באחד מהערבים הנעימים של מיאמי ב-2016, ישב וינס פאנקוקֶה לארוחה עם אשתו, דמיין איך סוף-סוף הם עומדים לצאת לשיט התענוגות בין האיים הקריביים שעליו חלמו, כשלפתע היבהב על מסך הטלפון שלו מספר מחו"ל. חלפה קצת פחות משנה מאז הפרישה שלו מהאף-בי-איי, קריירה שכללה עשרות שנים של עימותים עם קרטלים קולומביאניים, ועבודה כסוכן חשאי במשך כעשור. את הקידומת של המספר הזר, פאנקוקה זיהה מיד: הולנד. "ב-2005 האף-בי-איי שלח אותי לכמה חודשים לעבוד עם המשטרה החשאית בהולנד", משחזר פאנקוקה בראיון. "אני זוכר שפעם אחת עברנו ליד בית אנה פרנק באמסטרדם, היה שם תור עצום, ואמרתי לעצמי: זה מעניין שאף אחד לא יודע מי הלשין עליה".
מעברו השני של הקו היה סוכן חשאי הולנדי, שעימו עבד פאנקוקה בעבר. "והוא אומר לי: אנחנו רוצים שתגיע לחקירה. ואני עונה לו: פרשתי, אין יותר חקירות. והוא מתעקש: וינס, תגיע. יש פה חקירה בת כמעט 80 שנה. איזו חקירה, אני תוהה. והוא עונה: אנחנו רוצים לגלות מי הלשין על אנה פרנק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
המשפחה של פאנקוקה (פנקייק בגרמנית) עברה מגרמניה לפיטסבורג במאה ה-19, אביו ושלושת אחיו נלחמו בנאצים במלחמת העולם השנייה, והאב אף היה בין משחררי מחנה הריכוז מיטנוואלד שבבוואריה. "אז אני חושב לעצמי, שאני חייב לעשות זה. זה קייס, וזה קייס ראשון שבו אני יכול לעבוד עם השם האמיתי שלי". פאנקוקה אומר לאשתו שהשיט יצטרך להמתין מעט, וממריא לאמסטרדם. אגב, הקרוז הקריבי ימתין שש שנים.
לא היה לסוכן האף-בי-איי בדימוס מושג לאן הוא נכנס. את השנים הבאות הוא יבלה בתוך חקירה פלילית מסועפת, שבמהלכה יעמוד בראש קבוצה של עשרות אנשים ויפעיל טכנולוגיות מתקדמות של המאה ה-21, במטרה לפתור פשע שהתחולל ב־1944, והפך לאחת התעלומות ההיסטוריות הגדולות והטעונות של מאה השנים האחרונות: מי הסגיר לידי הנאצים את הנערה שהפכה לסמל השואה, אנה פרנק?
בתום שש שנים מטורפות, המסקנה שאליה הגיעו החוקרים הכתה את העולם בתדהמה: האיש שהלשין לנאצים היכן מתחבאת משפחת פרנק – היה יהודי בעצמו. המחקר הצביע על עורך דין ידוע ובעל מעמד מכובד בקהילה, בשם ארנולד וָן דֶן בְרֶח. בום. ה"קולד קייס" – הכינוי המשטרתי לתיק שבמשך שנים נותר לא פתור – פוענח.
ואז פרצה הסערה המושלמת. היו שטענו כי החקירה מחופפת ולא רצינית, שהיא נעשתה לצורכי רייטינג, אפויה מראש לסרט תיעודי בנטפליקס או בדיסני. אחרים אף פסקו כי מדובר באנטישמיות לשמה, או בניסיון למרק את האשמה ממצפונם של הנוצרים; הנה, זה יהודי עשה, עכשיו תרדו מאיתנו עם ה"הולוקוסט" שלכם. לכולם היה ברור: זה לא רק מאבק על השאלה ההיסטורית "מי בגד באנה פרנק?"; זו מלחמה שלמה, מתודלקת בהמון שנאה ישנה ופוליטיקה חדשה. והשבוע, באמסטרדם, לא רחוק מרחוב פרינסנגרכט 263 – המקום שבו מאחורי דלת סתרים כתבה נערה יהודייה את היומן שלה – היה ברור שהמלחמה הזו רק מתחילה.
ריוויינד קצר בזמן. 2016, הולנד. מיד אחרי שהסוכן בדימוס פאנקוקה נחת באמסטרדם, הוא נפגש עם שני אנשי תקשורת מקומיים: הבמאי טִיֶיס בַיינֶס והעיתונאי פיטר ון טְוֶויסְק.
השבוע, בקפה באזל שממקום בארכיון העירוני של אמסטרדם, העיתונאי ון טוויסק נזכר איך הכל התחיל. "הבמאי טייס ואני היינו בדיוק בתקופה מאוד דומה בחיים שלנו. שנינו היינו אחרי גירושים לא קלים, ושנינו חיפשנו מה לעשות עם החיים שלנו. היינו הולכים שעות באמסטרדם ומגלגלים רעיונות. ואז טייס אמר לי, 'בוא נעשה קולד קייס וסרט דוקומנטרי שילווה את החקירה על מי הלשין על אנה פרנק'. ואני בהתחלה מהסס, אבל מבין שיש פה עניין, שכתבו על זה המון, אבל לא הגיעו למסקנות ולא מצאו מעולם את החשוד. כשהלכנו לבקר בבית אנה פרנק אמרו לנו שזו השאלה שהמבקרים שואלים יותר מכל שאלה אחרת. אמרתי לטייס, בוא נעשה את זה, אבל נעשה את זה אחרת".
