אין חגיגה ואין אפילו מילים
השבוע, ביום ראשון, לירי אלבג הייתה בת 19. אני לא יודעת דבר על לירי ובימים כתיקונם לא הייתי מזהה את שמה, אבל עכשיו אני יודעת עליה את הדבר היחיד שבאמת חשוב: כבר ארבעה חודשים היא חטופה בידי חמאס, מיטלטלת בין ייאוש לפירורי תקווה, בין מנהרות אפלות וקפואות, וניזונה מרבע פיתה ביום. בכל יום חייה מוטלים על הכף.
לירי צעירה בשש שנים מילדיי, ואני לא יכולה לדמיין (וגם לא יכולה שלא לדמיין) את הסבל שמשפחתה עוברת. חוסר אונים הורי הוא העינוי הנורא ביותר. אני נעה בין כאב, דאגה וזעם. אני לא זועמת על חמאס, לא היו ואין לי ציפיות מערלי-הלב האלה. אני זועמת על מי שהיה אמור לדאוג לנו, לדאוג ללירי, ולא עשה זאת. ואני זועמת על מדינת ישראל שלא מצאה דרך להביא את כל החטופות והחטופים הביתה.
2 צפייה בגלריה
מפגינים עם דגלי ישראל בתל אביב. המדינה חייבת למלא את המחויבות הבסיסית שלה
(צילום: Susana Vera / רויטרס)
עכשיו ובכל מחיר
לא פעם נשמעת גרסה זו או אחרת של הטענה "אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן" (משנה מסכת גיטין ד', ו'). נשמעות טענות על המחירים שנשלם אם נשחרר מחבלים לחופשי או אם נעודד ארגוני טרור להעלות את המחיר. אלה טענות חשובות, אבל הן לא יכולות להכריע את הדיון. קביעת המשנה נאמרה בשעה שלעם היהודי לא הייתה ריבונות. החטיפות ההן נעשו לצורך סחיטת כספים מהקהילות והיה ברור שכל סכום שהקהילה תשלם יעורר את תיאבון החוטפים. אני גאה להיות נצר לעם שהסכים לשלם מחירים גבוהים כדי לפדות את בניו ובנותיו משבי.
תהום פעורה בין אחריותן של קהילות יהודיות לאחריות המדינה. מדינת ישראל קמה כדי לתת מענה למה שהקהילות לא היו יכולות להציע. אין צורך במדינה יהודית כדי להעניק חינוך יהודי, בתי תמחוי או מנייני תפילות. את כל אלה עושות הקהילות היהודיות בתפוצות, ובהצלחה. מדינת ישראל התחייבה להיות מקלט לעם היהודי, וזה ההבדל היחיד בינה ובין התפוצות.
פדיון שבויות ושבויים הוא לא בבחינת "מעשה טוב" של המדינה; הוא האחריות היסודית שלה. אם להיות מדויקת, אחריותה של המדינה שהאזרחיות והאזרחים שלה לא ייפלו בשבי, ואם היא כשלה בעניין זה, אין גבול לאחריותה לתקן את הזוועה.
בכל יום שבו לירי (ושאר השבויות והשבויים) נמצאת בשבי, מתערערים היסודות המצדיקים את קיומה של מדינת ישראל. אם הם לא יחזרו, אנה אנו באות? מדינת ישראל היא לא קהילה גולה, היא מדינה, וכשהיא מוותרת על שבויות ושבויים, היא מוותרת על כולנו.
2 צפייה בגלריה
בכל יום שבו החטופות והחטופים בשבי, מתערערים היסודות המצדיקים את קיומה של המדינה
(צילום: עידו ארז)
מעולם לא היה במדינת ישראל פער גדול יותר בין הנבזות וחדלות האישים של ההנהגה, לגדלות הרוח של החברה האזרחית. הסדק הגדול ביותר שנפער הוא לא בין קבוצות שונות בחברה, אלא בין החברה למנהיגות. לאמון שלנו במנהיגות כבר אין לאן לרדת, ואוי ואבוי אם לא ישובו בנות ובנים לגבולם.
