כולם מדברים על יוקר המחיה, אבל דווקא בתקשורת החרדית הנושא מסוקר בעצימות נמוכה. היו כמובן דיווחים זועמים בעקבות המס על משקאות קלים ועל כלים חד-פעמיים, היו תיאורים זועמים על "מזימה מכוונת של הממשלה" נגד הציבור שמרבה לקנות את המוצרים האלה - אבל ללא ניתוחי עומק השוואתיים, עם כל הודעה על העלאת מחירים מצד אחד מהמונופולים.
הסיבה פשוטה: כבר שנים ארוכות שהציבור החרדי נאבק ובהצלחה ביוקר המחייה, בעזרת אימוץ אורח חיים המקדש חסכנות. בזמן שתושבים בתל אביב ובגוש דן מדברים על קיימות ושוקלים לקנות מכונית חשמלית, משפחה ממוצעת בבני ברק - או בכל יישוב חרדי אחר - פוגעת בסביבה הרבה פחות, ובלי סיסמאות מפוצצות.
אז איך החרדים עושים את זה? הנה רשימה חלקית של הדרכים שלא נועדו רק "לסגור את החודש", אלא לבנות אורח חיים המאפשר התמודדות של משפחות ברוכות ילדים עם יוקר המחייה.
דירות? זולות, קטנות ובפריפריה
ההוצאה הגדולה ביותר של אדם בחייו היא על דירה. משפחה ישראלית ממוצעת מתחילה את החיים עם דירה קטנה, וככל שמספר הילדים גדל - עוברת לדירות גדולות יותר, כדי להגשים את החלום של "חדר לכל ילד". פעמים רבות, המעבר לדירה גדולה מתרחש שנים ספורות לפני שהילדים בוגרים ועוזבים את הקן, ואז ההורים נשארים בבית גדול וריק.
במשפחה חרדית ממוצעת מתחילים בחיפוש דירה קטנה בפריפריה. לא רק בגלל שהיא זולה יותר, אלא גם משום שדירה יקרה מגיעה עם משכנתה ענקית, שפירושה עשרות שנים של תשלום ריבית קצוצה לבנקים. את חלק מהכסף שאמור היה להיות מיועד לכיסוי המשכנתה, אילו נוספו לדירה עוד חדר או שניים, מעדיפים לחסוך ולקבל ריבית מהבנק, או עד שנצבר מספיק כסף המאפשר לקנות דירה שנייה שתניב הכנסה נוספת, או שתיועד לילדים.
דירה גדולה שווה גם הוצאות גדולות: ארנונה מוגדלת, יותר צריכת חשמל, יותר בלאי ותיקונים, יותר אחזקה שוטפת גם ברמת ניקיון. אגב, תכנון חסכני של בית בעזרת שימוש במיטות-מתקפלות וארונות שממוקמים ב"שטחים מתים", זו לא המצאה של איקאה - ואפילו לא של הקפסולות היפניות.
משכנתה? נסו גם גמ"ח
רבים מהחרדים משתדלים שחלק מהכסף המיועד לשיפוץ בית, לקניית רכב, או לרכישת דירה, לא יושג כהלוואה מהבנק - אלא מאחד מאלפי הגמ"חים. קרן גמ"ח ("גמילות חסד") היא קופה קהילתית, שממנה אפשר לקבל הלוואה של בין 5,000 ל-10,000 שקלים (ולפעמים גם יותר), מבלי לשלם ריבית. כשמגיע מועד הפירעון, "מגלגלים את ההלוואה", כלומר לווים מגמ"ח אחד, כדי לשלם לגמ"ח שני, עד שמצליחים לחסוך ולהחזיר את החוב.
לחילונים אין כמעט דרך לקבל הלוואה בגמ"ח של קהילה חרדית או דתית, אבל בהחלט שווה לנסות ולקבל הלוואה מבני משפחה. הנה תרגיל בחשבון: בהלוואה של 30 אלף שקלים לחמש שנים, תשלמו לבנק קרוב ל-700 שקל לחודש, ובקיצור כ-40 אלף שקל (זו לא טעות, להמצאה הזו קוראים ריבית דריבית). אם זה מבהיל אתכם, תזכרו שעל משכנתה של מיליון ש"ח לשלושים שנה, ייתכן שתשלמו עוד 700 אלף שקל בגלל ריבית והצמדה.
רכב? נסו תחבורה ציבורית
כאשר רוב המשפחות בישראל מתלבטות אם לקנות רכב שני, לרבים מהחרדים אין אפילו רכב ראשון. זה לא רק בגלל שישראל היא אלופת העולם במיסים על דלק, ובכל שנה ערך הרכב יורד, וההוצאות על תחזוקה עולות. הרי רוב הנסיעות הן של אדם לבד, ובמקרה כזה התחבורה הציבורית תמיד תהיה זולה יותר. בנוסף, ביישובים החרדיים התחבורה הציבורית זולה יותר מאשר בשאר הארץ, בזכות הסכמים שהשיגו בעבר יהדות התורה וש"ס (וכעת נמצאים על הכוונת של שר האוצר, אביגדור ליברמן).
