על השינוי העמוק שחל ביחסה של הציונות הדתית לתחום האמנות החזותית, בדגש על מערכת החינוך הדתית, כתבה ד"ר אורנה סגל בעבודת הדוקטורט שלה. סיפורה של החברה הדתית והאמנות הוא במידה רבה גם סיפורה הביוגרפי של החוקרת, שפעלה בשותפות עם אחרים כדי לשנות את המשוואה.
לכאורה, לא ברור מה מקור היחס המבטל שהאמנות קיבלה בציונות הדתית במשך שנים. סגל מתארת שורה של הוגים מרכזיים בציונות הדתית, ביניהם הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שגילו יחס אוהד מאוד לשדה האמנות – ועם זאת היחס הזה לא תורגם להשתתפות משמעותית ביצירת אמנות או אפילו בהערכה אליה במגזר הדתי.
5 צפייה בגלריה
הילה קרבלניקוב פז, "המבדיל בין חושך לאור", טכניקה של ציור בפלטת צבעי מסקינטייפ וטפטים על קנבס. העבודה מתארת אישה עגונה, שבגלל היעדר גבר בחייה, נאלצת לערוך טקס הבדלה בעצמה. מהאש ניבט דיוקן סבתה של העגונה, שהעניק לה כוחות גם בשנות החושך הארוכות, בדרכה אל החירות. המילים הנאמרות בהבדלה מייצגות את האמונה והתקווה לטוב שעוד יבוא
"הטענה שלי היא שהתרחש שינוי רדיקלי מאוד ביחס של הממסד הדתי-החינוכי לאמנות", היא מסבירה. לדבריה, הניתוק של הציונות הדתית משדה האמנות נבע בראש ובראשונה מ"ההגמוניה האמנותית" ששלטה בשדה זה בישראל: "כל מה שקשור לניחוח דתי ויהודי – לא היה לו מקום. התפיסה הייתה: אנחנו בונים פה תרבות חדשה. אדם שהעולם הטבעי שלו הוא תנ"ך ופולקלור יהודי, והוא מכניס את זה לעבודה, ידע שעבודות מהסוג הזה לא יתקבלו והוא לא ימצא שם את מקומו. אני בטוחה שהיו אמנים דתיים ראויים, התשוקה הזאת לאמנות לא נעלמה. אפילו אמן כמו מרדכי ארדון היה אמן עם אוריינטציה דתית, ולכן העבודות שלו לא זכו להכרה משמעותית בישראל בתחילת דרכו. האנשים האלה חיפשו את מזלם בחו"ל".
"בשנות ה-80 אמנים התחילו להתכתב פתאום עם רעיונות יהודיים. רק שאז התחיל שיח של אנשים שטענו שלא יכולה להיות אמנות טובה בימין, וגם לא אצל הדתיים"
מעבר לכך, עלתה שאלת סדר העדיפויות. "הציונות הדתית הייתה בתפיסה שיש כמה דברים דחופים יותר לפני אמנות – להתיישר עם התרבות הישראלית בהקשרים אחרים, למקם את עצמם ביחס לצבא וכדומה. אני זוכרת את הרב אלי סדן עורך בשנות ה-90 מפגשים, שבהם אגב נכחתי, ואומר 'הטובים לתקשורת'. אורי אורבך ז"ל העביר מסר זהה אף הוא – שאנחנו לא יכולים להגיד 'לא רצו אותנו, אז לא נהיה שם'. זה מה שקרה בשדה האמנות גם כן. לקח הרבה זמן להבין שגם אם לא רוצים אותנו, אנחנו כן יכולים להיות שם".
מהפכה דרך מערכת החינוך
היא מציינת תמורות שהתרחשו בעולם האמנות הישראלי בשנות ה-80. "עד אז הייתה הדרה מוחלטת של תרבות יהודית שמקורה בתנ"ך או בגולה, וזה יצר ריחוק מהעולם הזה שמתכחש למה שהוא החיים עצמם לאנשים רבים בארץ. דור ההגמוניה הקודם, שתפקד כשומר סף שהחליט מה בפנים ומה בחוץ, התבגר והקים דור המשך, והתלמידים שלהם עצמם התחילו להתכתב פתאום עם רעיונות יהודיים", היא אומרת. "שילבו פסוקים, כל מיני דברים בסגנון. לא בקטע דתי, לפעמים, אפילו הפוך – כמו תערוכה של גדעון עפרת בשם 'כן תעשה לך', פרפרזה הפוכה לאיסור התנ"כי לעשות פסל ומסכה. הם לא פחדו לדבר על יהדות, במקום שהם נמצאים בו. רק שאז התחיל שיח של אנשים שטענו שלא יכולה להיות אמנות טובה בימין, וגם לא אצל הדתיים. ובכלל, עלתה הטענה שלא יכולה להיות אמנות עם ערכים אם אתה כובש בשטחים, כי אתה מגיע עם 'ערכים עקומים'".
