מעמדם של חסידי אומות העולם הוא אחד העילאיים ביותר, בטח באתוס היהודי ובמדינת ישראל. מי שלא נמצא שם הם אלפי יהודים שבחרו לסכן את חייהם למען אחיהם, יהודים גם כן. "חסידים" אלו הצילו רבבות ואולי אף מאות אלפי יהודים תוך חירוף נפש ואיום בעינויים, אך זכרם של חלקם אבד, והם לא תמיד מקבלים את הכבוד ואת הנצחת סיפורם האמיץ כפי שמגיע להם.
"המוסדות המרכזיים – משרד החינוך, צה"ל וכמובן 'יד ושם', לא מתייחסים לסיפור שלנו", כואב דוד גור (97), מפעילי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שהצילה עשרות אלפי יהודים ממוות ודאי, "הנרטיב המרכזי הוא של המצילים 'הבלתי יהודים'. מדוע אנחנו צריכים ממש להיאבק על מנת לקבל קול, או לזכות לאישור על מנת להרצות באתרים אלו ולהנציח את הפעילות שלנו?"
יובל אלפן, בנו של משה אלפן ("פיל") שביחד עם אפרה אגמון-טיימכן ורפי בנשלום היה ממנהיגיה הבולטים של המחתרת, נזכר בעצב בטקס ביד ושם שבו השתתף, כאשר במהלך נאומו אמר היו"ר דאז באופן הגלוי ביותר: "גויים שהצילו יהודים פעלו שלא במסגרת הנורמה ומכאן שהם זכאים למדליה, יהודים שהצילו יהודים פעלו במסגרת הנורמה ועל כן הם אינם זכאים להוקרה דומה".
האם הוא אינו צודק? בסופו של דבר יהודי לא נדרש להציל את אחיו?
"לא מדובר בהענקת פרוסת לחם לידי נזקק", אומרים גור ואלפן, "אלא במערך חשאי שפעל יום-יום, בחירוף נפש של ממש, על מנת להציל יהודים. לא מעט מאיתנו עונו, חלקם גם נפחו את נשמתם במהלך העינויים. האם כל יהודי מחויב לסכן את נפשו ללא הרף עבור יהודים אחרים שהוא כלל אינו מכיר? האם בצבא הישראלי חייל שחירף נפש עבור חבריו, ולו לרגע אחד, לא זוכה לצל"ש? להוקרה? לזיכרון?"
"יש להילחם על הצלת החיים היהודיים"
ב-19 למרץ 1944 השתלטו הגרמנים ללא קרב על הונגריה, שבה חיו באותה עת כ-800 אלף יהודים. במדינה פעלו תנועות נוער ציוניות, ביניהן מכבי הצעיר, השומר הצעיר, דרור, הבונים, הנוער הציוני, ובני עקיבא. כבר ביום הפלישה הורו הנהגות תנועות הנוער הציוניות לחבריהן לרדת למחתרת, להחליף את זהותם לזהות "ארית" ולנסות, בכל דרך, להכשיל את מזימת הגרמנים ושותפיהם להשמדת יהדות הונגריה.
איך עושים זאת? אולי בהנפת נס המרד כמו בגטו ורשה וקרקוב? "אבא לא חשב שזו הדרך", אומר יובל, בנו של פיל, "הוא תמיד אמר: 'להילחם על הכבוד היהודי זה טירוף, יש להילחם על הצלת החיים היהודיים'. אבא וחבריו חשבו שאין יותר יהודים בעולם והבינו שאחיזה בנשק ומות גיבורים לא באמת יועילו להישרדותו של העם היהודי".
דוד גור מסכים עם אמירתו של מפקדו ומוסיף: "אם אין יהודים, אין ציונות. אם אין חיים יהודים אין תרבות יהודית; אין בובר ואין ברדיצ'בסקי, אין סנה ואין ביאליק. עם כל הכבוד למרד, אנחנו ביקשנו לדאוג לעתיד היהודי, לקיומו של העם היהודי".
