כשברקע המצב הביטחוני המתוח ולאחר שנה עברית שעמדה בסימן מלחמת "חרבות ברזל", ראש השנה התשפ"ה יחל ביום רביעי, 2 באוקטובר 2024 (אור ל-א' בתשרי) – ויסתיים ביום שישי, 4 באוקטובר (מוצאי ב' בתשרי). ראש השנה שונה משאר החגים היהודיים, בכך שהוא יום טוב הנמשך יומיים רצופים גם בארץ ישראל, ולא רק בחו"ל.
בתורה, ראש השנה הוא מועד של יום אחד – א' בתשרי. הכפלת הימים נובעת מהספק בנוגע לקביעת ראש החודש, בימים שבהם היו מקדשים את החודש על פי עדי ראייה שהעידו על התחדשות הלבנה. בימי קדם, אפילו בירושלים ובמקדש לא ידעו בוודאות איזה יום הוא ראש החודש וראש השנה, עד שבאו העדים. לכן החליטו, ליתר ביטחון, לחגוג את שני הימים האפשריים, ולא להישאר בספק עד בואם של העדים. השנה החג צמוד לשבת, כך שיהיה רצף שלא שלושה ימים שבהם אסורה המלאכה על פי ההלכה.
זמני החג והשבת שאחריו
שעת כניסת החג – 2 באוקטובר (יום רביעי), היום הראשון של ראש השנה: בירושלים 18:00, בתל אביב 18:17, בחיפה 18:09, בבאר שבע 18:18, בטבריה 18:04, בצפת 18:09, באילת 18:06, בעזה 18:09.
שעת צאת החג – 4 באוקטובר (יום שישי), היום השני של ראש השנה: בירושלים 18:56, בתל אביב 18:58, בחיפה 18:57, בבאר שבע 18:58, בטבריה 18:55, בצפת 18:55, באילת 18:58, בעזה 18:59.
שעת כניסת השבת – 4 באוקטובר: בירושלים 17:44, בתל אביב 18:01, בחיפה 17:53, בבאר שבע 18:02, בטבריה 17:48, בצפת 17:53, באילת 17:52, בעזה 17:54.
שעת צאת השבת – 5 באוקטובר: בירושלים 18:55, בתל אביב 18:57, בחיפה 18:56, בבאר שבע 18:57, בטבריה 18:54, בצפת 18:54, באילת 18:56, בעזה 18:58.
הגל השקט
לקראת ראש השנה ושבת שחלים השנה ברציפות, רס"ן במיל' דני כהן, ראש הדסק הדתי-חרדי במערך ההסברה של פיקוד העורף, אמר לגבי שומרי המצוות: "אנו קוראים לציבור להשאיר במהלך החג רדיו פועל על אחד מתדרי הגל השקט, שבו מלבד התרעות, פיקוד העורף יפרוץ לשידור אם יהיה צורך במתן הנחיות מצילות חיים".
המצוות העיקריות בחג
יום טוב: ראש השנה הוא מועד ככל המועדים, ולכן מתקיימות בו כל הלכות יום טוב – מעבר לאיסור מלאכה, עורכים בו קידוש והבדלה, ומקיימים סעודות, תפילות מיוחדות וקריאה בתורה.
הכול על ראש השנה – בשיתוף "צהר":
- ראש השנה: מה חוגגים ומדוע
- סדר ראש השנה: הקידוש וכל סימני החג – להדפסה
- התקיעה בשופר – קולה של החירות
- תשליך: איך עושים זאת ומתי?
עירוב תבשילין: מאחר שהפעם ראש השנה צמוד לשבת, לפי ההלכה יש לבצע לפני כניסת החג "עירוב תבשילין", כדי שיהיה מותר לבצע הכנות לשבת במהלך החג. לוקחים תבשיל אחד (למשל ביצה) ולחמנייה אחת, ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב". לאחר מכן אומרים: "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת". בתרגום לעברית: "בעירוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק נר ולהכין כל צורכנו מיום טוב לשבת".
