30 שנה חלפו מאז שיצחק מַנדל נולד, אבל הוא החליט לחגוג דווקא יום הולדת 28. "יצאתי מהארון בגיל 27, ואני מרגיש החמצה גדולה בנוגע לשנות ה-20 שלי, כי לא חייתי באמת את מי שאני", הוא מספר כשלראשו כיפה סרוגה בצבעי דגל הגאווה. "לא היו לי חיים כפולים, כמו להרבה הומואים ולסביות שנמצאים בארון, אבל אפשר למצוא אותם באפליקציות ההיכרויות של הקהילה. ידעתי טוב מאוד שאני הומו, אבל לא הייתי מוכן לספוג את ההשלכות של זה".
"הייתי בלחץ היסטרי מהמספר הזה, שאין לנקוב בשמו", הוא מסביר ביחס להחלפת הקידומת. "אני בן אדם מאוד שאפתן ותחרותי, ותמיד היה לי חלום להיות ברשימות ה-30 מתחת ל-30 בעיתון, וזה כבר לא יקרה. שלחתי לחברים הזמנות למסיבת יום הולדת 28 בדירה שלי ביפו. רוב החברים יודעים שזה לא זה גיל האמיתי שלי אלא חצי דאחקה, אבל יש כאלה שלא יודעים, למשל הקולגות מהעבודה".
למה להוריד רק שנתיים? למה לא לומר שאתה בן 25 למשל?
"לא, לא צריך להגזים. שנתיים לפה, שנתיים לשם – אני מרגיש שזה אלגנטי. אני נראה בגיל הזה. בא לי גם למחוק את השנתיים של הקורונה, למרות העובדה שהתקדמתי מאוד בשנתיים הללו".
להתאהב בקולגה
קשה לתאר עד כמה דרמטי המהפך שעבר מנדל בתוך שלוש שנים – מהומו בארון שהתבייש לספר על נטייתו המינית גם לאנשים הקרובים אליו ביותר, לאחד שחושף פרטים אישיים מחייו באופן ציבורי ובגילוי לב נדיר. באחד הפרקים של סדרת הרשת שהוא מגיש בכאן דיגיטל, "מה לא בסדר איתי", מומחשת סצנה שבה יצחק (או בקיצור: יצ, כלומר Yitz) מאוהב בגבר מהעבודה.
הסצנה, אם תהיתם, מבוססת על מקרה אמיתי. "יש עכשיו סטרייט בעבודה שאני מאוהב בו. כולם יודעים את זה, חוץ ממנו", הוא מתוודה. "הפרק הזה לגמרי מבוסס על סיפור אמיתי, אחד לאחד, רק שבמקום לקחת את הבחור עצמו, ליהקתי מישהו אחר מהעבודה. היופי במקום שבו אני נמצא בחיים עכשיו הוא שאני כבר יודע שזה גם נגמר מתישהו, וממשיכים הלאה, ואפשר להתאהב שוב".
בין תלמוד תורה חרדי לישיבה לצעירים
יצחק מנדל הוא הצעיר מבין חמישה אחים – שתי בנות ושלושה בנים, כולם דתיים. הוריו נולדו וגדלו בארצות הברית, התקרבו לדת ועלו לישראל בשנת 1985. אביו הלך והתחרד עם השנים, הוא מקיים אורח חיים חרדי-ליטאי, וכיום רב בישיבה מוכרת בירושלים.
אמו, לעומתו, לא אימצה זהות חרדית ונותרה דתייה-לאומית, "עם כיסוי ראש לא מלא, קצת שיער מבצבץ, חצאית ג'ינס ונעלי ספורט", הוא מתאר. "הם חיו עם הפערים האלה. בדרך כלל ידו של אבי הייתה על העליונה – מהבחינה הזו שהלכנו לחינוך חרדי, הייתה לי כיפה שחורה, אכלנו בבית רק כשרות מהדרין ושחייה בבריכה מעורבת בכלל לא הייתה אופציה".
