שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה (FSB) פרסם מסמך היסטורי בן 80 שנה – ובו עדותו של קצין בצבא האדום, שהיה אסיר במחנה המוות הנאצי אושוויץ-בירקנאו והצליח להימלט ממנו. הקצין, סגן פאבל גבריש, סיפר בעדותו כי היה עד ראייה ישיר לאירועים המתרחשים במחנה, ומאחר שהיה בעל כישרון כתיבה, ביקשו ממנו קציני המודיעין הנגדי להציג מידע על המחנה בצורת חיבור קצר שנכתב ב-8 בספטמבר 1944, תחת הסיווג "סודי ביותר".
גבריש, יליד 1917, נולד בעיר דניפרופטרובסק (כיום דניפרו שבאוקראינה), והגיע לאושוויץ לאחר שנפל בשבי הגרמני. לפי עדותו, אלה שהגיעו למחנה הריכוז הפכו לעבדים של ממש. שבויי מלחמה היו מקועקעים עם מספרים על החזה, ואילו אזרחים היו מקועקעים במספר על זרועותיהם.
- האסון עוד לא קרה: לא נאמץ את תמונת העולם הקודרת של יוסף/ פרופ' רוחמה וייס
"יחד עם אסירים פוליטיים, הושלכו למחנה הריכוז שודדים, רוצחים והומוסקסואלים, שקיבלו הוראה לשמור על הסדר הפנימי במחנה", כתב הקצין הסובייטי. גבריש ציין כי מי שהיו מופקדים על הסדר הפנימי היו פולנים וגרמנים, שנבחרו על ידי מפקדי המחנה. אלה נהגו באסירים באכזריות קיצונית.
המטרה העיקרית של המחנה הייתה השמדה המונית של אסירים. בבניית המחנה השתתפו 12 אלף אסירים רעבים, בתנאים קשים. בכל יום נספו מאות. 140 בלבד שרדו. "רק חלק מסוים מהאסירים הועסק בבניית המחנה. כל שאר העבודות שבוצעו בתוך המחנה לא היו הגיוניות. בהובלת צוותים לעבודה, כל קאפו קיבל את המשימה להשמיד מספר מסוים של אסירים. כשחזרו למחנה, כל צוות היה מוביל מסע הלוויה של 100-50 גופות".
"הריח היה מחריד"
גבריש מציין בעדותו כי מאחורי הלהט להרוג את האסירים, עמדו הפולנים והקאפו. מי שלא עבד או שהיה חולה, נשלח למשרפות. במחנה, כתב, יש בית חולים – ובכל יום שולחים לשם מאות אנשים, אבל רק בודדים חוזרים ממנו. "בשולי המחנה היה בית שלידו חפרו כמה בורות, שעליהם הניחו שכבה של רשת ברזל עבה", כתב, בתיאורו את זוועות המשרפות.
"היו מכניסים את האנשים לבית, והורגים אותם בגז. לא כולם היו מצליחים להיכנס לבית, כי הוא לא היה מספיק גדול, וכמות האנשים שהגיעה הייתה גדולה. מי שלא הצליח להיכנס לבית, היה נרצח בחוץ עם גרזנים ואתי חפירה. את הגופות היו מניחים על רשתות הברזל, ושורפים אותן בבורות יום ולילה".
"ריח שריפת הגופות היה מחריד", כתב. "אלה שעבדו שם היו מוחלפים כל שבועיים בגלל הזוועות. זה נמשך בערך עד סוף 1942, עד שבניית הקרמטוריום הושלמה לבסוף". אז, לדבריו, לכל אחד מהתנורים היו מכניסים בכל פעם שלוש-ארבע גופות.
"אורגיות של רצח"
במקום אחר תיאר הקצין גבריש את הזוועה שהייתה מתגלה השכם בבוקר: "בכל בוקר אחרי שקמנו, אפשר היה לראות 30-20 אסירים תלויים בכל צריף. מי שהרג אסירים רבים יותר, היה זוכה ליחס טוב יותר ממפקדי המחנה. האסירים היו נתונים לעינויים ולבריונות אינסופיים מצד הגרמנים, שהיו מכים אותם בשוט. זה היה הספורט שלהם. גרוע מכך, היו אורגיות אלימות של קציני אס-אס שיכורים חמושים עם מקלעים ושוטים, שהיו מקיפים את הצריף שהיה מגיע לו עונש, ועושים ספורט של רצח שבסופו רק 50% מהאסירים בצריף הזה היו נותרים בחיים".
