כשהייתה בכיתה ט' מצאה עצמה ש', צעירה חרדית בת 17 וחצי, מחוץ למסגרת החינוך. "העירו לי כי הכפתור האחרון היה פתוח והגרביים קצרות מדי", היא מפרטת. "אמרו לי שאו שאני באה בתנאים שלהם, או שאני מחפשת מקום אחר. הבועה הזאת לא התאימה לי, ולא רציתי להיות מישהי אחרת בשביל אחרים".
כמו צעירים נוספים בחברה החרדית, מרגע שנשרה מצאה עצמה ש' מתגלגלת בין מסגרות בלי הכוונה מספקת. נעה בין האמונה שלה בדרכה - לחששות סביב האופן שבו החברה תופסת אותה. "ההורים שלי בהתחלה היו איתי, אבל אחרי תקופה התחילו המריבות. הייתי מסתובבת ברחוב כדי לא להיות בבית, הולכת לחברים. מאוד חששתי לאבד את ההורים ואת המשפחה שלי. פחדתי שיגידו לי לא לבוא יותר. הם מאוד חשובים לי".
- הממשלה שלא תזכה לשיתוף פעולה/ יצחק טסלר
ש', צעירה מופנמת, לא ידעה לאן לפנות. "לא היה לי עם מי להתייעץ בתוך הקהילה. גם בתוך המשפחה שלי לא היה לי את האומץ להעלות כל מיני נושאים. גם היום יש תגובות מסביב 'למה את עושה את זה?' 'למה את רוצה להיות שונה?' יש לי טלפון חכם, אני לא מתלבשת כמו כולם. תמיד יהיה את המבט השופט הזה".
ש' חשה בודדה, אבל היא ממש לא לבד. מיכל מנהיימר, פעילה עם נוער מתמודד, יזמת חברתית וחברה בצוותי המומחים של משבר הקורונה, חוקרת את תופעת הנשירה בקרב הנוער החרדי. לפני מספר חודשים פירסמה את המחקר שלה בנושא, "פורשים מהדרך".
"במגזר החרדי הנשירה גבוהה באופן משמעותי"
השבוע, עם תחילתו של חודש אלול, חזרו כ-300 אלף תלמידים לספסל הלימודים. בכוללים ובישיבות פתחו עוד שנת לימודים בצל הקורונה, אבל המגפה השקטה והוותיקה יותר במערכת החינוך החרדית, ממשיכה לגבות מחיר: הנשירה מהלימודים ומהמסגרות, שמשאירה בני נוער רבים מנותקים מסביבתם, בלי מענה, מחליקים במדרון חלקלק ומסוכן. הקורונה רק החמירה את התופעה, מנהיימר ואחרים מקווים שדווקא כך ייפתח סוף-סוף שיח שיוכל לאחות את הקרעים ולהציל את בני הנוער ובני משפחותיהם.
"הקורונה העצימה בעיות שקיימות בכל הרבדים ובכל היסודות בחברה הישראלית", מסבירה מנהיימר. "מחקרים מראים שבמגזר החרדי הנשירה גבוהה באופן משמעותי מאשר במגזר הכללי. פעם זה היה לא טבעי שילד לא מופיע במסגרת יומיים-שלושה, והקורונה גרמה לזה להפוך לנורמה – הסגרים והבידודים הפכו את הניתוק הזה לטבעי".
את רואה הבדל בין הנשירה מהמסגרות טרום המגפה לבני הנוער שעוזבים את המערכת כיום?
"בהחלט, נערים שנשרו בתקופת הקורונה הם לא נושרים קלאסיים. הם על התפר שהגיע עם תהליך הנורמליזציה של הניתוק ממקום הלימודים. אני רואה אותם ברחובות עד היום, עדיין עם הלבוש החרדי, ילדים ממשפחות טובות שהסגרים דחפו לרחוב.
"בנוסף, נוער משועמם הפך להיות משועמם יותר. הם חיפשו איפה להסתובב. דמייני משפחה של 12-10 נפשות בדירת שלושה חדרים בסגר: נערים ונערות שקצת התנדנדו במסגרות, או היו במתח עם המשפחה טרום קורונה, התפרקו לגמרי. באין מסגרות הם יצאו לרחוב ומצאו שם חברה לברוח אליה".
מנהיימר: "דמייני משפחה של 12-10 נפשות בדירת שלושה חדרים בסגר: נערים ונערות שקצת התנדנדו במסגרות, או היו במתח עם המשפחה טרום קורונה, התפרקו לגמרי. באין מסגרות הם יצאו לרחוב ומצאו שם חברה לברוח אליה"
הייחוד של המחקר של מנהיימר, הוא בבחינת הנסיבות המבניות בחברה החרדית אשר דוחפות את הנוער מחוץ למערכת, בהסתכלות רוחבית על החברה. "החברה החרדית דוגלת בשכפול – שכולם יהיו אותו דבר – ומי שלא מתאים, מוצא את עצמו מחוץ למעגל הזה בשטח הפקר. איפה הגבולות מתעצבים? במוסדות החינוך, וכשאתה לא מתאים לשם, נשרת".