"כתלמיד בישיבה לצעירים שמעתי על הספר של חנוך דאום שבו הוא סיפר שהייתה לו בישיבה התנסות מינית עם נער. כמו הנערים סביבי, בכיתה ט' גם אני הבעתי סלידה מהדבר הזה. אפילו לא הסתקרנתי, הייתה לי רק רתיעה"
כילד למד יצחק בתלמוד תורה חרדי עד לכיתה ח', אלא שרוב חברי הילדות שלו בשכונת רמות בירושלים היו דווקא בני הציונות הדתית. "הלכתי איתם לתנועת הנוער עזרא. בכיתה ח' דרשתי מאבא שלי ללכת לישיבה תיכונית דתית-לאומית, ולא לישיבה קטנה חרדית", הוא משתף. "הבנתי שאני לא רוצה להיות חרדי, אלא דתי-לאומי. המקום היחיד שאבא שלי הסכים שאלמד בו, הוא ישל"צ – הישיבה לצעירים בירושלים, ליד 'מרכז הרב', שהיא בקצה החרד"לי של הציונות הדתית".
נתקלת בדברים שכתב חנוך דאום על שנותיו בישיבה הזו?
"האמת שכן. גם קשקשו על הפנים שלו בתמונת המחזור שם. לא קראתי אז את הדברים שהוא כתב, אבל שמעתי על הספר שלו ('אלוהים לא מרשה') שבו סיפר שהייתה לו בישיבה התנסות מינית עם נער. כמו הנערים סביבי, בכיתה ט' גם אני הבעתי סלידה וגועל מהדבר הזה. אפילו לא הסתקרנתי, הייתה לי רק רתיעה".
אחרי שנתיים בישיבה לצעירים, הוא עבר לשנתיים בישיבת חורב, שם סיים את שנות התיכון. בהמשך למד בישיבת ההסדר עתניאל, ומאחר שלא היה לו פרופיל קרבי, הוא שירת בחיל החינוך.
מנדל הדחיק את נטייתו המינית במשך שנים, אבל כיום הוא יודע לספר כי כבר בגיל 12-11 התחיל להיות מודע אליה. "יש לי זיכרון שאני מתהלך ביער במחנה של תנועת הנוער, מסתכל על שאר הנערים ומבין שאני שונה", הוא אומר. "הייתי לי חרדה גדולה מההבנה הזו, אבל הרגעתי את עצמי במחשבה שלא אצטרך להתמודד עם זה באותה נקודת זמן, אלא רק כשאגדל. ככה לא הייתי צריך להתמודד בידיים חשופות עם הקונפליקט מול ההורים שלי. חששתי מאוד לספר להם, ובפרט לאבא שלי. אבל לא היה לי ספק שאני נמשך לגברים ואוהב גברים, ולא נמשך לנשים".
רק ההורים הופתעו
בשלב מסוים, לפני שלוש שנים, היה לו כבר ברור שהוא מוכרח להשתחרר. "זה היה שביעי של פסח. יומיים לפני כן החלטתי שאספר להם", הוא נזכר. "הלכתי ליער ליד הבית, קראתי את מזמור כ"ז בתהילים – 'לדוד ה' אורי וישעי' – בכיתי ובכיתי. ממש ביקשתי מהקדוש ברוך-הוא שיהיה איתי ושישמור עליי.
"חזרתי הביתה, ההורים שלי היו במצב רוח מעולה, וידעתי שאני הולך לשבור להם את הלב. אמרתי להם שאני צריך לספר להם משהו, ואבא שלי, שיש לו עין עצלה, הסתכל עליי במבט המלחיץ שלו. הייתי לחוץ, וניסיתי להוליך אותם לשם. אמרתי להם: שמתם לב שאני בדיכאון לאחרונה? שמתם לב שכל השנים האלה אני רווק ולא הייתה לי בת זוג? זה לא עבד, אז פשוט אמרתי להם שאני נמשך לגברים".