על בסיס הנחות אלו החל מבצע חילוץ נועז שהיקפיו חורגים ממה שאפשר לדמיין: "כבר בשבוע הראשון להשתלטות הנאצים הוזמנתי להנהגת התנועה, שם נמסר לי כי אצטרף לצוות בית המלאכה להכנת תעודות. הם הניחו שאם אני יודע לשרטט אני יודע גם לצייר, להתקין חותמות ולזייף תעודות. כך התחלנו לעבוד בדירות מסתור לילות וימים ללא הרף", נזכר גור, שבהמשך ניהל את המעבדה. המספרים של התעודות המזויפות, שאיפשרו לנושאיהן להינצל ממוות ודאי, היו מונומנטליים: "באחד ממבצעי המחתרת הגדולים ביותר - זוייפו מאה אלף תעודות חסות שוייצריות. נסו רק לדמיין את משקלן של התעודות ואת מבצע חלוקתן לנזקקים להן".
"אם אין יהודים, אין ציונות. אם אין חיים יהודים אין תרבות יהודית. עם כל הכבוד למרד, אנחנו ביקשנו לדאוג לעתיד היהודי, לקיומו של העם היהודי"
מעבדת הזיופים עברה כ-15 מקומות ובשלב מסוים הגיעה ל"בית הזכוכית", שברחוב ודאס בבודפשט. הבית, בבעלות משפחת וייס, שימש בעבר מפעל לזכוכית והוסב על ידם לאתר הצלה עצום שבו עבדו עשרות פעילים בהכנת תעודות, כשבמקביל הוא גם שימש כמקום מחסה ליהודים. חרף העבודות האינטנסיביות, נלכדו ראשי המעבדה דוד גור ושני חברים נוספים ועברו עינויים קשים. אחד מהם, מיקי לנגר, הוכה עד מוות. השניים האחרים נכלאו עם עוד 118 אנשי מחתרת בבית סוהר צבאי גדול, וחולצו על ידי פיל, אפרה, רפי וחברים נוספים בפעולת חילוץ נועזת.
מה הניע אתכם לפעולות המסוכנות הללו?
בעיני גור השאלה כמעט מעליבה: "כחברי תנועות הנוער חשנו מחויבים כלפי הציבור היהודי הגדול. חשנו שאנו מגשימים את עצמנו ואת ייעודנו. היינו אמנם בני 18, אך נטלנו על שכמנו את האחריות לחיי יהודי הונגריה. זה נשמע אולי גרנדיוזי, אך זה מה שפשוט קרה".
העיד לטובת קסטנר במשפט המפורסם
במהלך המלחמה, חששה הקהילה היהודית הפורמלית בהונגריה לקלוט יהודים מסלובקיה. הרציונל היה פשוט: מקלט לפליטים גרר עונש שבשפה הנאצית פירושו היה לרוב מוות. חברי המחתרת החליטו ליטול את המשימה על כתפיהם. הם לא רק הבריחו וקלטו את הגולים היהודים הסלובקים, אלא גם העניקו להם מחסה, ציידו אותם בתעודות ומשם הבריחו אותם לרומניה. במהלך הדרך שוחדו סוחרים, איכרים ופעילים מקומיים שסייעו להם לחצות את הגבול.
המחתרת הנועזת פעלה בדרכים רבות נוספות. בקצרה יש להזכיר את הקמת 55 בתי הילדים – בתי מחסה עבור הילדים היהודים הרבים שננטשו לאחר שהוריהם נחטפו לעבודות כפייה או למוות. אלף מתנדבים מבין הצעירים המסורים הללו טיפלו ב-5,000 ילדים אומללים. אנשי המחתרת גם שלחו למעלה מ-200 שליחים לכ-300 קהילות כדי להזהיר אותן מפני הגירוש המתקרב וייעודו (למחנות ההשמדה). לרוע המזל סירבו רבים מראשי הקהילות להאמין ולשעות לאזהרותיהם.
