"רוב היישוב היהודי בארץ ישראל לא נפגע ולא הוגלה. חורבן ירושלים והמקדש ומספר יישובים בצפון, לא הביאו לאלפיים שנות גלות. הרומאים לא הגלו באופן שיטתי, אלא להפך - העדיפו יציבות בפרובינקיה משיקולי תועלת". את הדברים אומר ההיסטוריון ד"ר דורון לופז, שחוקר זה כבר 31 שנים את היחסים המורכבים בין הרומאים לעמים שכבשו, ומסקנותיו החדשניות שופכות אור חדש על מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החורבן והגלות.
בשנת 1988 היה לופז, תושב ירושלים, סטודנט שנה א' בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. "באותה שנה ביקרתי ברומא", הוא מספר, "ופתאום שמתי לב שהרבה מאוד מהמבנים המונומנטליים באזור הפורום - ובהם שער טיטוס, הקולוסיאום והארמון הקיסרי - נבנו משנת 69 ועד שנת 96. שאלתי את עצמי כיצד קרה שהקיסרים שדיכאו את 'המרד הגדול' והחריבו את בית המקדש, הם הבונים הגדולים של רומא".
כמה ממסקנותיו המפתיעות של ד"ר לופז, מורה ומרצה במכללת דוד ילין ובמכון שכטר, ייחשפו בספר "יהודה השבויה" שעתיד לצאת בקרוב. "בשנת 69 הרומאים הפנימו ששליט יכול להיות מי שיש לו יותר כוח צבאי, בניגוד לטוען לכתר מירושה. כך התחלפו ארבעה קיסרים בתוך פחות משנה.
"האחרון והלא ממש חביב מביניהם, היה אספסיאנוס, שיחד עם בנו טיטוס הגיע לגליל באביב של שנת 67, כדי לדכא את המרד של היהודים. התפיסה המקובלת במחקר האקדמי היא שעל מנת להראות לכלל האימפריה הרומית את עוצמת המשפחה הקיסרית החדשה, המרד דוכא בצורה אכזרית במיוחד".
וזה לא נכון?
"הרומאים היו אכזרים, אבל לא השאירו אחריהם אדמה חרוכה. יוסף בן מתתיהו טוען בספרו כי מיליון יהודים נהרגו בירושלים. אבל ירושלים של ימי בית שני השתרעה אז מנחל קדרון ועד אזור מאה שערים, אזור הגדול פי-שניים מהעיר העתיקה של ימינו. לא יכלו לגור שם מיליון איש, אז בטח שלא נהרגו מיליון איש. אבל כל ההיסטוריונים באותה התקופה לא דייקו במספרים.
"באופן חריג, לעבודת הדוקטורט שלי היו שני מנחים: פרופ' נח חכם מהחוג להיסטוריה של עם ישראל, ופרופ' חנה כותן מהחוג להיסטוריה כללית. הנטייה שלנו היא לבחון דברים מנקודת מבט יהודית - מה לעשות, אנחנו יהודים - אבל המחקר והספר בוחנים את האירועים דווקא מהזווית הרומאית. וכך אנחנו מגלים שרוב הפעולות של הרומאים לא נעשו משנאה, אלא משיקולים פוליטיים, כלכליים וצבאיים".
"הם לא היו חובבי ציון", מדגיש החוקר, "אבל הם היו רציונלים. ברוב המוחלט של המקרים, הם ביצעו דיכוי ממוקד של המרד, הרס במרכז שבו הוא התקיים - וניסיון להחזיר לשגרה כמה שיותר מהר בשאר האזורים.
"על סמך מטבעות, מקוואות ועצמות בעלי החיים הכשרים בלבד שנמצאו שם, יודעים שחיו שם יהודים שכנראה סיפקו את הצרכים של החיילים. כך שבוודאי שגם אחרי החורבן חיו יהודים באזור"
"ירושלים, למשל, הוחרבה לחלוטין, ובמקום חנה הלגיון העשירי של הרומאים. אבל אותם חיילים חייבים עורף אזרחי שמספק להם (בתשלום) אוכל וכביסה, למשל. בשנת 2007, בעבודות להקמת הרכבת הקלה בירושלים, התגלה יישוב יהודי גדול באזור שועפט שנבנה אחרי החורבן. הוא הוקם בסגנון בנייה רומאי, אבל על סמך מטבעות, מקוואות ועצמות בעלי החיים הכשרים בלבד שנמצאו שם, יודעים שחיו שם יהודים שכנראה סיפקו את הצרכים של החיילים. כך שבוודאי שגם אחרי החורבן חיו יהודים באזור".
"רוב היישוב היהודי לא נפגע"
כשומר מצוות מקפיד ד"ר לופז לצום בתשעה באב, ולנהוג את כל מנהגי האבלות כפי שהתקבעו במסורת ובהלכה. אבל במחקרו הוא מקפיד לציין שחז"ל "לא היו היסטוריונים דגולים, בלשון המעטה". לדבריו, כמו שהחורבן ביהודה כלל בעיקר את חורבן ירושלים, אבל לא את כל האזור - גם הגליל נפגע הרבה פחות באותה תקופה.
"יוסף בן מתתיהו מתאר שכהכנה למרד הוא ביצר 19 עיירות גדולות בגליל ובגולן", אומר החוקר. "על סמך עדויות ארכיאולוגיות, אנחנו יודעים על קרב קשה שאחריו חורבן בשלושה יישובים - יודפת, גברה וגמלא. לעומת זאת, ערים מרכזיות כמו טבריה, ציפורי וגוש חלב נכנעו ללא קרב.