"הם מאבדים הכול"
על פי מחקר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שערך ד"ר אסף מלחי, במערכת החינוך החרדית רווחת תופעת הנשירה פי-שלושה מאשר בחינוך הממלכתי. עוד ב-2018 עמד היקף הנשירה הגלויה של נוער חרדי על 4.6% בהשוואה ל-1.4% ממערכת החינוך הממלכתית.
"אני מעריך שהפער גדל עוד יותר בתקופת הקורונה", מבהיר ד"ר מלחי. "בניגוד לתפיסה הרווחת, חלק מהמוסדות כן נסגרו בתקופה הזו, וחלק נפתחו רק חלקית. אחת המטרות של הישיבה זה לבודד את הילדים והנערים מהאוכלוסייה הכללית, וכשהיא נסגרת – נפתחות בפניהם הרבה אפשרויות. כל אלה שגם ככה התנדנדו, הדרך לנשירה הרבה יותר מהירה עבורם. זה קרה גם באוכלוסיות אחרות, אבל אצל החרדים זה הרבה יותר בולט".
למה בעצם סכנת ההידרדרות גדולה יותר במקרה של נוער חרדי?
"המסגרת החינוכית החרדית היא לא רק פדגוגית, היא גם שייכות קהילתית. אם אתה מאבד את זה, אתה הולך מדחי אל דחי. זה מחייב פתרונות ברמה של תכנון מדיניות, אבל אף אחד לא עושה את זה – לא משרד החינוך ולא הרווחה".
למה אין נתונים רשמיים על נשירה בתקופת הקורונה?
"אני חושב שמנסים למזער את התופעה ואת הבעיה. קיים פחד בחלק מההנהגה החרדית מהתערבות המדינה, שהנוער שלהם לא יהפוך להיות לא חרדי בסיום הטיפול בהם. שלא יקבלו חינוך ותכנים מעולמות החול. הרבה אנשי חינוך חרדים מבינים את גודל הבעיה, אבל מפחדים לפתור אותה. איך אני משאיר אותו חרדי וחושף אותו לתכנים לא תורניים?"
"אל תעיפו את הילד מהבית"
ל' (17 וחצי) נשר מהלימודים באמצע כיתה ז'. "לא מצאתי את עצמי בבית ספר, לא היה שם מסלול לאנשים כמוני", הוא מספר. "הבנתי שעליתי על מסלול אחר מזה שנהוג בחברה שלי, הסתובבתי ברחוב ונחשפתי לדברים שילד, אף ילד, לא אמור להיות חשוף אליהם".
אתה חושב שזה יכול היה להתנהל אחרת?
"אם לא היו מתנהגים אליי ישר בדחייה, הייתי נשאר במקום הלימודים שלי, והייתי בסוף מתיישר. מוסד הלימודים חיפש אותי בקטנות, ציירתי ציור לא מכבד, את יודעת, ילד מתפתח בן 14 שמרגיש שגילה את העולם. אם הצוות היה יותר מבין ומקבל - הייתי עכשיו במקום הרבה יותר טוב, לא הייתי מגיע לסמים ולאן שהגעתי. התגובה של המערכת דחפה אותי לרחוב".
מה היית מציע למקבלי ההחלטות מניסיונך?
"מוסדות לנערים נושרים זה חלק מתהליך ההידרדרות. במוסד הלימודים הרגיל הייתי טיפ-טיפה מאחורי הילדים האחרים, במוסד הבא שהגעתי אליו הייתי הילד הכי "איכותי", וכתוצאה מזה בעצם נחשפתי לגבולות חדשים שאפשר לפרוץ. בפעם הבאה שיעיפו אותך, תכיר עוד אפשרויות רעות. בין לבין אתה ברחוב ונחשף לדברים".
ומה לגבי ההורים שלך?
"אני יודע שאיכזבתי אותם, לא יצאתי כמו שהם רצו, אבל אף פעם אל תעיפו מהבית. תמיד-תמיד תשמרו את הילד איפה שהוא. תמיד תנסו למצוא לו מסגרת, וגם אם נראה לכם שהוא הגיע להכי גרוע, תדעו שיש יותר גרוע. שמרו אותו בבית, בסופו של יום הוא יחזור".
הבעיה המוסתרת
דבריו של ל' משקפים את המתח המובנה במערכת החינוך החרדית: מצוינות בלתי מתפשרת על לימודי קודש, לעיתים תוך ביטול משמעותי של לימודי החול וסובלנות מעטה כלפי הזזים מהדרך, נועדו לשמר את הליבה התרבותית של החברה החרדית. התוצאה, לא פעם, היא כריתה של ענפים שלמים ממשפחות חרדיות.