זה לא התחיל ב-7 באוקטובר
הזלזול של המדינה בחיי האוכלוסייה הערבית, בחיי נשים, בשלומם של ילדות וילדים שביתם הוא כלאם, ארוך שנים. אנסים ורוצחים מסתובבים בינינו ומערכות המדינה לא מנסות אפילו להציע מענה. שורדות שואה הולכות לישון רעבות ובלי כסף לקנות תרופות או לחמם את בתיהן. היינו צריכות לדעת שמדינה שמפקירה את ביטחון הפנים, תפקיר גם את ביטחון החוץ. ההנהגה הנבזית והכושלת חייבת ללכת הביתה. היום. השבויות והשבויים חייבים לחזור לכאן. היום. והמדינה חייבת למלא את המחויבות הבסיסית שלה – שמירה על הביטחון של כולנו.
על בגדים ובגידות
פרשת השבוע, פרשת "משפטים", פותחת בשני חוקים עצובים ברמה האישית והחברתית – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי... וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה". אני קוראת ושואלת את עצמי על הפער בין קהילה שיוצאת מגדרה לפדות שבויים, לקהילה שיש בה חוקי עבדות. אני מבינה איך משפחה מידרדרת לעוני מחפיר ונאלצת להשתעבד. אני גם מכירה אנשים רעים שימכרו את הבנות שלהם לזרים, הרבה לפני שהמשפחה תגווע ברעב. אבל הייתי מצפה שהקהילה תבנה מנגנונים שלא יאפשרו זאת. שהקהילה תאסור על העבדות ותמצא דרך לתמוך בחוליות החלשות שלה. לרוע המזל, אלפי שנים יעברו עד שבחלק מהמדינות העבדות תיאסר בחוק.
וכמובן יש מקום לטעון שעדיין לא באמת ביטלנו את העבדות, רק הרחקנו אותה מהעיניים שלנו. השפחות שלנו חיות במה שמכונה "העולם השלישי", והן תופרות לנו בגדים ומייצרות עבורנו מכשירים אלקטרוניים, בתנאים מחפירים.
ובכל זאת, רגע קטן של אופטימיות
אני חושבת שאם הצלחנו, גם אם באופן חלקי, לבטל את העבדות, ואם הצלחנו להוציא מהדתות את קורבנות האדם, יגיע היום שבו נצליח לבטל את המלחמות. אני מדמיינת שורה של נשים, מכל הדתות והמדינות, בהן אימהות וסבתות, שנעמדות בלב כל מלחמה ואומרות לבניהן: אם אתם רוצים להרוג זה את זה, תצטרכו להתחיל בנו. אנחנו נשים סוף למסורת האנושית המטורפת של פתרון בעיות על ידי הרג. אנחנו נעצור בגופינו את הרובים של הילדים שלנו. כך זה יסתיים.
ובחזרה לפרשה שלנו
אל תגידו לי שחוקי עבד עברי הם הומניים. הם לא. אין עבדות מוסרית (ואין כיבוש מוסרי). קריאה בחוק העבד בפרשת משפטים מלמדת, למשל, שהבעלים של העבד יכול לתת לו אישה, וממנה ייוולדו לו ילדים, אך האישה והילדים יישארו רכוש האדון. נכון הדבר שחוק העבד בספר "דברים" שונה לטובה מחוק העבד בפרשה שלנו, ועדיין, עבדות היא עניין רע.
על פי חוקי העבדות בפרשה שלנו, גבר מבוגר יכול להימכר לעבדות (על ידי עצמו, על ידי מערכת המשפט או בעקבות חוב כספי; הפרשה לא מפרטת) ואילו אישה נמכרת בילדותה על ידי אביה. צמרמורת.