את "עירוב התבשילין" רצוי לעטוף ולהניח במקרר מאחור, כך שהוא לא יתקלקל ולא ייאכל, מכיוון שרק כשיש עירוב מותר מבחינה הלכתית להכין ולבשל מיום טוב לשבת (מי שבטעות שכחו, יכולים לסמוך על העירוב שהכין רב העיר). לפני כניסת החג מומלץ לדתיים לכוון "שעון שבת", ולקחת בחשבון שיזדקקו לאור ולמזגן במשך שלושה ימים, בשעות שונות של תפילות וסעודות.
נהוג להדליק גם "נר נשמה" שדולק במשך כמה יממות, ובעזרתו יתאפשר להדליק את נרות היום השני של ראש השנה ואת נרות השבת. הסיבה היא שבחג אסור לפי ההלכה להדליק אש, אבל מותר "להעביר אש", מלהבה שכבר בוערת מבעוד מועד לנר חדש, לכיריים או למנגל.
תקיעה בשופר: בראש השנה מצווה לתקוע בשופר. זמנה של המצווה – ביום, ולכתחילה, מהנץ החמה. המנהג הוא לתקוע בשופר בזמן התפילה בבוקר, לפני תפילת מוסף ובמהלכה. בדיעבד, אם מסיבות שונות אין אפשרות להשתתף בתפילה עם הציבור, או שמזדמן להשיג שופר רק בשעות מוגבלות (מה שיכול לקרות לחיילים, למטיילים בחו"ל או למי שמאושפז בבית חולים), אפשר לצאת ידי חובת מצוות השופר החל מעלות השחר בבוקר ועד שקיעת החמה, גם אם אין מניין ואפילו אם בכלל לא מתפללים.
מבחינה הלכתית נשים פטורות ממצוות שופר, שכן היא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל הן קיבלו עליהן מדורי דורות לקיים את המצווה הזו, ומנהג אשכנז שהן יכולות גם לברך על המצווה.
השלבים השונים בייצור שופר
(צילום: שופרות ירושלים)
קולות השופר: מהפסוקים המזכירים את התרועה של ראש השנה בתורה למדים שצריך לשמוע לפחות שלוש פעמים תקיעת שופר. כל תקיעה מורכבת משלושה חלקים: קול פשוט המכונה תקיעה, קול שבור המכונה שברים או תרועה, ושוב קול פשוט. בסך הכול, כדי לצאת ידי חובה מהתורה צריכים לשמוע תשעה קולות.
יש ספק איך צריך להישמע הקול השבור, כגניחות או יללות או צירוף של שתיהן. הקול המדמה גניחות נקרא "שברים", הקול המדמה יבבות נקרא "תרועה". נוהגים להשמיע את כל האפשרויות: תקיעה – שברים – תקיעה (מסומן במחזורים כתש"ת או קש"ק), תקיעה – תרועה – תקיעה (מסומן כתר"ת או קר"ק) ותקיעה – שברים תרועה – תקיעה (מסומן במחזורים תשר"ת, או קשר"ק). המחזור השלם של תקיעות שצריך לשמוע הוא שלוש פעמים תשר"ת, תש"ת, תר"ת. ובסך הכול – שלושים קולות.
זהו מחזור התקיעות הראשון. הוא מתקיים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. תחילה אומרים פסוקים ומזמורי תהילים, אחר כך מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", ותוקעים את שלושים הקולות. מי ששמע את מחזור התקיעות הזה בשלמותו יצא ידי חובה. הלכה זו נחוצה ביותר לחיילים, חולים, זקנים והורים המטופלים בילדים ופעוטות המתקשים להחזיק מעמד עד תום כל מאה הקולות – בסוף תפילת מוסף.
השופר עצמו עשוי בדרך כלל מקרן איל, כבש זכר – על אף שבמשנה נאמר ש"כל השופרות כשרים חוץ משל פרה". קרן האיל עוברת עיבוד שבו מוצא ממנה החלק הפנימי. השופר צריך להיות שלם, לא סדוק, וללא ציפוי.
