ט"ו באב הוא חג נסתר. מחד, במשנה נכתב כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (תענית ד, ח). מאידך, כפי שמקשה הגמרא, בניגוד ליום כיפורים אין לחג הזה גם מקור מפורש או מצוות מעשיות. מה מהותו וסגולתו של חג ט"ו באב?
אחד המאפיינים הבולטים של ט"ו באב הוא האחדות. רוב האירועים שקרו באותו יום קשורים לפתיחת חסימות בקשרים בין החלקים השונים של עם ישראל – "הותרו שבטים לבוא זה בזה", "הותר שבט בנימין לבוא בקהל", התבטלו ה"פרוסדיות" שהציב ירבעם כחוצצות בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, ואולי גם אירועים אחרים שקרו באותו יום קשורים בסוד אחדות ישראל (לדוגמה, הרוגי ביתר שניתנו לקבורה, היות שחורבן ביתר מוזכר בגמרא כחלק מרצף סיפורי שנאת החינם ותהליכי החורבן שבאו בעקבותיהם).
2 צפייה בגלריה
עימותים בערב ביום כיפור בתל אביב סביב תפילה בהפרדה במרחב הציבורי. תחושת צדקת הדרך עלולה גם להחריב
(צילום: דנה קופל)
בתורת החסידות מבואר שט"ו באב הוא נקודת המפנה של חודש אב. שם החודש מורכב משתי אותיות – אל"ף ובי"ת. א' – ארור, ב' – ברוך. ט"ו באב הוא נקודת המפנה משנאת החינם, שהובילה לחורבן, אל האהבה והאחדות, שתוביל לבניין: "חודש אב – פירושו אל"ף בי"ת, היינו תחילה עד ט"ו באב ארור, ומחמישה עשר באב היינו ברוך" (מתוך "קדושת לוי" מאת רבי לוי יצחק מברדיצ'ב).
תיקון הענווה הוא תיקון האחדות. כיצד? כאשר כל שבט יודע שדרכו, אמיתית ככל שתהיה, היא רק חלק מהשלם, רק חלק מהפסיפס המגלה את כבוד ה' בעולם – אז נפתח הפתח לאחדות אמיתית, ונמצאות הדרכים לחיות יחד
אך מהי נקודת המפנה בין הארור לברוך, בין שנאת חינם לאהבה המחברת את השבטים זה לזה? אחת מהנקודות הללו היא הצניעות והענווה. בנוהג שבעולם, כל אדם וכל שבט רוצים לבטא את עצמם עד תום. מתוך תחושת צדקת הדרך, המתערבת לעיתים גם באגו ובכבוד, דואג השבט לייחודיות שלו ולביטויו העצמי. גם אם בשורשה זו תנועה אמיתית, רצון לבטא עד הסוף את האמת של הדרך שלי בעולם, הרי שבסופה היא עשויה להביא לשבטיות ולשנאת חינם.
תיקון הענווה הוא תיקון האחדות. כיצד? כאשר כל שבט יודע שדרכו, אמיתית ככל שתהיה, היא רק חלק מהשלם, רק חלק מהפסיפס המגלה את כבוד ה' בעולם – אז נפתח הפתח לאחדות אמיתית, ונמצאות הדרכים לחיות יחד.
הגמרא מדגישה שבנות ישראל שהיו יוצאות למחול הכרמים ביום הזה, היו שואלות בגדיהן אחת מהשנייה. הבגד, המבטא את הייחודיות ואת הכבוד העצמי ("רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא" – רבי יוחנן היה קורא לבגדיו "כבודי" – בבא קמא צ"א ב), נהפך כאן לסמל של שוויון מתוך צניעות וענווה. הוא נהפך לרצון של כל אחת שהבת המחוללת לצידה תופיע ביופייה בדיוק כמוה.
בחסידות, דייקו כאן גם בביטוי "מחול". רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, "האוהב ישראל", מסביר בדרשה לט"ו באב שיש שני מצבי קיום: המצב רגיל מכונה בגמרא "שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו". הדעה של הזולת, הצלחתו, שגשוגו – מעוררים בנו קנאה וצריבה מסוימת. במצב כזה, אני רוצה להדגיש את הדרך שלי, והצלחת הזולת מאיימת עליי.
אולם ישנו מצב מתוקן יותר, המכונה בגמרא "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים". המחול הוא עגול, וכולם קרובים בו אל המרכז בצורה שווה. במצב הזה אין תחרות, אלא הבנה שכולנו יחד מגלים את כבוד ה': "כל נשמות... יהיו שווים לטובה... ויום טוב הזה ט"ו באב מרמז על בחינה זו".
ט"ו באב הוא חג נסתר שעוסק בקשר הנסתר שבתוך שבטי ישראל. הוא יום שמזמין לאהבת חינם – אך גם מורה על הדרך המורכבת אליה. כדי לאהוב, כדי להתיר לשבטים לבוא זה בזה, יש למחול על הכבוד ועל האגו, גם אם הוא מגיע מתוך רצון להופעת האמת בטהרתה. הצניעות והענווה של בנות ישראל, תודעת ה"מחול", היא השער לאחדות.
יהי רצון שנזכה להמשיך ולחזק את יסודות האחדות בעם ישראל, ומתוך אהבת החינם ניבנה, נזכה לניצחון במלחמה, להרמת קרן ישראל, לשחרור החטופים, לרפואת כל הפצועים ולנחמות לכל בית ישראל.
- הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר עתניאל