לילדה-שפחה יש מעמד של "מיועדת" – היא מיועדת להיות אישה או פילגש (לא ברור מלשון החוק) של הבעלים שלה או של בנו. החוק מתייחס למצב שבו הבעלים התחרט ואינו מעוניין לממש את הייעוד של שפחתו: "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ", ובעברית שלנו: אם האדון של הילדה-שפחה מעוניין להשתחרר מחובת הייעוד, הוא נדרש לעזור לה לפדות את עצמה ואסור לו למכור אותה לזר. המילים: "לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" מסתוריות – האם מדובר בבגד או בבגידה? ומה הקשר בין הבגד-בגידה למכירה?
כבר חכמי המשנה חלקו בשאלה האם השורש בג"ד בפסוק שלנו מדבר על בגד או על בגידה. אני חושבת שהפסוק הזה מלמד אותנו על הקשר בין הבגד ובין הבגידה. נראה שהפסוק מעיד על האופן שבו היו מייעדים את הילדה-שפחה לאדון שלה: הוא היה פורס עליה את בגדו ובכך היה מצהיר שהוא מחויב לתת לה חסות.
תיאור זה נאמר במילים מפורשות במגילת רות. כאשר רות מגיעה לגורן של בֹּעז ושוכבת מרגלותיו היא אומרת: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". רות מגדירה את עצמה כאמתו (שפחתו) של בועז ומבהירה שעליו להיות הגואל שלה. כדי להמחיש את המחויבות שלו, היא מורה לו: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ". פריסת הבגד על מקבלת החסות יוצרת מחויבות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerהבגידה היא הסרת הבגד, הסרת טלית החסות. אולי מתיאור הסרת הבגד שנפרס, נולדה המילה "בגידה".
מדינה שבוגדת באזרחיותיה
היחסים בין המדינה לאזרחיות שלה לא אמורים להיות אכזריים כמו יחסי אמה-אדון, ולא אישיים ומרגשים כמו יחסי רות ובעז. באופן אישי מעולם לא היה לי דבר עם דגל המדינה, ותמיד הבטתי בהשתאות וגם בדאגה בנטייה לתלות דגלים ובוודאי להתעטף בהם. בימים אלה, כשאני רואה את הנהייה להצטלם עם דגל ישראל, עולות בי מחשבות על יחסי בגד-בגידה. החברות שלי, שמצטלמות עטופות בדגל, מספרות סיפור סמוי על ציפייה שהמדינה תפרוס כנפה עליהן. והמדינה? כבר זמן רב שהיא בוגדת בנו. בבוטות, בבוז, בטיפשות, בשחיתות, בדעת ובמרמה, בזדון, בחוזק יד, בטומאת שפתיים, בכחש ובכזב, בנשך ובמרבית ובכל יתר הצרות הכתובות בתפילה העתיקה שלנו. רשויות המדינה מוכיחות שאפשר להסתדר טוב יותר בלעדיהן. לכו הביתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
זכיתי לקבל תפילה זכה שחיבר יואב גולן בשעה קשה בשירות מילואים קשה, במלחמה האיומה הזו. תודה, יואב. המילים שלך בוקעות שערים ואני חושבת שרבות ורבים ימצאו בהן נחמה:
ברוך אתה ה' אלֹהינו מלך העולם אשר עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ.
תן בי הכוח לשהות בבלבול ובערפל עד יעבור זעם, לא למהר, לא להחליט.
כי הנה נדמה כי הכול הבל ורעות רוח כִּי רִיב עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְאֵין־אֱמֶת נראית כתמול שלשום.
על כן שכינה מקור חיינו אספי רסיסי שברנו מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, ותני לי הכוח להתבונן בהם ולהכילם בטרם אשאף לחברם לאמת חדשה.
תן לי הכוח והעוז ללכת בדרכו של משה רבנו ע"ה אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים לשהות בו ולא לברוח
ולקיים מה שאמרת בידי שלמה עבדך: ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל.
תן בי הענווה והצניעות לשים מבטחי במורשה קהילת יעקב לקיים הכתוב "ואם רץ לבך שוב למקום"
ברוך אתה ה' השוכן בערפל.
*
שבת שלום.
