ניצול השואה ישראל גולדברגר, שזכה לכינוי "החזן מברגן בלזן", הלך היום (ו') לעולמו והוא בן 102. גולדברגר הובא למנוחות בבית העלמין בניר גלים, מושב שהיה בין תושביו הראשונים.
עידית שחר (46), נכדתו הבכורה של ישראל, ספדה לו: "היום, כשעזבת את העולם, אני מבקשת ממך להיות לנו ולכל עם ישראל לזכות אבות. תתפלל, תשיר ותפתח את שערי שמיים בקולך. תאמר מילה טובה ותבקש יחד עם סבתא קוטי ועם כל המשפחה שלך, שאיתה כעת התייחדת סוף-סוף, שקט וגאולה שלמה וניצחון ללב ולרוח של כולנו. תנוח על משכבך בשלום".
נינתו ירדן (19) ספדה לו מעל הקבר הטרי בניר גלים: "בשדות פתוחים, בשער צהוב שסגור בשבת, בין בתים אחרים, מתגורר לו סבא שלי. יושב על כורסה אדומה. אבל סבא שלי הוא לא סתם סבא, סבא שלי הוא הזכות שלי להתקיים. הסבא שידע להכין את הגפילטע פיש הכי טוב. סבא, אני זוכרת היטב את ליל הסדר עם קולך הרם והעוצמתי. יהי זכרך ברוך, סבא מיוחד שלי".
גולדברגר נולד ב-6 בינואר 1922 בעיירה הרומנית סאטו מארה (סאטמאר). אביו שמואל היה מחסידי סאטמר. אימו אסתר נפטרה כשהיה בן חמש והותירה אחריה שמונה יתומים. אביו נישא בשנית למלכה, אחות אשתו, ולשניים נולדה בת. מבין תשעת ילדי המשפחה שרדו את השואה שלושה אחים.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים, סיפר גולדברגר על החיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה: "כשסיימתי את הלימודים בחיידר נשלחתי לישיבה בעיירה טושנד שבטרנסילבניה, מרחק 200 ק"מ מהבית של ההורים. אבא ביקש שנלמד תורה, אז למדנו. חזרתי רק פעמיים בשנה מהישיבה הביתה: בראש השנה ובליל הסדר".
במאי 1944 נשלחו בני משפחתו מהונגריה למחנות ההשמדה. "דודתי, אימי השנייה, מלכה, הייתה הראשונה שנשלחה לאושוויץ יד ביד עם אחותי הקטנה", הוא סיפר. "אבא שלי, שמואל, נספה גם הוא. בחג השבועות הוא כבר לא היה בין החיים. אני זוכר שאבא שלח אותי למחנה צבאי שבו היה לו ידיד גנרל. בכך הוא פשוט הציל אותי. זו הייתה ידידות שנוצרה הודות לכך שאבא חילק יין בחינם. אבא נישק אותי ונפרדנו. לא חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו".
גולדברגר סיפר כי הוא הגיע לבודפשט, שם נתפס. "עד השחרור הסופי עברתי תלאות", הוא אמר. "אחרי שבעה חודשים בברגן בלזן הועליתי על רכבת למחנה הריכוז טרזיינשטט שבצ'כיה. גם כאן קרה לי נס שהציל אותי. הרכבות הפתוחות הופצצו, קפצתי ליער והתחבאתי בבור. ואז, כשקמתי, כולם מסביבי היו מתים. יצאתי משם שלם – וחזרתי לקרון שהמשיך במסע".
עוד קודם לכן גולדברגר קיבל במחנה את הכינוי "החזן מברגן בלזן" בשל קולו. "הייתי שר ומבצע קטעי תפילה ליהודים במחנה ההשמדה לפני שנשלחו אל מותם", הוא סיפר.
בריאיון הוא סיפר על התפילין שלדבריו הצילו את חייו. "התפילין האלו הצילו את חיי. כך אני מאמין כיהודי בכל רמ"ח אבריי. בכל בוקר היה תור לתפילין", הוא סיפר. "התפילין חיזקו בי את האמונה להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים. את יודעת כמה אסירים יהודים התפללו על התפילין שלי בסתר בצריפים במחנות ובנסיעות ברכבות המשא? כל הבית של התפילין מעור התפרק כולו. נשארה רק התכולה של התפילין. בעיניי זה הנס הכי גדול ששמר אותי בחיים לאורך כל הסבל שנאלצתי לעבור. לקראת פסח 1945, דחפתי אותה לתיק התפילין והיא הגיעה איתי הביתה. כשחליתי בטיפוס, העברתי למשמרת את התפילין והשטר ששמרתי עד אז לידיו של חברי הנאמן דאול דרימר, וכשהחלמתי הוא החזיר לי את החפצים שאני שומר עד עצם היום הזה. התפילין הצילו את חיי. לא פעם ולא פעמיים. לא ספרתי", הוא הוסיף בריאיון לפני כשנתיים.
על התקומה לאחר סיום המלחמה, סיפר גולדברגר: "ב-1945, כשהמלחמה הסתיימה, גם אני שוחררתי. הייתי כבר בחור צעיר בן 22. עליתי לארץ ישראל ב-1949 מבלי שידעתי אז שקוטי, אשתי לעתיד, נמצאת גם היא על אותה אונייה. את קוטי הכרתי במכולת של יואל, אבא שלה, בכפר זרנוגה ליד רמלה. שם גם התחתנו. בהמשך היינו בין מקימי ניר גלים, לשם הגענו ב-1953".
בסיום הריאיון, שפורסם ביום השואה, אמר גולדברגר: "יש לא מעט רגעים שאני אומר לעצמי ב-100 השנים שאני חי, 'ישראל, האם אתה היית בתופת הזו שקוראים לה שואה?' יש לא מעט רגעים שאני פשוט לא מאמין שהייתי שם, כי איך אפשר היה לצאת מכל זה בחיים, להגיע לארץ ישראל ולהקים שבט לתפארת? זה בלתי נתפס. זו פשוט אסופה של ניסים שהשאירה אותי בחיים, לצד ערמות גופות שעיניי לא הפסיקו לראות במחנות ההשמדה, ואז העולם שתק. פשוט שתק. רצח נתעב של שישה מיליון יהודים. חשוב שאנחנו, אחרוני העדים, נמשיך לספר את סיפורי העדות שלנו כדי שלעולם לא עוד".
ובנימה אישית: לצורך הכנת הכתבה ב"ידיעות אחרונות" זכיתי לפגוש את ישראל, שהכיר היטב את אבי שלי, נח קליגר ז"ל. ישראל התרגש בפגישה, הוא חיבק אותי ובכה. הוא אחז בתפילין שלו, שהצילו אותו מהתופת. הוא ביקש ממני לבקש דבר בלב בזמן שהבטתי בתפילין שבידיו.