ניצול השואה יעקב קסטנבאום נפטר מקורונה | צפו בריאיון עם בנו, דני
(צילום: נויל האריס)
השריד האחרון מהעיירה נכנע לנגיף: אחרי שאמו ואביו הופרדו, והוא ברח במצוותם ליערות עם אחותו הקטנה; אחרי ששרד בהם בתור ילד קטן, במשך שלוש שנים; אחרי שהציל את אחותו בתושייה גדולה – ניצול השואה, יעקב קסטנבאום, לא יכול היה לקורונה. בגיל 92 נפטר השורד היהודי האחרון מהעיירה אַנוֹפּוֹל-רַחוּב שליד לובלין, פולין.
"כניצול שואה הוא עבר כך כך הרבה דברים קשים ומורכבים בחיים", סיפר בנו, דני קסטנבאום, בריאיון לאולפן ynet. "אבא נפטר פתאום, בהפתעה, אחרי שנדבק בקורונה – ותוך יום וחצי נעלם לנו". לדבריו, "בתור ילד קטן הוא עבר את כל המוראות יחד עם אחותו, אסתר, ולאחר מכן אבא שלו הצטרף, אחרי שהם איבדו את האם ואת האח הקטן. הם שרדו לבד ביערות יותר משלוש שנים.
"אבא עלה לישראל והקים משפחה. הוא זכה לנכדים. הוא היה איש בריא, אבל הקורונה לא ויתרה, והיא לקחה את אבא שהיה השורד האחרון מהעיירה שלו. ממש הופתענו מהפתאומיות ומהמהירות שבה הקורונה נתנה את הפייט האחרון לאבא, שניצח בכל הקרבות בחייו והפסיד בקרב האחרון. לא ציפינו לזה, אחרי רקורד הניצחונות הגדול שלו בכל מאבקיו בחיים".
על הכתפיים, ביערות
יעקב קסטנבאום נולד באנופול-ראחוב, עיירה ובה כ-1,300 יהודים, ב-6 ביוני 1930. כשהיה בן 9 החל הסיוט עם פלישת הגרמנים לעיירה. מעשי רצח, עבודות כפייה ואימה הפכו לדבר שבשגרה. מיד עם פלישתם הרסו הגרמנים את בית הכנסת, רצחו את רב העיירה והשוחט – ולקחו בני ערובה מקרב הקהילה.
ב-15 באוקטובר 1942, כשהיה בן 12, הביאו הנאצים לחורבן הקהילה היהודית במקום. את הגברים שלחו למחנות עבודה, ואת הנשים והילדים שלחו למחנות השמדה. אמו, דינה, ציוותה עליו ועל אחותו אסתר, שהייתה אז בת 9, לברוח ליערות כדי לשרוד. היא ואחיו הקטן קופל נספו במחנה ההשמדה מיידנק.
בגיל 12 סחב יעקב את אחותו על כתפיו לאורך ימים, ובמשך תקופה ממושכת צעדו שניהם לבדם. "כתוצאה מכך, בין אבי לאחותי נוצר קשר מיוחד שנמשך עד לפטירתה בשנה שעברה", מספר דני קסטנבאום. "למרות המרחק הגיאוגרפי ביניהם – אחותו גרה בארה"ב – הם הקפידו לשמור על קשר בשיחות ובמכתבים מדי יום".
קפצו למים וברחו בשחייה
במהלך מסע הבריחה, עברו יעקב ואסתר בין בתים של נוצרים שהסכימו לעזור להם, נתנו להם לחם ואפשרו להם לישון תחת קורת גג. "סבא שלי הצליח לברוח ממחנה הכפייה שאליו נשלח, וחבר אליהם, והם המשיכו יחדיו שלוש שנים אחר כך", מספר קסטנבאום. "הם שרדו ביערות בחורף, בגשם, במערות ובמכרות. גנבו אוכל מהכפריים, אכלו תפוחי אדמה קפואים, רעבו – והתמודדו גם עם פרטיזנים שרצו להרוג אותם".
5 צפייה בגלריה
יעקב קסטנבאום ליד האנדרטה המנציחה את העיירה שבה נולד, בעיר מגוריו חולון
(באדיבות המשפחה)
באחד המקרים הם חצו נהר במעבורת, ואסתר הצעירה דיברה ביידיש. כשהספן זיהה את השפה, הם נאלצו לקפוץ למים ולברוח בשחייה. "זה אחד הניסים שהצילו אותם", אומר קסטנבאום. "אבא גם סיפר תמיד שהיה גרמני אחד שחזר בלילה ממאהבת כלשהי, תפס את אבא שלי ואחותו, והפשיט את אבא שלי כדי לראות אם הוא יהודי. הוא היה שיכור מדי, ולכן הם הצליחו לברוח".
