לפני 12 שנים, חודש אייר התש"ע, מאי 2010, נפל דבר בישראל. היסטוריה של ממש. הרבנות הראשית דחתה את ל"ג בעומר ביום אחד, ובצעד תקדימי קבעה אותו ביום ה-ל"ד לספירה. י"ח באייר של אותה שנה (וגם בשלוש מארבע השנים שאחריה) חל בסוף השבוע, וכדי למנוע מצב שבו הכנת המדורות (שהן לא יותר ממנהג מסורתי), תגרום לחילול השבת (שהוא איסור חמור מהתורה) – החגיגות נדחו ביממה, ליום ראשון בערב.
כשהרב הראשי ונשיא מועצת הרבנות הראשית דאז, יונה מצגר, יזם את המהלך, הוא ודאי לא חשש ששומרי מצוות יעדיפו את הדלקת המדורות על פני קדושת השבת, שהרי הם, המחויבים להלכה, בוודאי יבחינו בין עיקר לטפל. מטרת הדחייה הייתה, אפוא, למנוע מחילונים – בעיקר ילדים – לסחוב את הקרשים ואולי אף להצית את האש לפני צאת הכוכבים, ובכך להצילם מן החטא ולשמור על השבת.
מורשת מצגר
זה לא היה קל. לוח החופשות של משרד החינוך באותה שנה נקבע מראש על פי י"ח באייר, יום ראשון, ובגלל החיבור לסוף השבוע והאפשרות לצאת לנופש רצוף וארוך – ארגוני המורים התנגדו לשינוי של הרגע האחרון. לבסוף נמצאה פשרה, ומאז ועד היום החופשה לתלמידים בשנים כמו התש"ע היא בל"ד בעומר. מורשת מצגר.
אלא שבעוד ילדי ישראל, שרבים מהם אינם שומרי מצוות, ורשויות המדינה (שגם היא חיה בשלום כמה עשורים עם המצב שהיה קיים אז), הסכימו לצאת מאזור הנוחות וליישר קו עם החלטת הרבנות, דווקא מארגני ההילולה המרכזית בקבר רבי שמעון בר יוחאי – דתיים אדוקים, בדרך כלל – התעקשו לחגוג במועד המקורי, ולגרום לחילול השבת.
הם עצמם לא סחבו קרשים או הדליקו גפרור לפני חשיכה, כמובן, אבל היו אחרים שחיללו בשבילם: אלפי שוטרים במטה הארצי, במחוז הצפוני ובאגף התנועה, משתתפי "מבצע מירון", שנאלצו לעבוד במקום המנוחה השבועית, כדי לאפשר את קיום החגיגות ולהבטיח את שלום הציבור. בצר לו, פנה הרב הראשי ל"תוכנית ב'": לשם מזעור נזקים ביקש מצגר ממשטרת ישראל לשבץ למשימה כמה שיותר שוטרים לא-יהודים – וכך אכן היה.
העלמת העין מצד החרדים משתתפי ההילולה אל מול חילולי השבת של רשויות המדינה, צרמה אז מאוד, ובמיוחד כאשר ידוע שבמקרים אחרים, בהם הדבר איננו משרת אותם, הם יודעים למחות בקול גדול. רבים ראו בכך מופע של צביעות, שבו הדגל הדתי המרכזי מכופף לטובת מטרות רוחניות פחות חשובות, והתורה נעשית בציניות קרדום לחפור בה.
לימים חשף בפניי בכיר בלשכת מצגר את הסיבה האמיתית שבגללה האירוע במירון לא נדחה, והתברר כי לא רק הילולת הצדיק, שבבסיסה לפחות עומדים רעיונות קבליים נשגבים, הייתה מונחת על כף המאזניים – אלא גם אינטרסים פוליטיים ואישיים. לדבריו, רבנים ואדמו"רים המשתתפים בה התנגדו לדחייה מחשש שמתחריהם ינצלו את השינוי בלוחות הזמנים ואת ההתארגנות מחדש, להקדמת מעמדי ההדלקה שלהם באופן חד-צדדי על חשבון האחרים, באופן שיפגע בכבודם ובמעמדם של הרבנים שנמצאים, בדרך כלל, בראש הרשימה.