חג של תפילה
הימים הנוראים בכלל, וראש השנה בפרט, הם מועדים של תפילה. כבר בחודש אלול מתחילים להרבות בתפילה ולהשכים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות. הספרדים מתחילים כבר בראש חודש אלול, והאשכנזים ממוצאי השבת שלפני ראש השנה, או שבוע קודם לכן.
בשונה מיום הכיפורים, שבו הנושא המרכזי של התפילה הוא הווידוי והתשובה, הסליחה והכפרה, בראש השנה הנושא המרכזי של התפילות הוא מלכות ה' ושלטונו בעולם. בדרך כלל, סודרו תפילות הימים הנוראים ב"מחזור" מיוחד, ובו משתמשים במקום הסידור הרגיל המשמש לימי החול ולשבת.
בשני הימים קוראים בתורה בספר בראשית. ביום הראשון קוראים את סיפור הולדת יצחק. לפי המדרש, האבות נולדו בתשרי. סימן טוב לפקידת עקרות. גם ההפטרה עוסקת בעקרה שילדה: חנה, אם שמואל. בסיפור הולדת יצחק מסופר גם סיפורם של הגר וישמעאל. ביום שעניינו המלכת ה' בעולם, מזכירים גם את העמים הקרובים לנו, שהיו שותפים בהפצת תורתו של אברהם אבינו בעולם.
ביום השני קוראים את סיפור עקדת יצחק. המוטיבים של הזיכרון, הברית, ההבטחה וקרן האיל שהפכה לשופר, קשורים כולם לראש השנה. מפטירים בירמיהו, נבואת נחמה שעוסקת בזיכרונות, בהבטחת ה' לפקוד את עמו, ומזכירים את רחל, האם המבכה על בניה, והבטחת הנביא: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
כבכל יום טוב, מוציאים שני ספרי תורה. חמישה קרואים לספר הראשון, ואחד נוסף עולה ל"מפטיר" בספר השני, שבו קוראים את קורבן היום מספר במדבר. נהוג לכבד בעליות לתורה את חשובי הקהל ואת בעלי התפקידים: הרב, החזנים והתוקע. יש מקומות שבהם "מוכרים" את העליות לכל המרבה במחיר.
תשליך: מנהג קהילות רבות בישראל לצאת אחרי מנחה ביום ראשון של ראש השנה למקום מים ו"להשליך" לשם את העוונות. המים הזורמים הם סימן לחיים ואם יש גם דגים במים – מה טוב, הם מסמלים פריון ומזל טוב. ראשיתו של מנהג זה באשכנז בימי הביניים, מקובלי צפת אימצו אותו ועיטרו אותו בטעמים מתורת הסוד, ובכך הבטיחו שיתקבל גם בעדות הספרדים וכלל ישראל. יש המקצרים בנוסח ה"תשליך" ויש המאריכים מאוד בתפילות ותחנונים.
מה מאחלים בראש השנה?
נוהגים לברך זה את זה בראש השנה באיחולי "לשנה הבאה תיכתב ותיחתם" או "כתיבה וחתימה טובה". כמובן, תמיד אפשר לאחל בפשטות "חג שמח" או "שנה טובה".
ראש השנה בבית
כפי שראינו בספר נחמיה, ראש השנה הוא לא רק יום של תפילה ותשובה, אלא גם מועד של מאכל ומשתה בלב טוב ושמח. החלק הזה של המועד הוא באחריות הבית והמשפחה, בדרך כלל.
ערב ראש השנה: בראש השנה מדגישים באופן מיוחד את החשיבות של הכנת הגוף: תספורת, תגלחת, רחיצה וטבילה, לבישת בגדי חג. מעבר לרגיל בכל שבת וחג, מדגישים זאת במיוחד בראש השנה, כדי להראות שעם ישראל נכנס ליום הדין מתוך ביטחון בה', ואינו ירא או חרד מדי מאימת הדין.