איך אחרת?
"נעשה חקירה פלילית ולא מדעית, שתתבסס על שימוש באמצעים כמו אינטליגנציה מלאכותית וביג דאטה, עיבוד נתונים. בהתחלה ריחרחנו אצל המשטרה ההולנדית, אבל אז הבנו שאי־אפשר לעבוד איתה".
למה?
"כי היא הייתה מאוד מעורבת בשיתוף פעולה והסגרת יהודים. אז הגענו למסקנה שהדבר הכי מתאים לחקירה שכוללת אינטליגנציה מלאכותית, ביג דאטה ואנה פרנק - זה להביא סוכן מהאף-בי-איי".
וכאן נכנס הסוכן פאנקוקה לתמונה. השלושה מתחילים בחקירה הראשונית שלהם. תקציב, בינתיים אין. פאנקוקה טס על חשבונו מספר פעמים להולנד ובחזרה לארגזי המסמכים המצהיבים של הארכיון הלאומי בוושינגטון. אחר כך ההולנדים מצליחים לגייס כסף ממימון המונים, ממשקיעים פרטיים וגם מעיריית אמסטרדם, שאנה פרנק היא אחד מסמליה הגדולים ביותר. צוות החוקרים שוכר מַטֶה, רוכש תוכנה לעיבוד נתונים, מגייס צוות של 23 קרימינולוגים, היסטוריונים, פסיכולוגים ואנשי דאטה. וכל הארמדה הזו מתחילה לאסוף הררים של חומר: עדויות, דוחות משטרה, צווי מעצר וכו'. "אנחנו מבינים מהר מאוד שאנחנו נכנסים למסע של שנים", אומר ון טוויסק, "ושאנחנו צריכים מימון הרבה יותר גדול. את הסרט הדוקומנטרי עשינו בשביל העבודה העיתונאית. אבל בשביל לתקצב את הפרויקט, הבנו שצריך למכור את הזכויות לספר". ב־2017 מקימים טייס וון טוויסק חברת הפקות בשם "פרידיציו הפקות". בדיעבד, היה בשם הזה משהו נבואי: בלטינית, פירוש המילה "פרידיציו" היא "בגידה".
הרעיון לספר שיתאר את החקירה שתגלה מי הסגיר את אנה פרנק, מדליק את אנשי הוצאת הספרים האמריקאית הענקית הארפר קולינס. "אני חושב שצירוף המילים אף-בי-איי, אינטליגנציה מלאכותית ואנה פרנק, קסם להרבה הוצאות, ובהארפר קולינס רצו אותו יותר", אומר ון טוויסק. סכום המקדמה לא ידוע, אבל ההערכות הן כי מדובר במינימום של שבע ספרות, בדולרים. ההוצאה מטילה את כתיבת הספר על הסופרת הקנדית הנודעת רוזמרי סאליבן, שבין השאר כתבה את הביוגרפיה הנודעת "בתו של סטלין".
עכשיו, עם גב של הוצאה, צוות החוקרים בראשות פאנקוקה מגביר את הקצב: הם צוללים לתוך הארכיונים של מוסקבה ושל יד ושם, נוברים במסמכים בוינה ובמינכן, מראיינים עדים, מבצעים מדידות מרחק סביב בית המחבוא, אפילו בוחנים עוצמת רעש שאולי עלתה משם וזוויות ראייה שבאמצעותן מישהו אולי קלט משהו מחוץ למסתור. את כל המסה האדירה של החומר הזה, הם שופכים לתוך תוכנת ביג דאטה מתוחכמת. "התחלנו עם 25 חשודים, ומיד כשהודענו על התחלת הפרויקט, קיבלנו טיפים לגבי עוד חמישה", אומר העיתונאי ון טוויסק. "ביניהם היה גם עורך הדין היהודי ארנולד וָן דֶן בְרֶח. היו שתי חקירות משטרה על אודותיו, ב־1948 וב־1963, ובשתיהן הוא יצא מכלל חשד. אז ון דן ברח היה מישהו שלא התרכזנו בו ממש, אבל מצד שני הוא היה היהודי היחיד, וזה התחיל לעלות בשיחות בינינו".
למה?
"כי הבנו שזו יכולה להיות בעיה. הייתה לנו ועדה מייעצת שאחד מחבריה היה ג'ופ כהן, יהודי שהיה ראש עיריית אמסטרדם בעבר, וטייס החליט להביא בשלב מוקדם את הרב מנחם סבח, כדי לשאול אותו מה עושים ולהרגיש את הדופק בקהילה היהודית. סבח אמר שזה נושא עדין, אבל לפי התלמוד אין דבר שהוא נעלה יותר מאשר האמת. אז בשבילנו זה היה עוד אור ירוק".