"המחיר גדול וכואב"
קשה לנתק בין ההכרעה של מארגני החגיגות במירון, בדבר סדרי העדיפויות הערכיים בהתנגשות של ל"ג בעומר עם השבת, ובין היחס שלהם לאירוע דאשתקד, ימי הקורונה – וגם לזה שיתקיים השנה, אחרי האסון הכבד. שלושת המקרים חושפים אווירה ציבורית שהתפתחה בשנים האחרונות, ובה נדמה כי רבים רואים בהילולה ובהשתתפות בה ערך עליון, אף שאין מדובר במצווה "רשמית" – לא מן התורה ולא מדברי חכמים. התוצאה היא התעקשות לקיימה במתכונת גדולה ככל היותר ובכל מחיר – בשעת מגפה קטלנית, בניגוד לכללי בטיחות בסיסיים או כשהשבת נרמסת.
הימחצותם למוות של 45 חוגגים – מבוגרים, נערים וילדים – בל"ג בעומר התשפ"א, האסון האזרחי הכבד בתולדות המדינה, טלטלה את ישראל כולה ואת החברה החרדית בפרט. בתחילה נראה היה כי מעבר לכאב העצום בעקבות הטרגדיה, הזעזוע יביא איתו גם חשבון נפש על הממדים האדירים והלא-מידתיים שאליהם התפתחה ההילולה, בדרך להחזרת הפרופורציות הנכונות לה, מחשבתית ומעשית.
כך, למשל, בדיון שקיימה ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון בחודש אוקטובר שעבר, פנתה היו"ר המנוחה, מרים נאור, אל צבי הלר, עסקן בכיר בחסידות תולדות אהרן ממאה שערים ונציג האדמו"ר שבאירוע ההדלקה שלו נספו עשרות החוגגים, ובדרכה המתוחכמת הציבה בפניו מראה. נאור שאלה האם ההשתתפות בהילולה היא מצווה חשובה מן התורה, המחייבת כל יהודי, והלר השיב: "איזו שאלה זו? יש המון אנשים אצלנו שלא נסעו למירון. זו ממש לא חובה!"
העד מתולדות אהרן, נציג הפלג הקנאי והאנטי-ציוני מירושלים, סיפק בהמשך התבטאויות נוספות שגרמו לרבים להאמין שחשבון הנפש הושלם, והמקום שתפסה הילולת מירון בחיי החרדים ובהשקפת עולמם הולך להצטמצם משמעותית. "אנחנו נציית ב-100% לכל החלטה שתתקבל", הצהיר בפני חברי הוועדה. "מה שתחליטו יהיה קדוש – גם במחיר שלא יהיה כלום". על רבו, מנהיג החצר, סיפר כי מאז האסון "האדמו"ר רצוץ", והוסיף: "מה שהיה כבר לא יהיה. המחיר היה גדול וכואב".
הלהט הדתי חזר ובגדול
לפני כמה שבועות הייתה חסידות תולדות אהרן הראשונה להודיע כי מנהיגה לא יגיע השנה כלל למירון, וכי הוא מוותר על קיום האירוע המסורתי שנהג לערוך במקום לאלפי בני קהילתו. כפי שהתחייב נציגו בפני מרים נאור, גם האדמו"ר הזה וגם ראשי חצרות אחרות שיתפו פעולה עם הוועדה ועם פרויקטור ההילולה הציוני, בדרך לאירוע מצומצם, מאופק ומרוסן.
