ג'אלו. דגה פדר, להקת ביתא
(Music: Yarden Erez, Elad Neeman, Dege Feder)
דווקא לאחרונה החליטה דֶגֶה פדר – אמנית רב-תחומית ובלתי שגרתית – לגוון ביצירותיה ולעסוק בנושאים שאינם קשורים באופן ישיר בזהות האתיופית שלה, החלטה שהגיעה לאחר שנים של יצירה המשמרת את התרבות האתיופית דרך המחול. "בעבר עסקתי רבות בנושא הגזענות. היום קצת פחות, זה סימן טוב, לא?" היא אומרת בחיוך. "פשוט הייתי כל כך הרבה סביב זה, שאני מרגישה שאי אפשר להמשיך לחפור. שאני צריכה קצת לצאת להתרענן, ולעסוק בנושאים אחרים, למען הגיוון".
כבר שמונה שנים שפדר – כוריאוגרפית, רקדנית, מוזיקאית, זמרת וציירת מחוננת – מנהלת את להקת המחול זוכת הפרסים "ביתא". היא עצמה קיבלה, בין השאר, את פרס משרד התרבות ליוצרים צעירים, פרס הקרן החדשה לישראל ופרס שרת העלייה והקליטה. השבוע הופתעה לגלות שהיא גם זוכת הפרס ליצירה מקורית עכשווית לשנת 2022 של קרן רבינוביץ' ונווה שכטר – בית לתרבות, לקהילה ולאמנות יהודית עכשווית – אותו קיבלה אתמול (ו').
"זה הגיע אליי ממש ממש בהפתעה", פדר מספרת.
לא ידעת שאת מועמדת?
"לא, כי את מקבלת את הפרס רק על פי המלצות של אחרים. מאוד הופתעתי ומאוד שמחתי לשמוע. וזה הגיע בנקודה הכי מדויקת מבחינתי, אחרי ההדים של התקופה של הקורונה. אז ודאי שזה עוזר ומכסה חורים והשמחה כפולה".
מסע לירושלים בגיל שמונה
פדר נולדה באתיופיה, והיא מהווה את אחד הקולות האמנותיים והתרבותיים החשובים ביותר בהוויה של הקהילה האתיופית המקומית. היא משלבת בריקוד את המסורת האתיופית, אלמנטים שיהודי אתיופיה היו משתמשים בהם בחגים, בשמחות ובאירועים לצד מחול עכשווי מודרני – וביצירותיה מנסחת מחדש את הזהות הישראלית.
סיפור עלייתה לארץ במסגרת "מבצע משה", בשנת 1985, עומד בניגוד מוחלט לילדותה השלווה כרועת צאן בכפר קטן באתיופיה, בבית שעשוי היה מבוץ וקש, עם מים שהיו מביאים מהמעיין – ומדורה שעליה היו מבשלים.
בגיל שמונה, בתקופה שבה אסור היה לעזוב את אתיופיה, היא יצאה עם שני אחיה למסע הרגלי המפרך לכיוון ירושלים. בדרך אחיה נעצרו, והיא המשיכה עם זרים והגיעה לארץ כשהיא לגמרי לבדה. משפחתה עלתה אחריה, והיום, כסגירת מעגל, היא עובדת על יצירה המוקדשת לאמה, ותעלה בסוף אוגוסט בפסטיבל "אינטימה". "היא ממש תשמח, ומגיע לה שתשמח", פדר אומרת. "היא גידלה תשעה ילדים לבדה, כי אבא שלי נפטר אחרי שעלינו לארץ".
אמנית רב-תחומית
פדר הייתה סטודנטית באוניברסיטת חיפה, כשהוזמנה על ידי ד"ר רות אשל לאודישנים ללהקת "אקסטא". היא רקדה ותופפה בלהקה שבע שנים, ואף הופיעה איתה בארץ ובחו"ל. בהמשך עברה לרקוד בלהקת "ביתא", עד שלקחה לידיה גם את מושכות הניהול והכוריאוגרפיה.
"אני חושבת שהאמנות היא חלק מהדי-אן-איי שלי", היא אומרת. "אני בטוחה שגם האחים שלי, אם לא היו עסוקים בהישרדות, היו אמנים בעצמם. אני אדם שחייב לעסוק באמת שלו. מה שחשוב לי זה העשייה עצמה והתהליך. עצם הפעולה. לא לאן להגיע".