על הסלקציה במחנה סיפר: "אסירים עירומים הוכנסו לצריפים ועברו דרך רופא האס-אס שהיה בוחר באסירים הכי חלשים וכחושים. שלחו אותם לכמה צריפים, ושם החזיקו אותם שלושה-ארבעה ימים בלי שתייה ובלי אוכל. אחרי זה היו פותחים ושמים אותם על משאית כמו עצי הסקה, ומעבירים אותם למשרפות. כך היו עושים כל פעם ל-3,000 עד 5,000 בני אדם".
"שלחו אותם לכמה צריפים, ושם החזיקו אותם שלושה-ארבעה ימים בלי שתייה ובלי אוכל. אחרי זה היו פותחים ושמים אותם על משאית כמו עצי הסקה, ומעבירים אותם למשרפות"
עוד סיפר גבריש, כי על העבירה הקלה ביותר, האסירים היו נשלחים ל"צריף ענישה" (ככל הנראה צינוק) שממנו חזרו מעט אנשים. אחד מתיאוריו המזעזעים מתייחסים לטבח שאירע בחג המולד של שנת 1942: "הגרמנים אוהבים לחגוג חגים", תיאר. "המחנה כולו נשא אבנים ממקום למקום. הלוך ושוב, בריצה, משני צידי הכביש. במרחק של כמטר או שניים עמד איש האס-אס עם אלות בידיו. מי שלא רץ די מהר, חטף מכות. יותר מ-3,000 איש נהרגו ונפצעו בחג הזה. יום הולדתו של היטלר צוין ברצח של עשרה יהודים וחייל אחד".
ועוד סיפר הקצין: "בערך באותה תקופה (אביב 1942) הציבו על שערי המחנה שעון גדול, שמחוגיו הראו את השעה 6 דקות ל-12. על מחוג הדקות נתלו כמה דמויות של בני אדם, שמשכו את המחוגים אחורה ולא אפשרו למחוגים להגיע לשעה 12. היטלר אמר אז שאם ייאלץ להיכנע בשעה 12:00, הרי שחמש דקות קודם לכן, יושמדו כל היהודים. המילים שלו החלו להפוך למעשים באושוויץ".
המטרה: נקמה רוסית בפולנים
גורלו של פאבל גבריש לא נודע. יש מידע על היעדרו מהיחידה בספטמבר 1941 באתר של משרד הביטחון הרוסי. בשנת 2014 חידשה נכדתו את החיפוש אחריו בפורומים, ללא הצלחה. ככל הנראה, לאחר שמסר את עדותו הוא גויס לפלוגת עונשין – כפי שאירע לרבים מהשבויים שחזרו לברית המועצות ונחשדו בעבירות של "כניעה ו"בגידה" – ונפל ב-1945. המידע על גורלו, ככל הנראה, לא הועבר למשפחתו מעולם.
גבריש טען במסמך כי האחראים על הצריפים היו פולנים וגרמנים. התקשורת הרוסית שדיווחה על המסמך הבליטה את העובדה שפולנים שהיו מעורבים ברציחות באושוויץ. אלא שהיסטוריונים מדגישים כי פרסום המסמכים איננו תמים ואף לא נובע משאיפה לצדק היסטורי, אלא מניסיון לנקום בפולין על תמיכתה העיקשת באוקראינה ועל העברת טנקים למדינה.
"היו אורגיות אלימות של קציני אס-אס שיכורים חמושים עם מקלעים ושוטים, שהיו מקיפים את הצריף שהיה מגיע לו עונש, ועושים ספורט של רצח שבסופו רק 50% מהאסירים בצריף הזה היו נותרים בחיים"
המסמך פורסם כאמור על ידי FSB (שירות ביטחון הפנים הרוסי, לא גורם ארכיוני אזרחי) – יורשו הנוכחי של ארגון ה-KGB. גורמי מחקר שעוסקים בתיעוד השואה, אומרים כי "רוסיה לא מוכנה לדון בפשעי מלחמה של משתפי פעולה רוסים. הארכיונים של רוסיה היום הם הסגורים באירופה. לא ניתן לעשות איתם דבר, כך שאין כאן עניין של חשיפת חומר ועידוד מחקר אמיתי חדש".