אלא שככל של"ג בעומר התקרב וההכנות לחגיגות התקדמו, התברר כי מה שיהיה דווקא דומה מאוד למה שהיה, וגם אם המתווה הממשלתי להגבלת כמות הקהל יישמר – התפיסה ב"חוגי מירון" ביחס להילולת הצדיק, לא באמת השתנתה. בימים האחרונים מורגשת ברחוב החרדי תסיסה הולכת וגוברת מצד רבים – כולל קהילות מאורגנות – שאינם משלימים עם ה"גזרה", ונציגיהם, העסקנים, דוחפים בדרכים שונות למתיחת הגבולות שנקבעו ולעיתים אף לפריצתם, עם או בלי שיתוף פעולה עם הרשויות.
כשברקע הלהט הדתי סביב הפסטיבל השנתי וגם המאבק בין החצרות, מי יזכה במעט המשאבים שהקצו להן המארגנים – כרטיסי כניסה, אישורים לקיום הילולות משנה סמוך לקבר רשב"י ועוד – נראה "המרוץ למירון" דומה מאוד למה שהיה בשנים קודמות, כאילו לא קרה אסון. במנהלת הממשלתית המארגנת את האירועים, הפגינו עד לאחרונה ביטחון באשר להצלחת המבצע, אבל כעת הם חוששים כי קהילות שלמות יגיעו לאתר בלי תיאום מראש וללא כרטיסים, ומזהירים מפני אנרכיה.
"על מעמד ההתעוררות לא מכים על חטא"
פרויקטור מירון, צביקי טסלר, ואנשיו מקיימים בחודשים האחרונים הידברות מתמדת ורציפה עם הרבנים, האדמו"רים ונציגי החצרות, אך התחושה כעת במנהלת היא שככל שהאירוע עצמו מתקרב, כך זונחים אותם גורמים את הקו האחראי שנקטו בתחילת הדרך, וחוזרים ללהיטות חסרת המעצורים שאפיינה אותם בשנים עברו.
מני גירא-שוורץ, איש תקשורת חרדי המזוהה מאוד עם הילולת רשב"י, מקפיד שלא להחמיץ אותה מאז שהיה ילד ונחשב מקורב לאותם חוגים ול"אנשי מירון". כמי שיודע למשש את הדופק במגזר – יש לו הבחנה אחרת, דקה יותר מזו של הממונה ואנשיו. לדבריו, חשבון נפש רציני דווקא נעשה והלקחים הנדרשים הופקו, אבל הם נוגעים רק ל"קליפות" סביב ההילולה, כמו מאבקי השליטה והכוח סביב האתר ואירועי ההדלקה, ולא לעניין עצמו, שהוא המשיכה האדירה של רבבות מאמינים אל הצדיק.
"האסון טלטל את כולם וגרם לשידוד מערכות בכל מה שקשור לדרך, לשיטה", מסביר גירא-שוורץ. "למשל, יש חצרות שהבינו שההתנהלות הפוליטית שלהן מול הרשויות ומול קהילות 'מתחרות' הייתה שגויה, והיא הדבר שאולי הביא עלינו את הצרה הגדולה הזו. בין אם כגזרה משמים, ובין אם משום שפחות קנאה וצרות עין היו מאפשרות לארגן יותר אירועים במקביל, ואז הייתה פריסה רחבה יותר של הקהל והיינו נמנעים מהדוחק ומהצפיפות. אבל האם מישהו מכה על חטא על עצם קיומו של מעמד התעוררות חזק, עוצמתי וסוחף כל כך? ודאי שלא! הוא ימשיך להתקיים ולשאוב אליו את החסידים בדיוק באותה רמה גם אחרי האסון".
גירא-שוורץ דוחה את הטענה כי המשיכה העזה של הציבור החרדי למירון, גם כאשר הדבר מתנגש עם ערכים אחרים, מבטאת חוסר הבחנה בין עיקר לטפל. "כשהרב קניבסקי זצ"ל, שהיה איש הלכה מובהק, אמר שאסור לבטל תורה בשום אופן וחייבים לפתוח את החיידרים גם כשהקורונה משתוללת – האם זה היה בעייתי? האם הוא פעל בניגוד להלכה? ממש לא", המשיל. "רב חיים מצא את הדרך לאזן בין 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' לחובה להמשיך ללמוד – וכך נהגנו. זו התפיסה גם במירון ובאומן".