"אחרי חורבן ירושלים והמקדש, היה חזל"ש - חזרה לשגרה. הרומאים חזרו למדיניות הסובלנית-יחסית, ודווקא נרשם שגשוג של החיים היהודיים בארץ ישראל ופריחה תרבותית תחת הנהגתם של חכמי יבנה"
"בגליל ובגולן גם היו כ-200 כפרים, שרובם נכנעו כי לא היה להם סיכוי, ולכן הרוב המוחלט של היישוב היהודי לא נפגע. זה מסתדר עם הגישה הרומאית הכללית, שאין טעם לפגוע ביישוב שלא מורד, כי צריך לשלוט בפרובינקיה ביום שאחרי. צריך לגבות מיסים וצריך שיהיה ממי לגבות אותם".
אם הרומאים לא רצו להרוס את החיים ביהודה, למה הם שרפו את בית המקדש?
"נכון שהרומאים התהדרו בתדמית של יראי שמים ומכבדי האלים, אבל בפועל הם נקטו לרוב מדיניות נוקשה שכללה גם שריפת מקדשים - לא מסיבה דתית או כעונש, אלא כהתעלמות מהקדושה והתייחסות למקום כאל מבצר של הצד השני. בשנת 69 הציתו יריביו של אספסיאנוס את מקדש יופיטר בלב העיר רומא, באחד מקרבות מלחמת האזרחים. לכן כאשר היהודים התבצרו בירושלים ובמקדש, המקום הוחרב".
יוסף בן מתתיהו מתאר שכאשר נשרף המקדש, נבהל טיטוס וניסה לכבות את האש.
"טיטוס לא ניסה להגן על המקדש אלא על השלל. בספר 'מלחמת היהודים' מתוארת האובססיביות שלו לצבירת שבויים ושלל. מפאת כבודו של הקיסר לעתיד, המחבר (שהיה יועצו) לא ניסה לתאר כי הדבר נעשה מסיבה צינית, כדי שלטיטוס יהיה יותר שלל שהוא יוכל להציג בצעדת הניצחון שלו ברומא".
"בגליל ובגולן גם היו כ-200 כפרים, שרובם נכנעו כי לא היה להם סיכוי, ולכן הרוב המוחלט של היישוב היהודי לא נפגע. זה מסתדר עם הגישה הרומאית הכללית, שאין טעם לפגוע ביישוב שלא מורד, כי צריך לשלוט בפרובינקיה ביום שאחרי"
לופז מדגיש כי גם המטבע "יהודה השבויה", שעל שמו נקרא הספר שיראה אור בקרוב (בהוצאת זלמן שז"ר), הוא לא דוגמה להשפלת היהודים דווקא. לדבריו, מטבעות רומיים הציגו אומות מנוצחות בצורה דומה עוד הרבה לפני המרד ביהודה. כך, למשל, הוצגו הגאלים, הבריטנים, הגרמאנים והדאקים.
"חורבן המקדש לא היה סוף פסוק"
מי שבאמת סבלו באותה תקופה היו דווקא הנוצרים. "זה היה עולם שקידש את העתיק", מסביר ד"ר לופז. "הנצרות הייתה דת חדשה, ולכן היחס כלפיה כלל עוינות וזלזול שלא היו כלפי היהודים. אפילו ברומא עצמה, לא רק שיהודים קיימו מצוות והתפללו בבתי כנסת - יש עדויות על רומאים במאה הראשונה והשנייה שביקרו בבתי הכנסת, וחלקם אפילו התגיירו והצטרפו לקהילה היהודית".
למעשה מעדכן לופז כי "היהודים נהנו מזכויות יתר באימפריה הרומית: החוקים הרומיים באותה תקופה העניקו ליהודים זכויות בכל רחבי האימפריה, ובכלל זה פטור מגיוס לצבא, פטור מהתחייבויות ל'פוליס' מכיוון שהדבר כלל חילול שבת או הקרבת קורבנות לאלילים".
דורון לופזחז"ל מתארים כיצד אחרי החורבן היו גזרות קשות נגד קיום החיים היהודיים, אך לופז טוען כי שוב מדובר בחוסר דיוק היסטורי. "גזרות הדת המוכרות לנו מספרות חז"ל, ובהן האיסור על שמירת שבת, ברית המילה, וסמיכת חכמים, התרחשו לזמן קצר סביב מרד בר כוכבא, בשנים 135-132 לספירה, יותר מ-60 שנים לאחר 'המרד הגדול'.
"החוקים הרומיים באותה תקופה העניקו ליהודים זכויות בכל רחבי האימפריה, ובכלל זה פטור מגיוס לצבא, פטור מהתחייבויות ל'פוליס' מכיוון שהדבר כלל חילול שבת או הקרבת קורבנות לאלילים"
"אחרי חורבן ירושלים והמקדש, היה חזל"ש - חזרה לשגרה. הרומאים חזרו למדיניות הסובלנית-יחסית, ודווקא נרשם שגשוג של החיים היהודיים בארץ ישראל ופריחה תרבותית תחת הנהגתם של חכמי יבנה. כל המושג של 'הנהגת חכמים' נוצר בתקופה של הקיסרים הפלבים, ולא היה יכול להיווצר ללא סובלנות דתית מצדם".
"אין בכך ניסיון להמעיט בחשיבות האירוע", מדגיש ד"ר לופז, "אבל חורבן בית המקדש לא היה סוף פסוק. היה משבר, היו הרוגים ושבויים, אבל כמכלול - החיים היהודיים נמשכו בארץ ישראל ובכל האימפריה הרומית".
