרמה לו בשלב מסוים להיכנס פיזית לפריים. "החופש שם היה טוטאלי, אתה בן 16-15 וכל הארץ פתוחה בפניך. אין לך מבוגר אחראי ויש לך גב מטורף של 120 חבר'ה שיעזרו לך בכל דבר".
אבל כשאתה מגיע למדרשיה אתה עובר זובור מסורתי?
"ברור. מלא. הדלידים (השמיניסטים) היו משחקים איתנו שעות שחמט, למשל. הם היו צועקים אלינו מהחלונות ואנחנו עמדנו כמו חיילים במשחק, ואומרים לך תזוז מפה לשם וכשהסוס פוגש את החייל אז אתה צריך ללכת מכות עם החבר שלך. אני לקחתי את הכול כמשחק, אז גם אם דברים עברו את הגבול לפעמים זה לא נצרב אצלי כטראומה".
מה היה הזובור הכי קיצוני שעברת?
"דליד קרא לי ולעוד חבר ואמר לי, תן לו את הכאפה הכי חזקה שלך. אז אני כזה נותן לו כאפה דרדלה. והוא אומר לא, באמת הכי חזקה".
ואתה חייב לעשות את זה?
"כן. אחרת יכולים לבוא אליך באמצע הלילה ולעשות לך שמיכה. היו מקרים שלקחו מישהו ושמו בבגאז'. נסעו לאיזה מקום בפרדס חנה והורידו אותו שם, בלי בגדים. ושוב, מבחינתי אלה היו החוקים. ובדרך כלל זה גם עבר בשלום".
מתי זה לא עבר בשלום?
"בכל מחזור יש כמה סדיסטים. ואז יש בעיה. יש אירוע שנקרא מכות מחזוריות, 70 על 70, 80 על 80, בקרב כזה כמו בימי הביניים. קובעים זמן. מגיעים מצוידים. נורא אהבתי את זה אז. את האדרנלין. רק בתחקיר שמעתי סיפורים על אנשים שממש רעדו מפחד, שהתחבאו בשירותים. בזמן אמת, הייתי לגמרי במשחק".
בכר ‑ בוגר סם שפיגל ומבעלי חברת ההפקות "יאללה פילמס" (יחד עם אגמון), האחראית לסרטי דוקו כמו "במעגל סגור" על הפיגוע בשרונה והסדרה "הטרמפיסטים" ‑ לא ידע כאמור מה יגלה בתחקיר. אבל גם מה שידע מראש נראה לצופה על המסך כמציאות מופרעת. למשל האירוע המסורתי שנקרא "ליל הבדולח", שבו התלמידים מנפצים כל דבר שביר שיש במקום. איך הפך המוסד הערכי הזה למקום שמקדש אלימות? "באופן מוזר למנהל בית ספר, הרב יגל היה אדם שזילזל בחוקים, שזילזל במערכת", מספר בכר. "הוא נורא אהב את התלמידים ונתן להם עצמאות טוטאלית, ולכן הצליח להחזיק את המורכבות הזאת. כשהוא הזדקן, זה כבר לא עבד יותר".
השאלה אולי היא לא מתי הכל התקלקל, אלא מה היה מקולקל מלכתחילה?
"כיום אני חושב שהיה שם את זרע הפורענות מלכתחילה. כשאתה יוצר מרחב כזה שמותר להתפרע בו, ושחוקים הם רק הצעת הגשה, ברור שאתה יוצר פוטנציאל לאיבוד שליטה. ובמקביל, המסורות פשוט הלכו והחמירו עם השנים. נגיד, אם בהתחלה מישהו זרק פלורסנט. 20 שנה אחר כך, זה נהיה 'ליל הבדולח'".
כחניך במדרשיה, השם הזה לא נראה מטורף?
"לא, לא, לא. בכלל לא. אני גם זוכר שבאתי לזרוק חלון גדול מהמרפסת ומישהו צעק לי, בכר, מה אתה עושה? מה זה מה אני עושה? מה שצריך לעשות. מה שעושים. בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה, את קולטת? הייתי בתודעה מאוד לא בוגרת, מאוד הזויה. כמו ששי באב"ד אומר בסרט: 'ניסית פעם לזרוק פלורסנט? זה מגניב'".
או כמו שאומרים, אם כולם קופצים מהגג, גם אתה קופץ?
"זו המסורת וזה מה שעושים. היינו בתרבות כזאת".
בסרט יש מישהו שבאמת קפץ מהגג במבחן אומץ והפך לנכה. ולמרות זאת סיים את הלימודים שם בלי טענות למקום.
"זו גם אחת הביקורות כלפי הסרט, מהצד החילוני. שיש פה איזשהו נרמול של הדבר".
מה שאתה מתאר נקרא בעצם פסיכופתיה של ההמון.
"ממש ככה. אבל בסוף, זה לא שיצאו מלא עבריינים משם, יצאנו נורמטיבים וסבבה. גם כשחזרנו מהמדרשיה הביתה, לא הלכנו ושברנו דברים. ברוב המקרים זה עבד טוב. רק המדרשיה הייתה המרחב הזה שמותר לעשות שם הכול".
אולי חוסר הגבולות והאלימות הכללית הקלו על מישהו כמו אופק בוכריס לחשוב שהוא יכול לעשות מעשים כאלה ואחרים ולצאת נקי?
"אני חושב שיש הרבה בוגרים שיצאו עם איזושהי... נקרא לזה ערסיות?"
ערסיות או תחושת זכאות? שמותר לי הכול?
"כמו בכל דבר, יש גם כאן את זרע הטוב וזרע הרע. כמו שכל מאפיונר יכל גם להיות שוטר מצטיין? מתוך 6,000 בוגרים של המדרשיה יש בוכריס אחד".
אתה לא חושב שזאת קפסולה של תהליך שעבר על חלקים מהציונות הדתית?
"היו אנשים שעבדו איתנו וניסו לחתור לשם. אבל אני לא חושב ככה, אוקיי? שוב, יש קיצוניות ויש שוליים. זה לא המקרה".
וואלה? אתה לא חושב שבמקום שבו שורפים מכונית או אופנוע, ישרפו גם עצי זית?
"מישהו זרק לנו באחת ההקרנות שזה מאוד דומה לכל מיני סיפורים על סיירת מטכ"ל, שעשו שטויות בגלל תחושת המגיע לנו. בעיניי זה בכלל סיפור על כל הפרויקט הציוני. במובן הזה שהגשמנו את החלום. יש מדינה. ועכשיו לאן הולכים מפה, לאן לוקחים את זה?"
כמו שזה נראה, רק למכות קבוצתיות.
"נכון שאנחנו בתקופה כזאת שהכול נורא פוליטי וחם ובוער, אבל מי אלה המדרשיסטים? זו הבורגנות הדתית. זה לא סמוטריצ'ים. זה לא חרד"לים".
אבל זו אותה תחושת זכאות.
"נכון, זאת בדיוק הסכנה".