הצוות של סוכן האף-בי-איי פאנקוקה המשיך לחקור. "עד סוף 2018 לא מצאנו שום דבר ממש קריטי", אומר פאנקוקה. "מה שאנחנו עושים, ובעיניי זה ההישג הכי גדול של החקירה הזו, הוא שאנחנו עובדים בשיטת האלימינציה, וככה אנחנו 'מנקים' חשוד אחד אחרי השני. אצל חלקם, המשפחות שלהם הלכו שנים עם הענן הזה מעליהן, שאולי הקרוב שלהם הלשין על אייקון השואה הכי גדול של הולנד. בסוף 2018, יש לנו רק עשרה חשודים, ביניהם עדיין ארנולד ון דן ברח. אנחנו עדיין לא מתייחסים אליו כמועמד משמעותי, אבל הוא מתחיל למשוך את תשומת ליבנו. אבל אז נופלות לידינו שתי התגליות הכי גדולות של הקולד קייס הזה".
שהן?
"הראשונה, אנחנו מוצאים 956 קופגלט, פתקים שחילקו הנאצים על כל ראש יהודי שקיבלו ממקומיים (קופגלט, הלחמה של המילים ראש, קופ; וגלט, כסף. מדובר בפתק שאישר למלשן לקבל כסף, שבעה וחצי גילדן, על כל ראש יהודי שהסגיר – ז"א). והתגלית השנייה היא עותק למכתב שמקבל אוטו פרנק (אביה של אנה פרנק, שניצל מהמחנות – ז"א) אחרי המלחמה. אנחנו יודעים מחקירות משטרתיות שהיו בעבר, שאוטו פרנק קיבל מכתב אנונימי, שבו נכתב כי ארנולד ון דן ברח, חבר בכיר במועצה היהודית, הלשין עליו ועל משפחות אחרות לנאצים, ומסר להם רשימות שהיו במועצה של יהודים שהתחבאו. אוטו פרנק העתיק את המכתב האנונימי הזה, ואנחנו הצלחנו למצוא את העותק הזה בעיזבון של בלש משטרה שחקר את הפרשה, אצל הנכד שלו. מסרנו את העותק לבדיקה של מומחה לזיהוי מסמכים, והוא אישר שמדובר באותה מכונת כתיבה שבה השתמש אוטו פרנק כדי לכתוב מכתבים אחרים לחבריו".
"בשלב הזה", אומר העיתונאי ון טוויסק, "היו לנו שלושה חשודים בלבד. לשניים מהם לא יכולנו לעשות אלימינציה (כלומר, להוריד אותם מרשימת החשודים), אבל גם לא היו לנו שום כלים לבנות להם תיק כחשודים. ון דן ברח הפך לחשוד העיקרי, ועכשיו גם נוספו לזה האלמנטים הדרושים לעשות את מה שהוא עשה. היה לו את המידע (על המחבוא של משפחת פרנק – ז"א). וקיבלנו גם מניע להסגרה: עד 1943, ון דן ברח היה מוגן מגירוש, בגלל שהיה חבר במועצת היהודים. אבל ברגע שהמועצה פורקה, גם הוא היה מועמד לגירוש, ככה שהייתה לו מוטיבציה למסור את הרשימות כדי להציל את עצמו ואת משפחתו. על הרשימות עצמן לא הצלחנו לשים יד. חלק גדול מהן הושמד יחד עם ראיות אחרות על ידי הנאצים. אבל יש לנו עדות שמיעה ממשפט של מישהו ששמע נאצים משוחחים ביניהם על רשימות של יהודים במחבוא, ויש לנו את זה מעוד מקורות נוספים".
לכאורה, כל החיצים מפנים לכיוון אחד: על פי החקירה המקיפה, לעורך הדין ון דן ברח היו גם מידע, גם הזדמנות וגם מניע חזק להסגיר את משפחת פרנק לנאצים. סוכן האף-בי-איי, שני אנשי התקשורת ההולנדים וכל הצוות הענק שהפעילו, מבינים היטב שלהצביע על יהודי כמלשן שהביא ללכידת אחד מסמלי השואה הגדולים והמוכרים בעולם, זה חתיכת מוקש. אבל זה מה שמצאה החקירה שלהם, מבחינתם זוהי האמת, והיא נסמכת על טכנולוגיית פיצוח פשעים של המאה ה־21, יחד עם ראיות חדות משנות הכיבוש הנאצי. "אם מצרפים את כל המסמכים", מתגאה פאנקוקה, "זה מגיע ל־20 קילומטר".
כן, לכולם ברור שאין פה אקדח מעשן, אין את ה-ראיה שאומרת שהמלשן הוא ון דן ברח. אבל החוקרים מעבירים את הממצאים שלהם למומחה לסטטיסטיקה משטרתית. הוא מעריך שהם צודקים בוודאות של 87-85 אחוז. בכל מקרה, הם חוזרים ומדגישים: גם ון דן ברח היה קורבן של הסיטואציה, ובסופו של דבר, לא ידיו הן שהרגו את משפחת פרנק, אלא הנאצים.
תם ונשלם, עכשיו אפשר לצאת לעולם עם הגילוי. הספר "הבגידה באנה פרנק" יועד ליציאה ב־18 בינואר, ו"60 דקות", תוכנית התחקירים היוקרתית והוותיקה של הרשת האמריקאית סי-בי-אס, שבה ייחשפו ממצאי המחקר, תהיה יריית הפתיחה למסע הקידום המסיבי שילווה אותו. אחר כך מתוכננים לספר עוד ראיונות קידום ב-23 מדינות וב-13 שפות שונות. ון טוויסק לבדו התבקש להעניק ביום אחד 15 ראיונות לכלי תקשורת שונים, כולם מול בית אנה פרנק. היחיד ששתק ולא יכול היה להגן על שמו הוא ארנולד ון דר ברח עצמו. הוא נפטר מסרטן ב-1950.