את מתארת בעצם פוליטיזציה גדולה של שדה האמנות.
"ברור, זה חד-משמעי".
5 צפייה בגלריה
שקד אביב, "הצד האחר", 2013, חריטות ושמן על בד. היצירה מתארת את נקודת מבטה מבעד למחיצה בעזרת הנשים
אז מה הביא לשינוי ביחס של החברה הדתית לאמנות? ד"ר סגל מספרת כי "הרב דוב ברקוביץ עזר מאוד בשינוי ובמיתוג המחודש של התחום. הוא תלמיד של הרב סולובייצ'יק שעלה לישראל ולמד בישיבת מרכז הרב, ורצה לתת ביטוי לבית המדרש דרך אמנות. הוקמו מתחמים כמו מכון הרטמן ומרכז שטיינזלץ. הם הלכו בעקבות תיאוריית האינטליגנציות המרובות של הווארד גרדנר שפותחה בתחילת שנות ה-80 והשפיעה מאוד על שדה החינוך, עם ההבנה שצריך לתת ביטוי למחשבות, לרגשות וללימוד באמצעים מגוונים – ספורט, טבע וכן, גם אמנות.
"לכן בית המדרש לא נמצא רק בין כתליו של מקום פיזי ומול ספר – הוא נמצא בתוכנו, וכדאי להשתמש בעוד דברים. הרב ברקוביץ מיסד תוכנית בשם 'בית אב', שמפקחת החמ"ד (החינוך הממלכתי-דתי) רויטל שטרן אימצה. כך התחילו להטמיע את הרעיון שבית מדרש הוא לא רק עיוני או מילולי, ויש עוד ענפי אמנות בתמונה, כמו תיאטרון, מחול ועוד. בתי הספר הדתיים שרצו תקציב לזה נדרשו לכך שמורים יעברו השתלמות בנושא, וכך התחום התפתח והעמיק. פתאום גם הציעו לתלמידים לעשות בגרות באמנות, זה היה וואו".
"אני בטוחה שגם חילוני נחשף למה שהוא רוצה ולמה שמעניין אותו. עובדה שאת העולם הדתי הוא לא מכיר, אולי חסר לו גם משהו? אני פועלת מתוך העולם שלי, וזה העולם שלי"
בחינוך הממלכתי זה לא היה קיים?
"היה כבר 20 שנה קודם לכן. זה גם לא שבתי הספר הדתיים לא עשו, אבל זה היה עד אז 'בתחתית השרשרת', כמו שאומרים. היו גם כמה בתי ספר דתיים שהתחילו עם זה מעצמם, לא דרך החמ"ד. ואז בבחינות הבגרות הם פתאום נתקלו בתמונות לא צנועות. אז התחיל השיח".
לבחור יצירות אחרות, לא אמן אחר
אחרי שני תארים בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן, סגל מלמדת על אמנות, יוצרת בעצמה ולא נחה לרגע. כיום היא מרכזת את מסלול האמנות במכללת תלפיות, מכללה להוראה וחינוך בחולון.
אחת הטענות שעולה נגד אמנים דתיים ואמניות דתיות היא שאי-אפשר ליצור אמנות בלי חשיפה לאמנות.
"אני מרגישה שהעולם שלי הוא מאוד-מאוד עשיר. אי אפשר להגיד לי שאני לא נחשפת, אבל אני נחשפת למה שאני רוצה להיחשף אליו. אני בטוחה שגם חילוני נחשף למה שהוא רוצה ולמה שמעניין אותו. זה יחסי. עובדה שאת העולם הדתי הוא לא מכיר, אולי חסר לו גם משהו? אולי הביטוי שלו לא שלם, כי הוא החליט שחס וחלילה חשיפה כזאת יכולה להשפיע עליו? אני פועלת מתוך העולם שלי, וזה העולם שלי. מול הסטודנטיות שלי אני בוחרת להרחיב את הקאנון. באחד הקורסים שלי, על נשים אמניות בישראל, באופן לא מפתיע רוב הדתיות בחרו לכתוב על נשים עם זיקה כלשהי ליהדות. למה? כי זה העולם שלהן, זה מה שמדבר אליהן. אני מלמדת חילוניות, דתיות, מזרחיות, אשכנזיות, הכול – וכן, ראיתי שמי שמגיעה מהעולם הדתי רוצה לחקור דווקא אמנית דתית. למה לא?
