טלי פרקש עם הסיבות מדוע החינוך הממלכתי-חרדי לא ממריא
(צילום: סטס קופולו)
פנינה (שם בדוי), אישה חרדית ממרכז הארץ, רצתה מאוד שהבן שלה ילמד בבית ספר ממלכתי-חרדי. פנינה פנתה לראש העיר במקום מגוריה, ונענתה בספקנות. ראש העיר לא הבין מדוע היא איננה יכולה לשלוח את הילד לאחת מהמסגרות החרדיות הקיימות. גם במחלקת החינוך בעירייה, אגב, לא הבינו על מה המהומה.
לאחר חודשים של דין ודברים בין פנינה, העירייה והורים נוספים, הוסכם לשקול את העניין בהנחה שיהיו מספיק הורים שיביעו רצון במסגרת הזו. פנינה, חרוצה שכמותה, ארגנה את ההורים, שכנעה ויזמה, ולבסוף הגישה בחגיגיות למחלקת החינוך המקומית רשימה של 27 הורים, המעוניינים במסגרת הזו לבניהם. אבל חרף כל המאמצים, היא קיבלה הודעה לקונית שהמסגרת בכל זאת לא תיפתח.
קבלו סיפור נוסף: מנהל מוסד חינוכי של חסידות מוכרת בצפון הארץ, החליט באישור האדמו"ר שלו ובברכתו להעביר את בית הספר של החצר אל הזרם הממלכתי-חרדי. בעירייה אשר נשלטת בידי רוב חרדי, לא אהבו את היוזמה, בלשון המעטה. הם החלו במסכת טרטורים מתמשכת, שבה כל גורם מפנה אותו לגורם אחר, וחוזר חלילה – לבל ייאלצו להיענות לבקשת ההורים והאדמו"ר, ובכך לפגוע ביחסיהם עם נציגי הציבור החרדים המקומיים.
מיהו האויב?
הסיפורים האמיתיים האלה הם מדגם מייצג למה שקורה בשנים האחרונות בחצר האחורית של החינוך החרדי. אצל אלה שהמדינה ונציגיה הטיפו להם בפטרונות שילמדו ליבה וירכשו ידע שיאפשר להם להשתלב בעתיד בשוק התעסוקה – אבל ברגע האמת, כשהם באים ורוצים, דואגים להעמיד בפניהם חסמים על גבי חסמים, שלא יממשו חלילה את ההצעה.
המדינה, מבלי משים, הופכת את ההורים לאויבים בקהילתם שלהם. ילדיהם עלולים להישאר ללא מוסד חרדי אחר שירצה לקלוט אותם, אחרי שהביעו תמיכה במסגרת ממלכתית חרדית
יתרה מזאת – המדינה, מבלי משים, הופכת אותם לאויבים בקהילתם שלהם, ומסכנת אותם בכך שילדיהם עלולים להישאר ללא מוסד חרדי אחר שירצה לקלוט אותם, אחרי שהביעו באופן פומבי תמיכה במסגרת "ממלכתית חרדית". כך, בסופו של דבר, הם נשארים קירחים מכאן ומכאן.
היות שזה המצב, אין פלא שההורים החרדים המעוניינים בלימודי ליבה, מתוסכלים כבר שנים. לאחר עוד ניסיון כושל מני רבים להקים מסגרת ממלכתית במבשרת ציון, הורים חרדים אף פנו לבג"ץ בבקשה שיתערב ויורה לעירייה להעניק להם מסגרת ממלכתית שתואמת את השקפת עולמם, כפי שמקבלים החילונים והדתיים הלאומיים בעיר. בקשתם נדחתה ובג"ץ שב וגלגל את העניין לפתחה של הכנסת ומשרד החינוך, בדרישה שיקבעו סוף-סוף נהלים וחקיקה מסודרת בנושא.
אך כפי שהצגנו עד כה, משרד החינוך אפילו לא הצליח להנפיק חוזר מנכ"ל שבו תוזכר המסגרת הממלכתית-חרדית וזכויותיה, גם לאחר תשע שנים שבהן היא קיימת. מעבר לכך, המשרד מעדיף לרקום דילים שונים של לימודי ליבה תמורת כסף, תוך ויתור על פיקוח משמעותי ועניינים מהותיים נוספים. כל זאת על חשבון זרם שמאפשר פיקוח מלא, לימודי ליבה מלאים והכשרת מורים, תוך שמירה על הזהות החרדית. את מחיר האיוולת לא ישלמו רק ההורים החרדים וילדיהם, אלא כולנו כחברה – גם חברתית וגם כלכלית.