פדר הקימה להקות מחול לנוער, היא גם זמרת שהופיעה עם התזמורת הסימפונית חיפה – וציירת המשחזרת את זיכרונות ילדותה מאתיופיה. "אם אתה רוצה להצליח בטירוף, אז באמת צריך להתרכז במשהו אחד", היא אומרת. "אבל אני עושה מה שמתאים לי באותו רגע ומה שמפעיל אותי. היום בא לי לעשות מוזיקה, אני אתמסר לעשייה הזאת, כשנגמרת לי התשוקה – אני עוברת למחול, ואז אני פועלת שם. זה משתנה על פי המצב הרגשי או הפיזי, ואני נהנית מעצם העשייה, מהפעולה, מהדרך".
נאמנה לדרך אבותיה
הנאמנות שלה לעשייה מאפשרת לעבודות שלה להיות נוגעות, עמוקות וכנות – ומשחררת אותה מהצורך להתחנף או לרצות את הקהל. "לפעמים אני קצת מצטערת שלא למדתי בצורה מסודרת, ואין לי את הטכניקה המתודית", היא מודה, "אבל לפעמים אני שמחה, כי זה מאפשר לי להיות חופשייה ולא מחויבת לשום חוק או תבנית. אני לא חושבת אם זה נכון או עומד בציפיות. אני פשוט עושה".
איך זה מסתדר עם פרנסה?
"העניין הכלכלי הוא בסדר עדיפות פחות גבוה. אני חייבת להיות במקום טבעי שאני מרגישה בו נוח, ותוך כדי עיסוק בזה אתה מתפתח ומתפרנס ברמה מסוימת. אם הייתי רוצה להתעשר, לא הייתי עושה אמנות. בגלל שגדלתי בכפר והפשטות מאוד מוטמעת בי, קשה לי עם ההתנהלות וההתעסקות שנדרשת כדי לפרוץ דרך המדיה.
"לשמחתי, גם אם אני לא ממש מחוברת למה שקורה היום בעולם הדיגיטלי, אני נמצאת במקום טוב ושמחה עם הדרך שלי. רק לפני חודש פתחתי אינסטגרם, ובפייסבוק אני נוכחת אבל לא דוחפת. אני שם כי כולם שם, אז אני מנסה ליישר קו. האמנות שלי היא לא מיינסטרימית, ואני כן רוצה ומקווה שהיא תגיע לכמה שיותר קהל, מהקהילה וגם מחוצה לה".
כחלק משימור המסורת, דגה פדר מגדירה עצמה "אדם מאוד מסורתי ומאמין. אני לא מופיעה בשבתות ובחגים, ושומרת שבת. הדת חשובה מאוד. זה הבסיס שלי. גדלתי בבית שומר תורה ומצוות, והיהדות הייתה מאוד במרכז, כי ככה היה בכל הקהילה האתיופית. רק בארץ זה קצת השתנה בקרב הצעירים, אבל המבוגרים עדיין מאוד נאמנים לדרך".
עם זאת, היא מבהירה כי "באמנות שלי אין דת ואני לא מכוונת אותה לשם. אני עושה פרופר אמנות... פעם הייתי מאוד מושפעת מהזהות שלי ועסקתי בזה לאורך ולרוחב ביצירות שלי ובעבודה עם נשים ועם נוער אתיופי, כי היו לי המון שאלות כאדם צעיר על התרבות שלי. היום אני קצת אחרי זה".
"מבחינתי המסורת היא הבסיס שממנו אנו צומחים", אומרת פדר, "ולכן חשוב בעיניי לשמר אותה עבור הקהילה האתיופית וגם עבורי כבת הקהילה. עם זאת, ישנה חשיבות גדולה גם להתחדשות והליכה קדימה, כדי שהאמנות תהיה בדיאלוג עם האופי הדינמי והמשתנה של העולם שסביבנו". פרס נווה שכטר וקרן רבינוביץ' מוענק זאת השנה השלישית. שני מוסדות התרבות החליטו לאחד כוחות במטרה לעודד יצירה ישראלית עכשווית.