לדבריו, באי ההילולה מבינים שעליהם להישמר ושאסור להם להביא את עצמם לסכנת חיים, ולכן הם שיתפו ומשתפים פעולה עם ההגבלות שקבעה המדינה, כל עוד הן הגיוניות ולא נגועות בעצמן בפוליטיקה ובאינטרסים זרים. לעומת זאת, הציפייה כי הדבר יחליש את הכמיהה שלהם להשתתף באירוע – אינה נכונה ואף לא לגיטימית בעיניו. "כשבהר הרצל קרס פיגום ונהרגה חיילת, לא ראינו שביטלו את טקס המשואות – אלא למחרת הקימו את הבמה מחדש ונזהרו יותר, כי האירוע מספיק חשוב", אמר. "כך צריך להתייחס גם למירון".
"המותג 'רבי שמעון' לא נפגע"
באשר למה שנראה כמו העדפת ההילולה במירון על פני קדושת השבת, סבור גירא-שוורץ כי אין מדובר בליקוי מאורות ערכי. "רבי שמעון מסמל יותר מכל אדם אחר את החיבור בין הלכה לקבלה", הוא מסביר. "מצד אחד הוא היה תנא, כלומר אחד מחכמי ישראל שעסקו בלימוד ובבירור התורה שבעל-פה, ומצד שני הוא זה שהוריד לעולם את תורת הסוד וחשף אותה בפנינו. הגמרא מלאה בסיפורים מאלפים על היכולת שלו למזג בין שני העולמות האלה".
לדבריו, בהתאם לדמותו של בעל ההילולה, גם בהתנהלות סביב אירוע הענק בשנים שבהן ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, נשמר האיזון הראוי בין ההלכה לקבלה ובין הנגלה לנסתר, באופן שיבטיח שהאחד לא יבוא על חשבון השני. "ביהדות, ובקבלה בפרט, לתאריך יש משמעות עמוקה", אמר. "המועד ל"ג בעומר הוא לא סתם סמלי, אלא ביום זה על פי ההלכה נפסקים מנהגי האבלות של התקופה הזו בשנה, ועל פי הקבלה והחסידות הוא מסמל את ספירת 'הוד שבהוד' שסביבה יש עניינים נשגבים. לי אין ספק שפוסקי הדור סמכו את ידיהם על כך שההילולה תתקיים במועדה, למרות שהדבר נראה כגורם לחילול השבת של המשטרה".
איש אסטרטגיה ושיווק בכיר במגזר, שגם הוא קשור מאוד לענייני מירון, בחר להסתכל במבט מקצועי קר על התמורות שחלו (או לא חלו) ביחס החרדים להילולה בעקבות האסון, ובדומה לגירא-שוורץ סבור אף הוא כי "גם אם החוגגים מבינים עכשיו שצריך לנקוט משנה זהירות ולהקפיד על כללי הבטיחות, המותג 'רבי שמעון' עצמו לא נפגע".
הוא הסביר: "כשבעל עסק מציע לך שירות ואתה יוצא ממנו מאוכזב – אתה לא תחזור. כאן, להבדיל, 45 מהלקוחות שהגיעו להתפלל אצל הצדיק ולזכות בישועה קיפחו את חייהם – ולמרות הכול כולם חוזרים אליו".
לדבריו, הדבר מוכיח כי המותג חזק יותר מהכול, וזהו ההסבר ללהט להגיע למירון גם השנה, למרות הסיום הטרגי של ההילולה בשנה שעברה. "כמו שהשואה לא פגעה במותג אלוהים, כך האסון לא פגע במותג רשב"י", סיכם. "את מי שבאמת מאמין לא מטרידה השאלה 'איפה רבי שמעון היה באסון'. זה פשוט לא רלוונטי".
פורסם לראשונה: 07:43, 13.05.22