"כשהסתיימה המלחמה הם חזרו לכפר, אבל הבית היה תפוס בידי פולני שרצה להרוג את סבא שלי. הוא דקר אותו, וסבא היה פצוע קשה, אז הם עברו לעיירה אחרת", מספר דני. "סבא התחתן עם אלמנה אחרת בשם רבקה, שהפכה לאם החורגת של אבא שלי ואחותו".
תמך במציליו לאורך שנים
בגיל 28 עלה יעקב קסטנבאום לישראל, כשכמעט לא נותרו לו בני משפחה, דודים או בני דודים. "הוא הגיע לחולון בזכות פנחס אלון, שהיה קרוב משפחה של אמו החורגת", אומר בנו. "אלה הקרובים היחידים שנשארו לו – מהאם החורגת. הוא גר במעברה, עבד בתור מסגר במפעל אלומיניום, והשתתף בבנייה של כלבו שלום מאיר.
"אחרי כמה שנים הוא הכיר את אמא שלי, אחות במקצועה, בעת שפגש אותה באוטובוס והיא דיברה פולנית. סבא שלי, משה, הצליח לעלות מפולין רק ב-1969 עם אשתו, רבקה. הם הקימו חנות של מכבסה וניקוי יבש, ושניהם עבדו בזה עד שסבא שלי נפטר – ואז אבא שלי המשיך את השושלת שם".
עם עלייתו לארץ, פעל קסטנבאום לטובת המשפחות הנוצריות שסייעו לו, כדי שיקבלו הכרה כחסידי אומות עולם. ב-2009 נסע לפולין עם בנו אריה, והשתתף כעד במשלחת "עדים במדים" מטעם צה"ל, שם גם זכה להעניק תעודת חסידי אומות העולם לצאצאי אחת המשפחות שהצילה אותו ואת אחותו.
"אבא תמיד האמין ועזר לאורך שנים רבות, עד הרגע האחרון, לכל המשפחות שסייעו להם בזמן שהסתתרו ביערות ובמכרות – בעיקר לילדים ולנכדים של אותם אנשים", מספר הבן. "הוא דאג לאותן משפחות נוצריות, והיה שולח להן חבילות וכספים לאורך השנים. ממש שמר איתן על קשר. המשפחות האלו הצילו אותם באותן שנים, והוא אף פעם לא שכח את זה. הוא אמר לכולם שבסוף, עם כל הקושי של הפולנים, היו אנשים טובים שעזרו ממניעים שונים – ומגיע להם לקבל בחזרה".
"נשמור את הזיכרון"
ביום שלישי האחרון החל קסטנבאום להרגיש לא טוב, ולאחר בדיקה זיהו כי הוא חיובי לקורונה. למחרת החמיר מצבו הרפואי במהירות, והוא פונה לבית החולים. מספר שעות לאחר מכן, נפטר. הוא הותיר אחריו אישה, שני בנים ושבעה נכדים: "במחלקת מיון קורונה זכינו להיות בקרבתו עד הרגע האחרון".
הבן מציין כי מדי שנה נערך בבית העלמין בחולון טקס לזכר אנשי העיירה שבה גדל אביו. "אחריו נישאר רק הדור השני והשלישי של ניצולי העיירה", לדבריו. "יש אנדרטה לזכר העיירה בעיר חולון, ולמזלי אבא שלי נקבר קרוב מאוד לשם – לאתר שמנציח את המקום שבו התחיל את חייו".
קסטנבאום אומר כי הוא וצאצאי הניצולים האחרים שכבר אינם ימשיכו להנציח את סיפורה של העיירה. "אמנם אין מי שיספר את הסיפור המקורי, אבל יצאו ספרים על המקום. אבא שלי הוציא ספר על תולדות חייו, ועל העיירה הוציאו ספר במוזיאון לוחמי הגטאות. זו לא עיירה גדולה, אבל ביקרנו שם עם ההורים. הזיכרון לא ייעלם. נשמור את זיכרונו של אבי – וגם את זיכרון העיירה".