10 צפייה בגלריה
"חברים שלי נפגעו מטיפולי המרה בצורה חמורה מאוד". מחאה נגד טיפולי ההמרה ב-2019
(צילום: ארגון המורים והמורות הגאים)
"בכיתה י"א המחנך 'איתר' את ההומואים בכיתה, ושלח אותם לטיפולי המרה. אני ניצלתי. הרב שאל אם אני עושה גבות, למה אני מדבר ככה ואם אני רוצה לשנות את זה. התגובה שלי הייתה להסתגר, לשתוק, להוריד את הראש ולתת לגל הזה לעבור"
ההלם של הוריו לנוכח הגילוי, הפתיע אותו. "ברור שחשבתי שהם חושדים! כשסיפרתי לאחרים, זה לא הפתיע אף אחד", הוא מחייך. "בתור ילד אהבתי מחול, ואהבתי ללבוש שמלות... אתה יודע, בתור נער הלכתי לבורגרס בר, ואמרתי שאני דלוק על מישהי כי לא רציתי להיות חריג, אבל באופן כללי אני טוען שמעולם לא הייתי בארון – הייתי בוויטרינה, כזו", הוא אומר ומצביע על ארון עם דלת שקופה מזכוכית.
"כשסיפרתי שאני הומו, אבא שלי אמר לי: 'אתה יודע שיש טיפול לזה'. בעצם הוא הציע לי טיפולי המרה", הוא משחזר. "אמרתי לו ישר לא. אמרתי שאין לו מושג כמה סבל כרוך בזה, וכמה זה לא עובד, ושאני בחיים לא הולך לעשות את זה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא הציע לי טיפולי המרה".
"חשוב לי להדגיש שגדלתי בבית הכי חם בעולם, עם ההורים הכי חמים ואוהבים שאפשר לבקש", מציין מנדל, "עם כל חילוקי הדעות, הם אוהבים ומכבדים אותי מאוד, וגם תומכים בי. שום דבר לא השתנה מבחינה הזו אחרי היציאה מהארון. הם גם מפרגנים לי על העבודה שלי, ואנחנו בקשר מצוין".
הרבה יותר מרק דחף מיני
בערך חודשיים-שלושה אחרי שיצא מהארון בפני ההורים, סיפר לו אביו על ארגון שמשדך בין הומואים דתיים ללסביות דתיות: "'אפשר ככה להקים משפחה, ויהיו לך ילדים', הוא אמר לי, 'תמצא מישהי שאוהבת שירה, כמוך. אתה יודע, סקס זה לא חלק חשוב מאוד בקשר'. אמרתי לו: 'אבא, אתה לא יכול להגיד לי דבר כזה, אני בן 27! זה פשוט לא נכון'".
10 צפייה בגלריה
"עם כל חילוקי הדעות, ההורים אוהבים ומכבדים אותי מאוד, וגם תומכים בי". מנדל
(צילום: מעין פורת)
אביו עדיין לא התייאש מהניסיונות לשכנע אותו להשתדך ללסבית. "זה עולה בכל כמה חודשים", הוא מחייך. "בשלב מסוים הוא אמר לי: 'אפילו תתחתן ותתגרש, אבל רק שהילדים שלך יֵדעו שהייתם יחד'. זה לא בא מכוונה רעה, הוא חושב שהחיים שלי יהיו פשוטים יותר ככה.
"אני חושב שיש תפיסה אצל הרבה אנשים בציבור הדתי שהומוסקסואליות זה דחף מיני, אבל לא חושבים על זה כביטוי עצמי. לא מבינים שיש כאן עניין של התאהבות, של שאלה איך אתה רוצה לחיות, ועם מי אתה רוצה לחיות את החיים שלך".
במשך שנים היית בארון במערכת חינוך דתית. היו ניסיונות המרה מצד מחנכים?
"בכיתה י"א המחנך בישיבת חורב קיים שיחות אישיות, 'איתר' את ההומואים בכיתה – היו אצלנו כמה – ושלח אותם לטיפולי המרה. יש לי חבר טוב שרק לאחרונה יצא משמונה שנים של טיפולי המרה. אני ניצלתי מזה. הרב שאל אותי אם אני רוצה להיות אישה, ועניתי שלא. הוא שאל אם אני עושה גבות, למה אני מדבר כמו שאני מדבר ואם אני רוצה לשנות את זה. התגובה שלי הייתה להסתגר, לשתוק, להוריד את הראש ולתת לגל הזה לעבור. נראה לי שהוא ידע, אבל הוא לא הצליח לחלוב ממני את מה שהוא היה צריך כדי לשלוח אותי לטיפולי המרה, כמו שעשה לאחרים".