פעולות נוספות ורבות התקיימו, ובסך הכול חילצו הצעירים הנועזים והצילו את חייהם של בין 30 אלף ל-40 אלף נפשות בהונגריה ובסלובקיה.
איך מתייחסת המחתרת לפעילותו של קסטנר?
אלפן הבן מספר שאביו העיד לטובת קסטנר במשפט המפורסם. לצד הביקורת הרבה שהייתה בו כלפיו, לא חשב שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן". מבחינתו לכל הפחות, קסטנר האמין שהוא אכן מציל יהודים, "אייכמן עשה עליו תרגיל והוא לא היה יכול לדעת זאת". גור מבקש לא להיכנס לפרטי הפרשה, אך מודה שהעיסוק המוגזם בקסטנר ובשאלות הקשות שעלו סביבו הזיק לא מעט לסיפורם שלהם על אודות הצלת יהודי הונגריה: "יחסי הציבור שלנו, היהודים ההונגרים, לא ממש טובים כנראה. רק אותנו שואלים עד היום: 'למה לא מרדתם?'"
האתוס של הגיבורים מגטו ורשה
השאלה, אם נבקש לחזור לפתיח, מקבלת כעת משנה תוקף: איך קבוצת יהודים מופלאה זו כמעט "נמחקה" מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי? התשובה של אנשי המחתרת חריפה בפשטותה: האתוס הישראלי מעריץ כוח, מיליטריזם וגאווה יהודית. הגיבורים מגטו ורשה סיפקו להם את הערכים הללו בשפע, ושמם ופועלם היה לחלק מהנרטיב הישראלי. הצלה של יהודים, גם אם עשרות אלפים, בשקט הנעדר לכאורה – אך רק לכאורה – גבורה והרואיות, לא "שווה" מספיק.
"אתוס היהודי המקיז דם עם רובה ביד דחק כל אתוס אחר. את השמות של מרדכי אנילביץ' ואבא קובנר מכירים כולם, אבל את מסירות הנפש של אנשים כמו אבא שלי, רפי בנשלום, אפרה אגמון, דוד גור וחבריהם שהצילו עשרות אלפים איש כמעט אינו מכיר. כשהייתי צועד עם אבא על שפת הים, לא פעם היה ניגש יהודי זר ואומר לי גלויות: אבא שלך הציל את חיי. לאיש כזה יש היום בנים, נכדים ונינים".
"כשהייתי צועד עם אבא על שפת הים, לא פעם היה ניגש יהודי זר ואומר לי גלויות: אבא שלך הציל את חיי. לאיש כזה יש היום בנים, נכדים ונינים"
שורדי המחתרת, ביניהם אלפן וגור המוזכרים עם חברים נוספים, החליטו להקים עמותה שזכתה לשם "חקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה" ולהנציח בכוחותיהם שלהם את סיפורה המופלא של המחתרת. הם הפיקו עשרות סרטי תעודה ופרסמו ספרים רבים המתעדים את האירועים הגדולים בהונגריה, לצד פעילויות הנצחה נוספות. בעקבות האקסיומה שלפיה רק "גויים" זוכים לתואר "חסידי אומות העולם", הם הקימו גם ועדה "להוקרת יהודים שהצילו יהודים בשואה" המאתרת מועמדים לקבלת "אות המציל היהודי" יחד עם ארגון בני ברית.
"עד כה הוענקו 634 אותות בטקס מיוחד הנערך מדי שנה ביער ירושלים, מתוכם 336 – למעלה ממחצית – ליהודים מצילים מן מחתרת תנועות הנוער בהונגריה. האם הפעילות שלנו תחלחל בסופו של יום ליד ושם, לתוכנית משרד החינוך ולבתי הספר? הלוואי. בסופו של דבר, מישהו חייב לספר את הסיפור של הגיבורים הללו".