לאחר מספר ניסיונות לחלץ את משפחתו מהולנד, החליט אוטו פרנק לבנות מחבוא בגב החנות שלו, ברחוב פרינסנגרכט 263. הכניסה למחבוא הוסוותה באמצעות ארון ספרים על ציר. ב־6 ביולי 1942, כשבתו הבכורה מרגוט קיבלה צו להתייצב במחנה עבודה גרמני, הגיעה העת להכניס את אשתו אדית ושתי בנותיהם, אנה ומרגוט, למחבוא. הם ויהודים נוספים שהצטרפו בהמשך, הסתתרו שם 761 יום, שבמהלכם כתבה אנה יומן, ובו תיארה את החיים במחבוא מבעד לעיניה של נערה מתבגרת בת 13. מיד לאחר ההלשנה, ב-4 לאוגוסט 1944, איש האס-אס קרל יוזף זילברבאוור ושלושה עוזרים הולנדים לבושים אזרחית הסתערו על הבית. כל המסתתרים נשלחו למחנות; רק אוטו פרנק ניצל ושב להולנד. הוא הדפיס ב־1947 3,036 עותקים מהיומן של בתו. כיום היומן נמכר במיליוני עותקים ב-70 שפות, בכל רחבי העולם. קצת פחות מ-80 שנה מאז ננעלה דלת הארון מאחוריה, אנה פרנק היא אייקון גלובלי, גיבורת תרבות, ובהולנד, היא בדרגת קדושה ממש.
אליז'ה טאק, קרובת משפחה של ואן דר ברח: "כל הקייס שלהם מלווה ב'אולי', ב'אבל' וב'ככל הנראה', ורק המסקנה שלהם ברורה ומוצגת כאמת מוחלטת: ון דן ברח היהודי בגד באנה פרנק. זו לא חקירה, זה בולשיט. זו גזענות חצופה שבה מאשימים יהודים בשואה, ברצח של הסמל הכי גדול של השואה. זה כתם שאי־אפשר להסיר, בעיקר אם אתה מת. אבל הם עשו משהו לבידור, 'אנה דיסני', עם ון דן ברח בתור דמות הרשע".
השאלה כיצד גילו הנאצים את המחבוא מעסיקה את אירופה כבר משנות ה־50. במהלך השנים עלו וירדו שמות רבים של חשודים, וגם תיאוריות והסברים: שהכל היה מקרה, אולי זה קרה בגלל הסטת וילון, רעש או הדלקת אור שהסגירו את המשפחה. אולי זו הייתה פשיטה אקראית של המשטרה בחשד לזיוף של תלושי מזון. "אוטו פרנק היה כנראה מאוד לא זהיר. המחבוא שלו היה צפוף מדי, היו ביקורים, היו מנקות שבאו לנקות בבית מקדימה", אומר יוהנס האואינק טן קטה, פרופסור באוניברסיטת אמסטרדם, היסטוריון ללימודי השואה ורצח עם, שנחשב לחוקר השואה הגדול בהולנד. "כמו אחרים אני מתאר לעצמי שכאשר הוא חזר, היה לו קשה מאוד לחיות עם עצמו ועם מה שקרה, והוא היה צריך למצוא את מי שעשה את זה. אבל מכיוון שהנאצים השמידו 95 אחוז מהמסמכים שלהם על יהודי הולנד, לעולם לא נדע מי הסגיר, זה יכול להיות כל אחד. אנחנו צריכים לעזוב את זה".
ארנולד ון דר ברח היה אחד מבכירי ועשירי חברי מועצת היהודים שהקימו הנאצים ב־1941, כמה חודשים אחרי שכבשו את הולנד. על פי העדויות, הוא הצליח לסייע ליהודים בנושאי רווחה, חינוך, רפואה ומזון, ועזר לתווך בינם לבין הנאצים. הוא גם עזר להציל מספר רב של יהודים על ידי הענקת עבודות ותעודות מזויפות. לאחר המלחמה, הוא וכל שאר חברי המועצה ששרדו, הועמדו ל"דין פנימי" של ועד יהודים. ון דר ברח נידון לחמש שנות השעיה מהשתתפות בוועדות שונות, אבל ההשעיה הזו בוטלה, לאחר שצירים יהודים התמרמרו על ההחלטה. "אין לו בדיוק דנ”א של מי שהלשין על יהודים", אומר פרופ' טן קטה, מבלי להסתיר את הביקורת שלו על המחקר. "אבל מה שהיה הוא חרושת של האשמות ושמועות אחרי המלחמה בקרב מי שאיבדו את יקיריהם במחנות, בעיקר לכל מי שהיה קשור למועצה היהודית, שנחשדה בשיתוף פעולה ובעזרה לטרנספרים".
ון דר ברח הותיר אחריו קרובי משפחה שצאצאיהם חיים כיום. שתיים מהם, סירבו השבוע לפניותינו, אבל קרובת משפחה שלישית שלו, ניאותה לדבר עמנו. שמה הוא אליז'ה טאק, היא כיום בת 64, ועו"ד ון דר ברח היה אח של סבא שלה, מצד אמה. היא מגדירה את עצמה "אמנית רב-תחומית", וחיה על הקו שבין ברוקלין לדרום היוקרתי של אמסטרדם, לא רחוק מאזור המוזיאונים. כאן אנחנו גם נפגשים.