כל האזרחים שווים?
סיפור מאבקם של ההורים החרדים למען הממ"ח (ממלכתי-חרדי) מטריד מסיבות רבות: בראש ובראשונה, כי מאחוריו מסתתרת ההנחה שלא לכל ילד בישראל מגיעה הזכות לחינוך ממלכתי ראוי ושווה.
המדינה מאותתת על כך שמתקיימת פה מערכת אזרחית היררכית, שלפיה ישנם אזרחים-הורים שעבורם מערכת חינוכית מסובסדת עם לימודי ליבה מלאים, בהתאם להשקפת עולמם, היא מובנת מאליה - בעוד שעבור אחרים היא מתקבלת רק כתוצר של מאבקים חברתיים לא פשוטים המתנהלים על גבם של הילדים.
מי שמסייעים להם במאבקים הם הורים חרדים אחרים, כמו ארגון "אגודת ידידי הממ"ח". אלה הם מאבקים שאף הם לא תמיד מצליחים, ולא פעם מותירים טעם מר של החמצה ותחושה שהמדינה נטשה את ההורים ואת ילדיהם.
הפוליטיקאים החרדים מכשילים
המערכת החרדית הממלכתית איננה יצור כלאיים, אלא דרך המלך לשלב את החברה החרדית בכל מה שקשור לתעסוקה ולחברות עם חברת הרוב הישראלית. כשר החינוך, הקים אותה שי פירון כזרם שיאפשר לימוד ממלכתי מלא עם פיקוח של משרד החינוך על כל מה שמתרחש בבית הספר, תוך שמירה על זהות חרדית – כולל מורים חרדים ותכני לימוד מותאמים.
למרות החשיבות הקריטית של מסגרת הממ"ח לעתיד המדינה, נראה כי הציבור והפוליטיקאים נותרים אדישים. במקרה של הפוליטיקאים, ניתן גם לחשוד כי זו אדישות מכוונת, וניסיון לקרוץ לשותפים הפוליטיים החרדים
אלא שפירון לא הצליח לעגן את הזרם בחוק או בנהלים של משרד החינוך – ומאז 2013, הזרם הממ"ח הפך לתפוח אדמה לוהט שמתגלגל משר חינוך אחד לאחר, כשאף אחד לא באמת מעוניין לטפל בו ולקדם אותו באופן מלא.
מעבר לכל האמור, אין זה סוד שנבחרי הציבור החרדי מתנגדים בצורה גורפת לפלטפורמה הממלכתית-חרדית, ועושים כל שביכולתם להצר את צעדיה. גם כי היא נתפסת כאחת שסודקת את האוטונומיה החינוכית המלאה שהמוסדות החרדים נהנים ממנה היום, וגם כי בסופו של דבר בתי ספר במגזר החרדי הם עסק כלכלי ששכרו בצידו.
פתיחת מסגרת ממלכתית מצמצמת בפועל את מספר ה"לקוחות" של מנהלי מוסדות החינוך החרדיים – גם תלמידים אבל גם מורים. מסיבות אלו, פתיחת מסגרת ממ"ח ברשויות חרדיות או כאלו הנשענות פוליטית על רוב חרדי, היא כמעט בלתי אפשרית – אלא אם כן יש ראש עיר שמבין את חשיבות העניין, כמו למשל בבית שמש.
חבר הכנסת משה גפני אף רמז בכנס של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", כי הרוב הישראלי והאינטרס שלו, שלפיו ילדים רבים יותר יזכו ללימודים ממלכתיים, ייאלץ להתקפל – אם הוא יהיה מעוניין בהצטרפותם של החרדים לקואליציה עתידית.
למרות החשיבות הקריטית של מסגרת הממ"ח לעתידה החברתי והכלכלי של מדינת ישראל, נראה כי הציבור הישראלי הרחב והפוליטיקאים שמייצגים אותו, נותרים אדישים. במקרה של הפוליטיקאים, ניתן גם לחשוד כי זו אדישות מכוונת, וניסיון לקרוץ לשותפים הפוליטיים החרדים לקואליציה עתידית. כל זה קורה על גבם של ההורים החרדים המעוניינים במסגרת הזו, ועל חשבון הציבור הישראלי כולו.