"כל ניסיון לאמץ אסטרטגיה יותר מכילה, נתפסת כסיכון המאיים על המשך קיומה של החברה החרדית", אומרת מנהיימר. "מסגרת מוסדית נוקשה והלחץ להצטיין גורמים לאחוזי נשירה גבוהים". נשירה מהלימודים איננה בעיה נקודתית של המגזר החרדי, אולם המחקר של מנהיימר מדבר על המאפיינים הייחודיים לה. לדבריה, הפגיעה בהון הסמלי של המשפחה, לדוגמה, גורמת לנזק תדמיתי למשפחה כולה.
ד"ר אסף מלחי: "בניגוד לתפיסה הרווחת, חלק מהמוסדות כן נסגרו בתקופה הזו, וחלק נפתחו רק חלקית. אחת המטרות של הישיבה זה לבודד את הילדים והנערים מהאוכלוסייה הכללית, וכשהיא נסגרת – נפתחות בפניהם הרבה אפשרויות"
"מדובר בעול נפשי כבד שהנער או הנערה הנושרים נושאים על גבם. הנשירה מובילה לניתוק מוחלט מהקהילה, וגם החשש כי התפוח הרקוב ירקיב את שאר התפוחים בערימה. בבת-אחת הם מוצאים עצמם מודרים מכל מה שעד עתה תפס אצלם חלק ניכר מהיום-יום. זה לא רק מוסדות הלימוד, אלא כל המעטפת הקהילתית שנעלמת. יש בושה והסתרה גבוהים בגלל התיוג וחוסר המענים בתוך הקהילה. ההתייחסות של ראשי הקהילות לדבר הזה, בעייתית. זו בעיה מוסתרת שלא רוצים לדבר עליה".
"הכלים נשארו בשנות ה-80"
נ', היום בן 18, עזב את הישיבה בהיותו בן 14. "לא רצו אותי שם ואמרו לי שאני לא מתאים. האמת שלא רציתי בכלל להיות שם", הוא מספר. "שנה אחרי שפרשתי, עזבתי את הבית. חצי שנה גרתי באיזו זולה, ובשאר הזמן גרתי אצל סבא שלי".
נ' הושם במסגרת חינוכית לנוער שנפלט ממערכות אחרות. "לא היה לי למי לפנות ועם מי לדבר. לא היה לי עם מי להתייעץ. הייתי רוצה שיהיה מי שילווה אותי בדרך הזאת. לחברה החרדית קשה לקבל אנשים שהולכים בדרך אחרת, תמיד מסתכלים עליי מוזר. כאילו אני לא קשור".
מנהיימר מסבירה שהמענים הקיימים בשטח הם טיפה בים לעומת מספר הנושרים. היא גם מאשרת את האבחנה של הנערים עצמם לגבי המסגרות שקולטות אותם כשהם עוזבים את המוסדות המהוגנים: "גם המוסדות לנערים נושרים הם חלק מתהליך ההידרדרות. כשנוער יוצא ממסגרת, הוא נמצא בתוך ריק, במדבר חברתי. המשפחה מתכחשת לבעיה, והוא נחשף למנהגים של הרחוב.
"החברה החרדית גדלה, אבל הכלים לטיפול נשארו כמו בשנות ה-80. חוסר התכנון אפיין את ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל כשמדובר באוכלוסייה כל כך מובחנת שיש אינטרס לאומי ברור לשלב אותה ולקדם אותה, הייתי מצפה שיהיו תוכניות חומש, הסתכלות כוללת מלמעלה - מה שלא קורה. הנציגים החרדים מתעסקים בכוללים, בישיבות וזהו. הציבור גדל והתגוון, אבל זה לא מתבטא במדיניות".
מנהיימר מסבירה כי נוער מתמודד חרדי מגיע ברוב המקרים ממשפחות נורמטיביות, שם יש לחץ לימודי להצטיין, וכשקורה מקרה כזה המשפחה נזרקת לתוך עולם שהיא כלל לא מכירה. "בעבודת השטח שלי אני פוגשת את הנערים והנערות המתמודדים. מדובר בנוער זהב, ילדים למשפחות טובות. בטיפול נכון הם יכולים להיות נוער תורם, איכותי, לומד, משרת בצבא. הם לא יהיו חרדים 'קלאסיים' כמו הוריהם, אבל בטיפול נכון הם יהפכו לאזרחים תורמים ומועילים לעצמם ולסביבתם".
אז מה הפתרון? איך עוזרים להם בתוך המלכוד הזה?
"צריך להקים מוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ממלכתיים חרדיים. לבנים ולבנות, בערים החרדיות ובכל הערים עם הריכוזים החרדיים. נער חרדי מתמודד הוא חומר גלם טוב, שבהשקעה נכונה יהפוך לחוד החנית שיוצא מהחברה החרדית. המדינה חייבת להתייחס לכל המגוון של המגזר החרדי, להכין תוכנית כוללת. זה כבר לא גוש אחד שחור גדול. המדינה לא יכולה לסגור דילים מעל הראש של האזרחים בהתייחסות מצומצמת שלא מתאימה לצרכים בשטח".