"אני מכירה אותו כ'אנקל נול'", היא אומרת, "והוא האיש שהציל את אמא שלי ואחותה, שכל משפחתן נרצחה. ואני גם מכירה אותו בתור הבן אדם היחיד שאמא שלי השתמשה ברגש כשדיברה עליו.
"גדלתי עם הורים מאוד טראומטיים. אני דומה לאחות של אמא שלי, וכל פעם שאמא הייתה מסתכלת עליי, היא הייתה בוכה; ובכל פעם שהיינו הולכים לאירוע והיא הייתה שומעת כליזמר, היא הייתה מתעלפת. בגיל 42 קראתי בספר על אנקל נול (קיצור של ארנולד – ז"א), ואז הבנתי שהוא עשה הרבה דברים טובים במועצה היהודית, ובכלל, שאת כל מה שהוא עשה הוא היה חייב לעשות. ואז גם למדתי שאמא שלי התחבאה בבית זונות, מנקה אחרי הגרמנים, ושאנסו אותה כמה פעמים.
"כששמעתי שאומרים שהוא זה שהסגיר את אנה פרנק, הייתי חייבת להתנתק ישר. הרגשתי שרוצחים לי את המשפחה שוב. הייתי בהלם. כל הקייס שלהם מלווה ב'אולי', ב'אבל' וב'ככל הנראה', ורק המסקנה שלהם ברורה ומוצגת כאמת מוחלטת: ון דן ברח היהודי בגד באנה פרנק. זו לא חקירה, זה בולשיט. זו גזענות חצופה שבה מאשימים יהודים בשואה, ברצח של הסמל הכי גדול של השואה. זה כתם שאי-אפשר להסיר, בעיקר אם אתה מת. אבל הם עשו משהו לבידור, 'אנה דיסני', עם ון דן ברח בתור דמות הרשע. אין לי בעיה אם הם היו מוציאים לטענות נגד אנקל נול הוכחות מוצקות שאי-אפשר לערער עליהן. עם האמת אני יכולה לחיות. אבל זו בעיניי עבודה מרושלת. הם חיפשו יהודי, כי יהודי שבגד בסמל השואה זה מוכֶר מאוד עבור התאגידים באמריקה. זו סנסציה, אבל זו גם הכחשת שואה. הספר עצמו הוא בעיניי פשע. הוא מאשים את היהודים וזה יעודד שנאת יהודים. 85 אחוז זה לא מספיק. זה אפס בבית משפט. זה לא מקובל".
ואם תהיה חקירת המשך שתוכיח במאה אחוז שזה הוא?
"אני ממש לא יכולה לחשוב על זה. באמת. הוא תמיד יהיה אנקל נול בשבילי. הוא הציל את המשפחה של אמא שלי. בזכותו אני קיימת. איך אני אמורה לחיות עם ההכרה שהקיום שלי מציאותי רק בגלל שמי שאחראי עליו הוא המלשן של הקורבן הכי ידוע של השואה, אייקון היהודים בהולנד? אני לא יכולה לחשוב על זה".
אנחנו יוצאים לרחוב, ואליז'ה טאק מצביעה על הבית שבו ון דן ברח נולד, ממש מול הבית שבו היא גרה עכשיו. אחר כך אנחנו פוסעים ליד חנות ספרים שכונתית. שבועיים אחרי פרסום הספר, החליטה הוצאת הספרים ההולנדית שבגלל הביקורת העצומה והחריפה, היא מקפיאה לעת עתה את ההדפסה של מהדורה נוספת שלו. כך יהיה לפחות עד שצוות החקירה יחבר מסמך שיצורף לכל ספר בעתיד, ובו יהיה הסבר לחקירה עצמה וגם לטענות שהופנו כלפי הספר על ידי היסטוריונים, עיתונאים וארגונים יהודיים. גם בגרמניה, נכון לעכשיו, הוצאת הספר מעוכבת.
יום קודם לכן נכנסתי לחנות ספרים במרכז אמסטרדם. המהדורה האנגלית של הספר הייתה חבויה בירכתי מדף אחורי, וספר בהולנדית לא היה קיים כלל. המוכר אמר שאפשר למצוא אותו "באגף של ההיסטוריה". אבל זה ספר בן שבועיים, אמרתי, היה בשבוע שעבר ברשימות רב-המכר בהולנד ושל "הניו יורק טיימס". "כן", אמר המוכר, "אבל עכשיו אף אחד לא רוצה לראות אותו. החזרנו למפיץ מה שיכולנו, והשאר יש לנו בארגז, רק בשביל מי שמבקש". כל חלון התצוגה הקדמי היה מלא ב"יומנה של אנה פרנק". "זה הספר שנבחר להיות במבצע ולהימכר ב-50 אחוז, כדי שילדים יתוודעו אליו", אמר המוכר.
בינתיים, גם בחנות השכונתית שאליה אני נכנס עם אליז'ה טאק, אין להשיג את "הבגידה באנה פרנק". "בשכונה הזאת", אמרה לנו המוכרת, "כולם מדברים על זה, ואף אחד לא רוצה לראות או לשמוע על הספר הזה. אני לא הייתי רוצה להתחלף לרגע עם מישהו מבני המשפחה של ון דן ברח".