איך טיפולי ההמרה השפיעו על החברים שלך שהלכו אליהם?
"שלושתם נפגעו מזה בצורה חמורה מאוד. זה גרם להם לשנוא את עצמם, והגיע אפילו לכדי אובדנות. זו חוויה קשה, ותודה לאל שלא עברתי אותה".
"לא הייתי רוצה שהילד שלי יהיה הומו"
מנדל מסביר כי במשך כל השנים רצה פשוט להיות סטרייט. "אני חושב שהרבה להט"בים יכולים להתחבר לזה", הוא אומר. "מבחינתי זו אף פעם לא הייתה בחירה. רציתי להיות סטרייט, רציתי חיים פשוטים, אבל מה לעשות? אתה יודע, לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה.
"היום אנחנו רוצים להגיד שאנחנו גאים בזהות שלנו ושמחים בה, אבל אפילו היום אני לא חותם על זה שאני שמח שאני הומו. זה מורכב. כלומר, אני כבר לא בארון ובהחלט שלם וגאה במי שאני, אבל להגיד שזה פשוט? שאני רוצה שגם הילד שלי יעבור את זה? לא. זה נשמע קשה, אבל זה באמת בשבילו, לטובתו. לפחות במצב כמו שהוא היום. דברים יכולים להשתנות עד אז".
10 צפייה בגלריה
"לא הייתי רוצה שהילד שלי יעבור את זה". מצעד הגאווה בירושלים, ארכיון
(צילום: עמית שאבי)
היה שלב שבו שאלת את עצמך, למה בעצם אני צריך את המערכת הדתית?
הוא משתהה רגע. "כן. אני חייב להגיד שאני לא לגמרי מזדהה עם היהדות האורתודוכסית המיינסטרימית. מי אני שאגיד את זה – אבל יש הרבה דברים שאני לא אוהב בהלכה, לא רק בנוגע להומוסקסואלים, אלא גם, למשל, בנוגע למעמד האישה.
"עכשיו אני הולך לבית כנסת אורתודוכסי, כי זה מה שיש ליד הבית, אבל כשהייתי בירושלים התפללתי ב'קהילת ציון' בראשות הרבּה תמר אלעד-אפלבאום, קהילה שמוגדרת כ'ארצישראלית', ויש בה שוויון מלא בין גברים לנשים. כמובן, בלי לומר לאבא שלי. אם הוא היה יודע לאן אני הולך, הוא היה מעדיף שלא הייתי הולך לתפילה בכלל, כי יש שם ישיבה מעורבת, נשים עולות לתורה וכו'. בקריאת התורה ביום כיפור משמיטים שם את הפסוק על משכב זכר".
10 צפייה בגלריה
הרבּה תמר אלעד-אפלבאום. "בקריאת התורה ביום כיפור משמיטים בקהילה את הפסוק על משכב זכר"
יגידו הדתיים השמרנים: אם התורה היא נצחית, איך אפשר להשמיט פסוקים ממנה?
"זה בדיוק הקונפליקט. זה קשה, אבל זה המקום שאנחנו צריכים להיות בו. לבחון איך מצד אחד משמרים את המצוות ואת המסורת שלנו, שאנחנו אוהבים אותה והיא יפה כל כך, ומצד שני חיים על פי ערכים של העולם המערבי שאני מאמין בהם, בסופו של דבר. אני מאמין בשוויון, בפלורליזם ובקִדמה. לא קל ליישב בין העולמות".
היום יש אופנה לראות את הדברים בצורה דיכוטומית, כמאבק בין שמרנים לפרוגרסיבים. ההומואים הדתיים אומרים: אנחנו לא מוכנים לוותר על אף אחד מהצדדים.