ומה עושים כשכל המשפחה צריכה לנסוע לעיר אחרת? אפשרות מקובלת במגזר היא השכרת רכב. משכירים משכן או מחברות שצצות למכביר בערים החרדיות, או לוקחים אדם שמסיע תושבים ברכבו לפי מיטב המסורת של "אובר" (הגם שרבים לא יודעים, אבל במקרה כזה אין ביטוח מלא לנוסעים).
כשחרדים קונים רכב, הוא כמובן יהיה גדול, מיד שנייה (או חמישית), עם עדיפות למותגים שיש להם חלפים זולים. באופן הזה תהיה ירידת הערך והתחזוקה קטנות באופן יחסי, בהשוואה לרכבים חדשים יותר.
קניות? מסודרות ומרוכזות
כמעט כל בית חרדי ערוך לסגר ממושך - כי כשיש מבצעים על פסטות, שימורים, קפה, יין לקידוש וכהנה, קונים הרבה ומאחסנים (לפני פורים, למשל, יש הנחות ענק על אלכוהול - ולפני ראש השנה ופסח מוזילים בשרים, למעט בשבוע שבו חל החג). מסיבה זו ברבים מהבתים החרדיים יש מקפיא בנוסף למקרר, כך שגם כאשר יש מבצעים על מוצרי מזון קפואים, אפשר לאגור.
ועוד משהו לגבי הוצאות על מזון: ברוב המקרים אוכל ביתי יהיה זול יותר מאוכל קנוי, וזה עוד לפני שמזכירים את העובדה שהאוכל הביתי בריא בהרבה - ולרוב גם פחות משמין.
מותגים? רק במקרים חריגים
בניגוד לאגדות, גם חרדים אוהבים מותגים ונאלצים לשלם ביוקר על מספר מוצרים, כמו למשל מגבעת של חברת "בורסלינו", שחובשים בחורי ישיבה ליטאיים. שטריימל, הלוא הוא כובע הפרווה שחובשים חסידים בשבתות וחגים, עולה כ-4,000 דולר - ופאה משיער טבעי, כזו שחובשת כמעט כל אישה חרדית נשואה (למעט ספרדיות), עולה עד 15 אלף שקלים.
מצד שני, כאשר מדובר על מזון ומשקאות, ברירת המחדל היא לקנות תחליפים זולים. למשל, את "מותגי הבית" של רשתות השיווק, או משקאות מוגזים של קריסטל במקום של קוקה קולה. ברבות מהמשפחות החרדיות, ממתקים ומשקאות ממותקים הם בכלל חלק מ"עונג שבת" ולא נצרכים באמצע השבוע - פתרון שהוא גם בריא, גם חסכוני וגם חינוכי.
יד שנייה? לא רק במכונית
כשבאירופה, ארה"ב וגם בישראל בגדים מיד שנייה הפכו לטרנד מעמדי כחלק מערכי הקיימות, אצל החרדים מדובר בשיטה - הבגדים עוברים מהגדולים לקטנים, כשבגד של תינוק, למשל, יכול לשמש חמישה ושישה פעוטות באותה משפחה עד שהוא מתבלה (הבגד, לא התינוק). בנוסף, יש החלפת בגדים מסודרת וקבועה בין בני הדודים והשכנים.
כאמור, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. חלק ניכר מהכסף שחרדים חוסכים על בגדים מיד שנייה, הם מוציאים לקראת חתונות שבהן אחוז עצום מהציבור מתעקש להלביש את כל בנות המשפחה בשמלות זהות, והגברים חובשים כובעים יקרים. אבל גם כאן ישנם גמ"חים, יש "יד שנייה" ויש עסקים המתמחים בהשכרת שמלות זהות לכל בנות המשפחה, בכל גיל – ובכל המידות.
אם כבר הזכרנו חתונות, הן דוגמה מצוינת נוספת לדרך שבה המגזר החרדי למד לחסוך על אירוע עשרות אלפי שקלים (אם לא יותר). החל באולמות הזולים, המיוחדים לבני תורה כאשר מנות עולות שקלים בודדים בלבד - וכלה בחיסכון על מנות ומוזמנים, המתכבדים ברובם במזנון ל"משמחים".
חופש? נסו לסאבלט
החופשות והבילויים המשפחתיים במגזר, תלויים במועדי החופשות של הישיבות - שלושה שבועות בחודש תשרי (כולל סוכות), שבועיים בחודש ניסן (כולל פסח), ושלושה שבועות בחודש אב (באזור יולי-אוגוסט). בזמנים האלה מחירי המלונות והאטרקציות הם בשיא, לכן כבר עשרות שנים שחרדים מחליפים ביניהם דירות עוד הרבה לפני שהומצא המונח לסאבלט, או פשוט מתנחלים לזמן מוגבל אצל דודים ובני דודים.
גם כאשר נמצאים בחופש, חרדים יחפשו אטרקציות מוזלות ואפילו חינמיות. מסעדות הן בילוי לזוגות ולא למשפחות, ורבים מהחרדים כלל אינם יושבים במסעדות. הזמנת פיצה משפחתית שקולה אצל רבים לבילוי במסעדה. בנוסף, יש אינספור שומרי מצוות שמגיעים לבני ברק ולמאה שערים בימי חמישי בערב, לבילוי משפחתי שכולל טעימות צ'ולנט וגם קניית פופקורן (שקית ענקית שגדולה יותר מהמנה הכי גדולה של פופקורן בקולנוע, עולה 5 שקלים בלבד).