"בקורס אחר של מקורות וטקסטים אני מביאה את הטקסטים שחשובים בעיניי. אם מוזיאון רמת גן נסגר בגלל תערוכה שפגעה ברגשות הציבור, אני אומרת, רגע, למה לא לתת להן את הכתבה ב-ynet בעניין ושיגבשו את הדעה שלהן על זה לבד? אני מאמינה בזה שהן יחליטו לעצמן איפה הן מתמקמות ביחס לזה. אי אפשר להגיד לי שבגלל שאני לא רואה עירום או פורנוגרפיה אני לא קשורה. אני קשורה ובוחרת את שלי. אני נוסעת לביאנלה לאמנות בוונציה כל פעם. ביקשתי המלצה לתערוכה ממישהי, הגעתי לשם וחשכו עיניי. אני לא אגיד לך שאני לא רואה אמנות כזו, אבל אני לא אוהבת אותה. העולם שלי והערכים שלי זה מה שיראו באמנות שלי".
"כשנכנסתי לחינוך הדתי לא הבנתי מה המטרה שלי. עשינו בירור עם עצמנו מה אנחנו רוצים, מי קהל היעד שלנו. מורים כבר היו לנו, אבל המנהלים היו שומרי הסף", היא משתפת. "השפה החילונית שונה מאוד. אם יש סרט לדיון שיש בו דמות עם עירום או לבוש מאוד חלקי, ישר כל המנהלים הדתיים יגידו 'התכנים האלה לא מתאימים לנו'. הכול במשרד החינוך היה עם צוותי היגוי ועבודה מסודרת, בכל צוות היה גם רב, כי בחמ"ד דברים לא עובדים בלי הכשר. משם צמחנו. אז נעשו ההתאמות האלה, יחד עם המפקחות הכלליות על אמנות. אמרתי: תקשיבו, לא צריך לבחור אמנים אחרים, פשוט לבחור יצירות אחרות. לא חייבים דווקא את 'העלמות מאביניון' של פיקאסו, כי זה לא עובר".
5 צפייה בגלריה
מיקי קוקולביץ, "אריה פורטוגל" – מתוך סדרת אריות של פרוכות, פנדה על נייר
(באדיבות האמן)
אז אפשר לקחת את הציור "גרניקה" של פיקאסו, למשל?
"כן, בדיוק. זה הכיוון. התלמידים יכירו את האמן, ידעו על חשיבותו ועל תרומתו, אבל תוכנית הלימודים או הבחינה לא תכלול חובה להיחשף ליצירה הספציפית שיש בה עירום".
שלא נדבר שיש היום עליו ביקורת גדולה וטענה לסקסיזם.
"כן, לצערי כמו הרבה אמנים. נכחתי לאחרונה בהרצאה שעסקה באמנית מסוימת שדווקא אהבתי את היצירות שלה, ואחרי ההרצאה הרבה פחות. תהיתי מה החשיבות להנציח את העובדה שהיא בגדה בבעלה, או שמסרה את הילדים שנולדו לה לאימוץ. היה לי קשה עם זה. לא הכול עובר מבחינתי, והרבה קולגות חילוניות שלי מסכימות עם הדברים".
בסוף זאת לא רק שאלה של עירום – זו גם שאלה, למשל, איך מציגים אלימות?
"אלימות מציגים, יש סטודנטיות שיכולות להגיד לי 'זה היה קשה לצפייה', אבל אמנות זה לא רק אסתטיקה. הביטוי האלים יכול להביא אותך להתגייס לרעיון ולפעול כדי למנוע אותו. מצד שני, לא אביא בכוח דברים לסטודנטיות ואכבד כל החלטה. כשזאת רק קבוצת סטודנטיות יש דברים שאפשר להתייחס אליהם, ועדיין כל מי שמעדיפה לא לראות, יכולה. לפעמים העין שלנו מתרגלת לדברים. לעומת זאת, סטודנטית באה עם עין חדשה וזה מאפשר גם לחשוב מחדש לגבי דברים שהתרגלנו אליהם, ולא לטובה".