"למה שאוותר על המסורת? היא שלי, גדלתי לתוכה. לאף אחד בעולם הזה אין בעלות על היהדות או על אלוהים. אתה רוצה לומר שאני חוטא – בסדר. אתה רוצה לומר שאני לא מקיים תרי"ג מצוות – ומי כן מקיים? אז נכון, יש דברים שקשים לי בהלכה ובתורה, אבל יש דברים נפלאים והיא חלק מהזהות שלי, אז אני לא זורק הכול. אני בוחר לחיות עם המורכבות הזאת. אני לא יכול לפתור את כל ההתנגשויות בין העולמות, אני כן יכול להציף את הנושא ולחשוב עליו".
"קשה לי עם הסצנה הלהט"בית התל-אביבית, כי אני מרגיש שהיא שמה את הסקס במרכז. הכול סביב מין ודימוי גוף, ושיחות באפליקציות ההיכרויות ישר הולכות לכיוון המיני. זו בעיניי השטחה נוראה של הזהות ההומוסקסואלית"
אתה הולך למצעד הגאווה?
"כן, בירושלים. למצעד בתל אביב הלכתי בפעם הראשונה בקיץ האחרון. תמיד אמרתי שאני לא מתחבר למצעד התל-אביבי. מצעד הגאווה בירושלים דומה יותר לצעדת מחאה, ובתל אביב מצעד הגאווה הוא מסיבה. זה סבבה, והיה לי כיף שם, אבל זו מסיבה. מי שבא למצעד הגאווה בתל אביב עלול לחשוב בטעות שההומואים סבבה, רוקדים על משאיות והכול טוב, טרילילי טרללה, ואפשר להניח את הסוגיה הזאת. אבל זה לא המצב, והמהפכה לא הושלמה. אלה לא חיים מלאי נצנצים, ועדיין מורכב להיות שונה, גם ב-2022".
להביא בן זוג הביתה? "צונאמי"
יש לו ביקורת גם על תופעות בקהילה הגאה ובעולם הדייטינג ההומוסקסואלי. "קשה לי עם הסצנה הלהט"בית התל-אביבית, כי אני מרגיש שהיא שמה את הסקס במרכז", לדבריו. "כל המסיבות, מצעד הגאווה ומה שהולך באפליקציות – הכול סביב סקס ודימוי גוף, ושיחות באפליקציות ההיכרויות ישר הולכות לכיוון המיני. זו בעיניי השטחה נוראה של הזהות ההומוסקסואלית. זה הרבה יותר ממין".
נשמע בין השורות שאתה מחפש קשר רציני.
"אני מאוד מחפש קשר רציני, כן. באידיאל אני מעדיף מישהו דתי, שנוכל להחזיק בית דתי, אבל אני ממש לא פוסל חילונים. הביצה ההומוסקסואלית הדתית מצומצמת, יחסית".
עוד לא יצא לו להביא בן זוג הביתה ולהכיר אותו להורים. "ברגע שתהיה לי מערכת יחסים רצינית – יהיה עוד מאבק מול ההורים שלי. להביא גבר הביתה – זה משהו שכרגע אני לא רואה אותו קורה. זה עוד רחוק. בוא נגיד שאם היציאה מהארון הייתה גל, להביא גבר הביתה ולהתחתן איתו – זה צונאמי. אבל אני רוצה את זה ומוכן להתמודדות הזו. נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו".
"הלכתי ליער ליד הבית, קראתי את מזמור כ"ז בתהילים – 'לדוד ה' אורי וישעי' – בכיתי ובכיתי. ממש ביקשתי מהקב"ה שיהיה איתי ושישמור עליי. חזרתי הביתה, ההורים שלי היו במצב רוח מעולה, וידעתי שאני הולך לשבור להם את הלב"
בשנים האחרונות צמחו, בשוליים החרד"ליים של הציונות הדתית, קיני התנגדות לקהילה הגאה – ובראשם מפלגת נעם. "זה מטריד אותי מאוד", מודה מנדל, "כמיעוט, תמיד יש פחד שפתאום יצמצמו לך את החופש. זה משהו שקרה לאורך ההיסטוריה – האנושות יכולה ללכת אחורה, וגם החברה בישראל. נכון שבשנים האחרונות נראה שיש יותר הבנה והכלה, גם בחברה הדתית, אבל האפשרות הזאת מפחידה אותי מאוד. היו לי כמה חברים וחברות ואפילו בני משפחה שהצביעו לרשימה שרצה עם מפלגת נעם – זו שקראה לעצמה 'הציונות הדתית' – והייתי מאוכזב ופגוע ברמה האישית מכל מי שהצביע להם. בעיניי 'נעם' זה קו אדום".