טאק הסתכלה עליה במבט ארוך, חשבה לרגע להגיד משהו ושתקה. המוכרת שאלה אם אני רוצה את היומן של אנה פרנק במבצע. איזה מבצע, התעניינתי. "בחנות הזו אתה משלם כמה שאתה רוצה על היומן", הסבירה, "ולוקח אותו". ככה נראית מלחמת תרבות.
18 דקות מתוך 60 קיבלה הכתבה על ההסגרה של אנה פרנק בתוכנית התחקירים האמריקאית היוקרתית, והספר, איך לא, זינק בתחילה לראש מצעדי המכירות.
אבל אז הגיעו ההיסטוריונים.
"אין ספק שהכוונה שלהם טובה, יש להם מתודולוגיה מעניינת והם הביאו הישגים יפים של ניקוי אנשים מאשמה ומציאת הקופגלט והעותק מהמסמך", אומר דיוויד ברנאו, שכתב ב־2003 ספר על הפרשה, "אלא שזה ב־228 העמודים הראשונים של הספר, שהם קצת חזרה על הספר שכתבתי. אבל 70 העמודים הבאים, שעוסקים ב-ון דן ברח, הם פשוט בושה וחרפה. הם חיפשו סיפור טוב. סרט דוקומנטרי לנטפליקס. אנה פרנק ובגידה. זה סרט שיכול להיות מוקרן בדיסני, אבל שם לפחות יש סרט טוב.
חוקר השואה פרופ' טן קוטה: "אני חושב שהם נגעו פה בפצע פתוח. אנחנו, ההולנדים, רואים את עצמנו כתלמידים הכי טובים בבית הספר של הלאומים, ואנחנו רוצים להסביר לכולם איך להתנהג. אבל גם לנו יש עבר מאוד שחור: עבדות, שיתוף הפעולה עם הנאצים ופשעי מלחמה באינדונזיה. אנחנו שוכחים את הפשעים שלנו"
"אנה פרנק היא השגרירה של ההולנדי הטוב, היא מסתירה את המעורבות של ההולנדים בשואה. כולם השתתפו באופן אקטיבי ופסיבי ברדיפה אחרי יהודים. עובדי הרכבת, משרתי הציבור, המשטרה, גם מי שלא שִׁייך את עצמו לנאצים. ההולנדים אוהבים לחשוב על עצמם כאנשים טובים בתוך השואה, אבל זה לא נכון. הספר הזה עוזר לאלו שרוצים שלא נתעסק בזיכרון, בחלק שלנו בשואה".
אבל החוקרים משוכנעים שהממצאים שלהם נכונים.
"הכל פה זה ספקולציות, שמתחבאות מאחורי ממצאים חזקים כביכול. עבור היסטוריונים, 85 אחוז זה פשוט מגוחך. היסטוריה היא לא מדע טילים. אני לא אומר שהם שמו לעצמם למצוא יהודי, אבל הם היו חייבים לספק תוצאה, כי יש חוזה שמן ויש סרט לשווק".
לפרופ' בארט ון דר בום מאוניברסיטת ליידן, מומחה לנושא המועצה היהודית בהולנד, המסקנות פשוט לא מתיישרות עם העובדות ההיסטוריות. "הספר הזה הוא חסר שחר", הוא פוסק. "אין שום הוכחה לטענה שלהם, התיאוריה חלשה ומתבססת על פתק שלא יודעים מי כתב אותו ומתי. הרבה אנשים אמרו הרבה דברים על המועצה אחרי המלחמה. אז ככה להגיע למסקנות? ועוד בנושא אנה פרנק? אנחנו, אקדמאים והיסטוריונים, לא מסכימים אף פעם על כלום. אבל פה אנחנו מאוחדים".
היו טענות שמדובר בממצאים אנטישמיים.
"אני לא חושב שזה אנטישמי, כי העובדה ש־ון דן ברח יהודי היא לא רלוונטית. לאף אחד לא היה אכפת מהדת שלו, אם היו הוכחות חותכות. הם לא חיפשו יהודי אלא מישהו להאשים. זה מעציב אותי כהיסטוריון, כי שאר העבודה היא לא רעה. בלי 70 העמודים האחרונים, זה ספר טוב. אבל משם, הם רוצים שאיש מת יוכיח שהוא זכאי בלי שהם יוכיחו שהוא אשם. מדובר במחקר גרוע ורשלני. התארגנו עכשיו חמישה או שישה מדענים, ואנחנו מתכוונים להעלות מסמך באנגלית שיחתור נגד הספר ויראה כמה הוא לא אחראי".
חוקר השואה פרופ' טן קוטה, משוכנע שיש לא מעט אנשים, שהמחקר הזה עושה להם טוב. "אני חושב שהם נגעו פה בפצע פתוח. אנחנו, ההולנדים, רואים את עצמנו כתלמידים הכי טובים בבית הספר של הלאומים, ואנחנו רוצים להסביר לכולם איך להתנהג. אבל גם לנו יש עבר מאוד שחור: עבדות, שיתוף הפעולה עם הנאצים ופשעי מלחמה באינדונזיה. אנחנו שוכחים את הפשעים שלנו. יש ניגוד חריף בין הפופולריות של היומן לבין הרקורד שלנו במלחמת העולם, שהוא מאוד לא טוב. באחוזים, יותר יהודים נשלחו למחנות ריכוז מהולנד, מאשר מצרפת ומבלגיה כל אחת. עכשיו, אנה פרנק היא סימבול והיא ראי של החברה שלנו. לא ממש יהודית, לא דתייה, היא רוצה להגיע להוליווד, היא ילדה הולנדית טיפוסית שרבה עם האמא שלה. קל לנו להזדהות עם זה. היא טיפוס מושלם. רואים אותה כמו הולנדית, למרות שהיא בכלל גרמנייה, וגם בגלל שהשואה לא שם".