אלכס טנצר, פעיל חברתי ובן למשפחה של ניצולי שואה, אומר כי "מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, רוסיה מפיצה ומפרסמת מסמכים שאמורים להוכיח, כביכול, את היותם של האוקראינים והפולנים משתפי פעולה, לאומנים וכו'. מקומם שרוסיה מפרסמת את העדות הזאת, שהוגדרה 'סודית ביותר', רק עכשיו – וזאת לצרכים פוליטיים".
הוא הביע דרישה כי רוסיה תפרסם את כל העדויות: "אסור שזיכרון השואה יהפוך למשחק פוליטי. העברת כל העדויות מרוסיה ל'יד ושם' יעזור לחקר השואה מצד אחד, ומצד שני יעזור למאות-אלפי משפחות לדעת מה קרה ליקיריהם".
גורלם העגום של השבויים שחזרו מהתופת
מנהלת הארכיון של יד ושם, מאשה פולק-רוזנברג, מזהירה כי "יש לקרוא את העדות של הקצין 'בזהירות'", כדבריה, "ולראות את החיבורים". היא מציינת כי השבויים הסובייטים ששבו מהשבי הנאצי נחקרו כחשודים בעבירת שיתוף פעולה ובכניעה – "ורבים מהם נשלחו לגולאגים או לפלוגות עונשין, שהלכו לפני הכוחות והיו סוג של בשר תותחים".
לפיכך, לדבריה, "בסוג הזה של מידע שניתן לקבל מיד אחרי המלחמה – היו הרבה אג'נדות, כי מטרתם של השבויים המשוחררים הייתה גם להגן על עצמם... ז'אנר של עדויות שבויים ואסירים לשעבר לא כולל מידע חדש, לא תפנית בעלילה ולא משהו שמישהו לא ידע. גם בוועדות החקירה הסובייטיות הוצגו עדויות זוועה וזיכרונות של שבויים.
"כבר בינואר 1942 מתגלים בורות הריגה. יוצאת הודעה רשמית של משרד החוץ הרוסי לכל בעלות הברית שמודיעה על רצח אזרחי, רצח ממוקד של יהודים, כולל אזכור ממוקד של באבי יאר. האם הדבר הזה משנה את מהלך ההיסטוריה? התשובה היא שלא, כי במערב מפרשים את זה כמהלך רוסי מצד ברית המועצות לנפח את היקף הזוועות, כדי ליצור לובי לפתיחת החזית השנייה".
"האם ברית המועצות יודעת? בוודאי שהיא יודעת. האם אחרים יודעים? כן, יודעים. האם סדר העדיפויות נקבע על פי הדבר הזה? התשובה היא שלא, אבל לא בגלל הנקודה היהודית... המלחמה התנהלה ביעדים אסטרטגיים של בעלות הברית"
לדבריה, במקביל "יש גם הפעלה של אישים יהודים בארה"ב בניסיון ללחוץ על מעורבות גדולה יותר מצד ארה"ב ובריטניה. אך למלחמה יש יותר שיקולים ויכולות, אז החזית השנייה לא נפתחת לפני יוני 1944, הפלישה לנורמנדי. האם ברית המועצות יודעת? בוודאי שהיא יודעת. האם אחרים יודעים? כן, יודעים. האם סדר העדיפויות נקבע על פי הדבר הזה? התשובה היא שלא, אבל לא בגלל הנקודה היהודית. יש מיליוני עובדי כפייה, שבויי מלחמה, 60 מיליון קורבנות. המלחמה התנהלה ביעדים אסטרטגיים של בעלות הברית".
על המסמך, שנשלח למועצה הצבאית של החזית האוקראינית, היא אומרת: "זאת עדות נוספת של שבוי ששרד. יש עדויות לא מעטות שנמצאות ומפורסמות הרבה מאוד שנים. יש לראות את הפרסומים של התיעוד בשנה האחרונה, שנעשים על ידי רוסיה, בהקשר של האירועים הנוכחיים והמלחמה היום".