לגדל אמנים דתיים, וגם את המורים שלהם
לא פעם האמניות הדתיות עוסקות בסוגיות בוערות בעולם הדתי. כך למשל ביצירה של הילה קרבלניקוב פז, "המבדיל בין חושך לאור" (ראו בתחילת הכתבה). העבודה מתארת אישה עגונה, שבגלל היעדר גבר בחייה, נאלצת לערוך טקס הבדלה בעצמה. היצירה נכללה בתערוכה בשם "נשואות לעתיד", ביוזמת עמותת "מבוי סתום" ובהובלת האוצרת נעמי יעקבס-ינון, בעקבות מפגשים בין נשים עגונות לאמניות.
5 צפייה בגלריה
ד"ר אורנה סגל. "להיות מורה לאמנות ולהשפיע זה לא פחות חשוב מהאמנות עצמה"
(צילום: בר גורדון)
"אני חובבת אמנות מאז שנולדתי", אומרת סגל. "גדלתי בתל אביב, למדתי באולפנית בני עקיבא והייתי בכל חוג אפשרי לאמנות מאז שהייתי ילדה. ההורים שלי אמרו: 'זאת אוהבת לצייר, אז שתצייר'. זה היה העשרה, זה לא נלמד אז בבתי הספר".
לדבריה, אחרי שנות התיכון התחילה המחשבה, יחד עם חברות נוספות, איך הופכים את זה "למשהו פרקטי": "חשבנו על אדריכלות, לא חשבנו שאמנות בפני עצמה יכולה להיות תחום עיסוק בכלל. צריך להבין – לא חינכו אותנו לאהוב את זה, אנחנו נולדנו עם תשוקה לזה ולא ידענו איפה אפשר להוציא את זה. לי היה מזל. אני למדתי ראיית חשבון, ושנאתי כל רגע. אבא שלי רואה חשבון, והוא אמר לי: תיכנסי לתחום, זו עבודה נוחה".
"אני רוצה שמה שקרה במוזיקה היהודית שנעשתה פופולרית, יקרה גם באמנות פלסטית. שזה לא יהיה 'הגל היהודי החדש', אלא שנהיה כאן כדי להישאר"
לצד המחקר והאמנות עצמה, סגל היא גם מרצה נלהבת. "במכללת תלפיות אנחנו משקיעים בהכשרת מורות לאמנות, ומשקיעים בזה מאוד. אנחנו מקבלים סטודנטיות שלא כולן ממש נלהבות, ומעוררים אצלן תשוקה לעשות אמנות ולהעביר לילדים את החוויה של האמנות. על כל אמן שתקראי עליו תשמעי מי נתן לו השראה, מי היו המנטורים שלו. להיות מורה לאמנות ולהשפיע זה לא פחות חשוב מהאמנות עצמה. זו היכולת לגדל אמנים לעתיד".
את בעצמך למדת אמנות באוניברסיטת תל אביב, זה נשמע חתיכת תיק לא?
"אני מכילה מאוד את כל התרבויות, אפילו אוהבת את חלקן, אבל יש לי את התרבות שלי. הייתי הדתייה היחידה שנים. דמייני לך את האווירה אחרי רצח רבין. הייתי אומרת 'שנייה, אני הולכת ליטול ידיים', והיו אומרים: 'אורנה הלכה לעשות קידוש'. אבל הרגשתי שדווקא הביטחון שלי בזהות הדתית שלי אפשרה להם לקבל, ומכבדים את זה. היה לי פעם קטע עם הברית החדשה, אמרתי למרצה שמבחינה ערכית אני לא יכולה לשנן אותה. אמרתי שאני מוכנה לקרוא ברפרוף על מה מדובר, והיא נתנה לי להעביר הרצאה על מבנה הברית החדשה. כשהיה למשל מודל עירום גברי, הטלתי וטו. וכשאמרו לי 'יש צדיקים טובים ממך שהיו', אמרתי: אני לא. אנחנו למשל במכללה מכניסים מודלים לבושים בבגד גוף. אפשר למצוא פתרונות".
מה היית רוצה שיקרה?
"אני רוצה שמה שקרה במוזיקה היהודית שנעשתה פופולרית, יקרה גם באמנות פלסטית. שזה לא יהיה 'הגל היהודי החדש', אלא שנהיה כאן כדי להישאר. אני רוצה שאנשים שהאמנות מדברת אליהם לא יוותרו וילכו אחרי הלב שלהם".