מה זאת אומרת "השואה לא שם"?
"יש שם רק ילדה מתוקה בלי מחנות השמדה, בלי מוות, בלי אכזריות. לכן, הספר הזה (המחקר) הוא תיאוריה נהדרת להולנדים, כי הם לא אשמים ולא צריך לחפש יותר, ולא ללמוד על איך אנשים לגמרי רגילים הפכו לפושעים. אם מדברים על בגידה של יהודי, לא צריך לחשוב על החלק שלנו, אפשר להיות עדיין האנשים הכי טובים בעולם. חוץ מזה, זו לא חקירה, זו דוקודרמה".
להיסטוריון בארט וואלט, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם, לא מסתדר שדווקא ון דן ברח הוא ה"אשם". "הוא היה בארגונים יהודיים גם לפני, ותמיד דאג לחלשים, לעניים, לזקנים, לנכים, למי שהיה זקוק לטיפול רפואי או פסיכיאטרי. זה לא דנ”א של מלשן ובוגד. הייתי בהלם כשקראתי את הספר כהיסטוריון, מאיך שהאשימו בן אדם בלי שום הוכחות. התפקיד שלנו הוא לעשות צדק עם אנשים בעבר, ופה יש אי־צדק. הם עדיין לא מבינים מה הם עשו. אין לזה שום כפרה. וזה עם הנושא הכי אפי של השואה".
פרופ' וואלט תוהה, אם אביה של אנה פרנק ידע מי המלשן לכאורה כבר ב־1945 מהפתק האנונימי, כאשר ון דן ברח עוד היה חי, מדוע לא התעמת עימו? "איך אוטו פרנק לא מתעמת עם מי שהביא לרצח של המשפחה, למה הוא ממשיך לחפש עד אחרון חייו מי המלשין? הוא בעצמו לא האמין לפתק הזה. זה הישג יפה שהם השיגו את העותק, אבל אין בזה הוכחה. הם מאמינים
לפתק, ומשתמשים בעד נאצי מפוקפק ששמע דיבורים על הרשימות. אגב, חבר שלי, פרופסור, כבר הודיע שהוא הולך להשתמש בספר כדי להראות לתלמידים שלו איך לא עושים מחקר".
הקביעה כי יהודי היה זה שהסגיר את אנה פרנק מהדהדת הרבה מעבר לחומותיה של האקדמיה. במאה ה־21, כשלא צריך יותר מסמארטפון בשביל להצית אידיאולוגיות ניאו־נאציות, המחקר הזה הוא חומר התבערה האידיאלי. איב קלוגמן, חבר בוועד המנהל של קרן אנה פרנק: "מי שעוקב אחרי הפרשה הזאת ברשתות החברתיות - וזאת הזירה היום - זה מה שהוא יודע, שיהודי ריגל אחרי אנה פרנק. שכל ההתעסקות הזאת בה זה בעצם רק מיהודי שהלשין. גם חופש הדיבור והדעה הוא ערך דמוקרטי חשוב, אבל יש קווים שאסור לחצות אותם. פה הם השאירו בלגן. זה משהו שקרוב מאוד לתיאוריית קשר. מה שיישאר מהחקירה והספר זה שיהודים בגדו ביהודים. תזה אבסורדית שנתמכת במכונת שיווק שנותנת רוח גבית לאנטישמיות".
בדיוק כשצוות החקירה באמסטרדם מתחיל להתגבש ב־2018, דארה הורן מקבלת טלפון בביתה בניו־ג'רזי מהמגזין "סמיתסוניאן". העורכים מבקשים ממנה לכתוב מאמר על אנה פרנק. הורן, סופרת ובעלת דוקטורט בספרות עברית ויידיש, מתלבטת. "לא רציתי לכתוב את זה ולא ידעתי אפילו למה. זה היה לי לא נעים, ואז נזכרתי בשני סיפורים מבית אנה פרנק: הראשון היה על אוזניות התרגום שיש שם, וליד כל אופציה יש את הדגל של השפה, חוץ מעברית, שם לא היה דגל ישראל; ואחרי זה הייתה שם פרשה שהם ביקשו מעובד אורתודוקסי להחביא את הכיפה שלו מתחת לכובע. הוא עירער ולקח להם ארבעה חודשים להתדיין ולהסכים. ואני אמרתי לעצמי, ארבעה חודשים זה הרבה זמן כדי להחליט אם יהודי חייב להסתיר את יהדותו בבית של אנה פרנק".
היא כתבה את המאמר תחת הכותרת "היהודייה השנייה הכי אהובה על הנוצרים", "אבל הרגשתי שאני לא כותבת את כל מה שאני רוצה להגיד, אז ישבתי וכתבתי ספר". הספר, "אנשים אוהבים יהודים מתים", יצא בשנה שעברה והפך לרב-מכר.