"מישהו כתב: 'בא לי להקיא ממך'"
הוא גר היום עם שתי שותפות ביפו. אחת מהן דתייה לשעבר והאחרת חילונית מבית, אבל שתיהן צמחוניות, מה שמקל על סוגיית הכשרות. "אני מחובר מאוד לזהות היהודית שלי. אני אוהב מאוד את היהדות ואף פעם לא התרחקתי ממנה. היו לי ספקות, אבל עד היום יש לי קשר קרוב עם הקדוש ברוך-הוא. קשה לי עם אנשים שמדברים בשמו של אלוהים ומתיימרים לדעת איך הוא בדיוק רוצה שנתנהג, אבל אלוהים נמצא בחיים שלי. הוא תמיד היה בחיי, לטוב ולרע".
לרע – כי הרגשת שאתה לא מרצה אותו?
"בעבר הרגשתי שאני חוטא במהותי, שמשהו באמת לא בסדר איתי. הרגשתי טמא, מלוכלך".
קורה שאתה מרגיש שדוחקים בך לבחור בין המרכיבים השונים בזהות שלך?
"חד-משמעית, כן. גם אני לפעמים מתבלבל, ושואל את עצמי: רגע, אני יותר דתי או יותר הומו? הקונפליקט הזה עמוק, ואני חי את המורכבות הזו, לכן אני לא מופתע שאנשים תוהים או לא מצליחים לעכל את הזהות המורכבת הזו".
(להתאהב בבלתי מושג: אחד הפרקים בסדרת הרשת "מה לא בסדר איתי")
יש גם תגובות מרושעות?
"יש תגובות ממש רעות. עם הזמן אני לומד להתעלם מהן ולא מתייחס אליהן ברצינות. אני מפחד הרבה יותר מביקורת עניינית, שיכתבו למשל: 'אתה חמוד והכול, אבל אין פה פואנטה'. או שמישהו יכתוב: 'מה ראיתי עכשיו?' זה מפחיד אותי יותר. תגובות הומופוביות – אני מרגיש שהן תמיד יהיו.
"אנחנו ב-2022, ובמיוחד אם אתה גר בתל אביב אתה בטוח שהתקדמנו, ויש פוליטיקאים הומואים וגם מנחי טלוויזיה בפריים-טיים. אבל בתגובה על פרק של 'מה לא בסדר איתי', שבדק למה אני לא מצליח לרקוד בחופשיות כשאני פיכח, מישהו כתב: 'בא לי להקיא ממך'. בתגובה על הסרטון ליום האהבה, מישהי כתבה: 'למה להראות את זה? זה מקלקל את הנוער'. יש שם סצנה שבה אני מדמיין איך אני ומושא האהבה הסטרייט עומדים להתנשק, שזו סצנה שעוררה לא מעט תגובות סוערות, בעיקר כי יש שם דגש על הכיפה שלי. אבל לא באתי להתריס – כשאני יוצא לדייט ככה אני נראה: אני חובש כיפה ולובש נצנצים. זה מי שאני, ואלה החיים שלי".
לא שולח את הסרטונים לאבא
לפעמים הוא מרגיש שהוא קצת מגזים עם החשיפה, אולי כחלק מהפיצוי על שנות השתיקה – אבל הוא משתדל להיות מודע לכך. את הבעיות האישיות שלו הוא מגיש בסדרת הרשת בשפע של הומור עצמי, בצורה חשופה ואותנטית. "אני עושה את זה בצורה הומוריסטית כי ככה אני חי את החיים שלי", הוא מסביר. "כל החיים התמודדתי עם קשיים בהומור עצמי, שהוא קצת בסגנון וודי אלן. אמרו לי שאני מאוד נוירוטי. אני אוהב מאוד את 'תרגיע' של לארי דייוויד".