כניסת החג: ביום הראשון מדליקים נרות ומברכים להדליק נר של יום טוב, ו"שהחיינו". לפי ההלכה אין להכין דבר מן היום הראשון לשני. הדלקת נרות, עריכת השולחן, חימום ובישול אוכל לסעודת הערב – נעשים רק אחרי צאת הכוכבים.
הסימנים: הסימנים נאכלים במהלך הסעודה – יש שמתחילים בהם מיד אחרי קידוש, ויש ממתינים עד אחרי נטילת ידיים וברכת "המוציא". יש אומרים "יהי רצון" לפני האכילה ויש אומרים אחריה, יש מברכים על הפירות והירקות בפני עצמם ברכת "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה" ויש שאינם מברכים, מכיוון שהם נכללים בברכת הסעודה.
א. טובלים את פרוסת החלה אחרי ברכת "המוציא" בדבש ואומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". יש ממתינים עם ה"יהי רצון" הזה עד התפוח בדבש. המנהג לטבול את פרוסת הלחם או החלה בדבש נמשך גם בשאר הימים הנוראים, ויש הממשיכים אותו עד הושענא רבה.
ב. מאכלים בסעודה שיש בהם סימן טוב: אוכלים דגים – ואומרים "יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים". אוכלים ראש של כבש (או דג), ואומרים "שנהיה לראש ולא לזנב". על הכבש יש אומרים: שתזכור לנו עקדת יצחק.
ב. דברי המאכל המוזכרים בגמרא: קרא (סוג של דלעת או קישוא), רוביא (סוג של קטנית, "לוביה"), כרתי (כרשה), סילקא (עלי תרד, סלק או מנגולד), תמרי (תמרים). על הקרא אומרים – "קרע גזר דיננו", על הרוביא – "שירבו זכויותינו", על הכרתי – "שייכרתו אויבינו", על הסילקא – "שיסתלקו עוונותינו", ועל התמרים – "שייתמו עוונותינו" או "שייתמו אויבינו".
מימי הביניים, משהתפזר עם ישראל לכל קצווי תבל, לא הכירו בכל המקומות את המאכלים הללו, ומשם החלו להמציא תחליפים שונים. אוכלים רימון – ואומרים "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". אפשר להשתמש בסימנים גם בשפות אחרות – דוברי גרמנית ויידיש אכלו גזר ואמרו "יהי רצון שנתרבה", כיון שגזר בגרמנית הוא "מערן" ומשמעותה של מילה זו היא גם להרבות. מכאן ואילך – השמיים הם הגבול. במיוחד מצטיינים בהמצאת סימנים ספרי מנהגים של אדמו"רים חסידיים. הנטייה של רוב המפרשים היא להסביר שאין שום משמעות מאגית בראייה או באכילה של הסימנים הללו – רק אמירת "יהי רצון" כתפילה, והתעוררות הלב למחשבה על הסימן הטוב, יש בה ערך.
שהחיינו: מעיקר הדין, ביום השני אין מברכים שהחיינו – לא בהדלקת נרות, לא בקידוש ולא בתקיעת שופר, שהרי אין זה חג "חדש" לעצמו. כדי לזכות ב"שהחיינו" נוהגים לחדש דבר מה: בהדלקת נרות ובקידוש מניחים פרי חדש, ומתכוונים לאכילתו בהמשך (יש הנוהגים – כאחד הסימנים). בבוקר, מקובל שהתוקע לובש בגד חדש ומתכוון גם עליו, כשמברך "שהחיינו" לפני התקיעות.
יום ראש השנה: כבכל יום טוב, סועדים סעודת חג. יש נוהגים, על פי הנאמר בתלמוד הירושלמי, שאין לישון בראש השנה (ביום) – ויש סומכים על דברי האר"י, שאחרי חצות מותר, ואדרבה, מוטב לישון מאשר לעסוק בדברי בטלה: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ".
פורסם לראשונה: 16:00, 04.09.24