"כשאני מלמדת, אז אני שואלת את הסטודנטים, ותמיד הם מכירים שלושה מחנות ריכוז אבל אף סופר יהודי ביידיש. הם אוהבים אותנו מתים. גם אנה פרנק נגמרת לפני החלק הנורא. המשפט הכי מפורסם שלה מהספר, שמרוח על הקיר בבית אנה פרנק, הוא שהיא מאמינה שאנשים טובים בלב. זה מאוד מובלט. זה מחמיא להם, יהודייה נתנה להם סליחה על החטאים, זו מהות הנצרות. היא מתה בשביל החטאים שלהם, והם מוצאים שם את הנוצריות שאבדה להם".
למה זה עושה להם טוב?
"כי בהשוואה לנאצים, אתה תמיד נראה טוב. מוזיאון אנה פרנק או מוזיאון שואה אחר, זה טקס תשליך עבורם. לא צריך להתעסק עם יהודים חיים. כל עוד לא הרגת שישה מיליון זה בסדר. ויהודים הורגים יהודים או גורמים למוות של יהודים - זה בכלל שיחוק. זה הסיפור האולטימטיבי: אין אחריות, וזה מוכר נהדר. עוד מעט גם יגידו לנו שהם סולחים לנו על השואה. ואין פה שום קייס, הרי אנחנו יודעים מי הרג את אנה פרנק. רק שעכשיו הוספנו לתשבץ את היהודי".
"אנחנו מקבלים פידבקים טובים מיהודים"
כל הסערה הזו תפסה את צוות החוקרים קצת לא מוכן. "לא באנו לכתוב את ההיסטוריה של המועצה אלא למצוא רמזים וראיות", אומר חוקר האף־בי־איי פאנקוקה. "זו חקירה בלשית של כל מה שנמצא עד עכשיו. האמת שאני בהלם מהתגובה, ומזה שאתה הראשון שפונה אלינו כדי לקבל תגובה להאשמות. מאשימים אותי שאני אנטישמי? הנכדה שלי יהודייה! אני חושב שגרמנו להם לאי-נוחות גדולה, כי באנו למגרש הפרטי שלהם והצלחנו למצוא דברים שהם לא מצאו עשרות שנים. זו עובדה שיהודים בגדו והלשינו על יהודים אחרים".
ידעתם שתיתקלו בכזו ביקורת?
"הביקורת עלינו היא מאוד מרושעת, אבל זה רק באירופה. בארה"ב הקבלה של הספר הרבה יותר טובה. אנחנו מקבלים הרבה פידבקים טובים מיהודים. התפקיד שלנו בקולד קייס הוא להציב סימן שאלה על כל דבר שקרה וקשור בחקירה בעבר, ויש לנו הרבה ראיות נסיבתיות שעוזרות לנו לייצר פה קייס".
מה חשבת על ההחלטה למנוע פרסום של הספר?
"שהיא משחקת לידיהם של ניאו-נאצים ואנטישמים, שחושבים שיהודים שולטים בהכל. הרי זה אסון אם זה דולף שהחבאנו. גם אנחנו היינו מדוכדכים מהתוצאה הסופית. אבל באירופה הכל אישי, מכוער. נגענו להם בפצע פתוח. באנו לפתור מקרה היסטורי, לא באנו לתבוע אף אחד. בנינו קייס טוב בשביל מקרה בן 80 כמעט. אני יודע לחקור, וזו הייתה חקירה מדהימה. הבאנו את העובדות, אבל אני לא שופט ולא חבר מושבעים".
גם העיתונאי ון טוויסק ניסה להתעמת עם הביקורת, להתווכח עם ההיסטוריונים, התלונן שהסרת הספרים מהמדפים תשחק דווקא לידיהם של אלו שחושבים שמנסים להסתיר פה משהו, ובכלל: מי מסיר ספרים בנושא השואה? השבוע, בפגישה עימו, מעט נבהלתי. בתמונות יחסי הציבור מלפני כמה שבועות, הוא נראה זוהר ובטוח בעצמו. עכשיו ניכר שהוא עייף, מדוכא, מותש מהקרב שנחת עליו. הוא אפילו דמע, כשסיפר לי על מה שלהגדרתו הוא מסע השמצות נגדו בעיתונים וברשתות, כולל הטענה שהוא אנטישמי.
אתה מצטער שיצאת לדרך הזו?
"זה מסע שאני לא מצטער עליו, כל מה שעשינו, כל מי שהכרתי, כל החקירות והנבירות, להבין דרך החקירה גם את הזהות הלאומית שלך. לנסות להבין איך זה קרה. גם התייחסתי ליהודי כשווה, לא כטאבו שאסור לגעת בו. בהולנד, להתייחס ליהודים זה סוג של טאבו. אנחנו החלטנו להתייחס לחשוד היהודי כמו לכולם. אבל זה הסיכון של לגעת בפצע פתוח. הורגים את השליח. אני לא אוכל ולא ישן. כולם זרקו אותנו מתחת לאוטובוס".
אם אני לוקח את זה שש שנים אחורה, אתה חוזר על זה?
"כן. בלי שאלה. אבל יש 'אבל'".
ומה ה"אבל"?
"אם אני יודע מראש שאשאר עם חשוד יהודי, אז בשום אופן לא".