לעולם התקשורת הגיע מנדל דרך התמחות לסטודנטים של המרכז האקדמי שלם, שם למד פילוסופיה. במקביל החל ללמוד תסריטאות בבית הספר "סם שפיגל". בתחילת דרכו ב"כאן", כמתמחה לפני שנתיים, היה תחקירן. פעם בשבוע היה מגיע למערכת, נחשף לעשייה ופוגש כמה מהאנשים שהפכו לכוכבים והמשיכו הלאה – לוסי איוב, תמיר בר ומלך זילברשלג.
יום אחד הוצע לו להגיש את סדרת הרשת "לא מאמינים", שבמרכזה הצצה לחיי אנשים עם סיפורים מופלאים או תכונות יוצאות דופן – מהאיש עם השפם הכי ארוך בארץ, ועד לאדם שאלרגי למים. בלי להתעמק בפרטים, מנדל מיהר להשיב בחיוב. "בוא, אני לא יכול עדיין לעשות אקזיט", הוא אומר במבט לעתיד. "החלום? כן, להנחות את האירוויזיון. סתם", הוא מצחקק. "אבל הנחיה בכללי זה משהו שמעניין אותי מאוד, וגם עיתונות. אני פריק של אקטואליה. מעבר לזה יש לי חלום לכתוב סדרת טלוויזיה ולשחק בה. הסדרה תהיה עליי, מעין סיפור התבגרות, על הקשיים סביב היציאה מהארון והחיפוש אחר אהבה".
באחד הסרטונים שהכין, הגיש בקצרה את סיפורו של גד בק, יהודי הומוסקסואל שחי בגרמניה הנאצית. בק היה ממייסדי המחתרת היהודית "חוג חלוצי" שפעלה בגרמניה בזמן השואה, סייע לנערים ולנערות לחמוק מהשילוחים למחנות הריכוז, וניצל את קשריו עם הומואים לא-יהודים כדי להבריח מזון למקומות המסתור של יהודים.
"זו הייתה הפעם הראשונה שעסקתי בנושא הזה בפומבי", הוא מספר, "תמיד תהיתי מה היה קורה לי כהומוסקסואל יהודי אילו הייתי חי בשואה, זה עניין אותי. את הסרטון הזה לא שלחתי לאבא שלי, כמו גם את הפרק של 'מה לא בסדר איתי' ליום האהבה. לא רציתי לצער אותו או לפגוע בו. אבל סרטונים אחרים שלחתי לו, והוא מפרגן וגאה בי".
"גבר או אישה? אעדיף לבחור: 'אחר'"
מנדל מרבה לעסוק בחולשות שלו, כסוג של תרפיה. "לשיח יש פוטנציאל עצום לרפא ולבנות", הוא מודה. "למעלה מ-15 שנה חייתי עם סוד ששמרתי בבטן, ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. זה פגע בי בצורה איומה. מהרגע שיצאתי מהארון, אני מרגיש שיצאתי מכל הארונות. הסוד הכי גדול שלי נמצא שם בחוץ, ואם הוא בחוץ – כל השאר זה צ'יפס".
"גם אני לפעמים מתבלבל, ושואל את עצמי: רגע, אני יותר דתי או יותר הומו? הקונפליקט הזה עמוק, ואני חי את המורכבות הזו, לכן אני לא מופתע שאנשים תוהים או לא מצליחים לעכל את הזהות המורכבת הזו"
בסרטונים בולט הלבוש הייחודי שלו, שכולל לא פעם בגדים הנחשבים נשיים. "אני חושב שחלק גדול מהקושי של אנשים לקבל אותי קשור לנראות הקווירית שלי", לדבריו. "אני שם מסקרה ואייליינר, ואני לובש תחרה. אני חושב שהטשטוש המגדרי הוא אחד הדברים שהכי מרתיעים אנשים, ובעיקר את הציבור השמרני".
"אם יש לי אפשרות לבחור בטופס אם אני גבר, אישה או 'אחר', אעדיף לבחור 'אחר'", הוא מגלה. "אני מרגיש שיש בי פלואידיות מגדרית. כלומר, אני גבר ובסדר עם זה, אבל בהחלט יש בי גם צדדים נשיים – ואני לא מרגיש צורך להתבייש בהם או להדחיק אותם".
