ארכיון האינקוויזיציה הפורטוגלית: מיליוני מסמכים, מעבדת שיקום ועיון במסמך משפחתי
(צילום: יון פדר)
ב-1 באפריל 1582, שרפה האינקוויזיציה למוות את הדודה העתיקה שלי, זִ'נֶוורַה דַה-פוֹנְסֶקַה (Genebra da Fonseca) בכיכר המרכזית של ליסבון בירת פורטוגל. היא הייתה הדודה-רבתא שלי, דור עשירי, ואחותה הצעירה של הסבתא רבתא הקדומה שלי. והיא לא האחרונה מבני משפחתנו שהועלתה על המוקד. משפחת דה-פונסקה הייתה משפחה יהודית פורטוגלית רמת יחס, ובין בניה נמנו רופאים, משפטנים וסוחרים. רשמית הם היו "נוצרים חדשים", כלומר יהודים שעברו המרת דת בכפייה, ככל יהדות פורטוגל. בפועל, המשפחה אחזה ביהדותה בסתר, ובניה היו אנוסים.
את העלאתה של ז'נוורה על המוקד שמרו ראשי האינקוויזיציה למועד "חגיגי" מיוחד: חגיגות ההכתרה של המלך החדש. דודתי האומללה, יחד עם עוד כמה אומללים כמותה, "זכתה" למות בייסורים כמופע מרכזי בחגיגות שנערכו לכבודו של פליפה השני, מלך ספרד שהוכתר כמלך גם על פורטוגל. הוא אפילו מדווח על האירוע במכתב לבנותיו, איזבלה וקתרינה, שנשארו במדריד, ומצרף אליו את תוכנית הטקס.
טקסי הענישה הפומביים והמחרידים שקיימה האינקוויזיציה נקראו אַוּטוֹ דַה פֵה (כלומר: "מעשה האמונה"), והיה להם תפקיד ברור: להפגין את עוצמת הכנסייה והאינקוויזיציה, להטיל מורא על ההמון, ולהמחיש ל"נוצרים החדשים" את גורלם הוודאי, אם ייתפסו מקיימים את פולחן דתם הקודמת. כמעט מיותר לציין שהעינויים, מופעי הענישה וההוצאות להורג, שנמשכו כמעט עד סוף המאה ה-18, חיסלו ביעילות רבה גם את תופעת האנוסים.
פחות רצחנית, יותר מתעדת
האינקוויזיציה בפורטוגל הוקמה ב-1536, כחמישים שנה אחרי אחותה הספרדית, במטרה זהה: לבער, הלכה למעשה, את הכפירה, ולטהר את הממלכה מכל הלא-קתולים. גם הפרקטיקה הייתה דומה: חקירות, וידויים כפויים, ענישה קשה. במדד האכזריות וגרימת הסבל והמוות, האינקוויזיציה הספרדית שמרה על מקומה הראשון. אומדן הקטל של הספרדית נע בין 30 ל-300 אלף בני אדם שהוציאה להורג. האינקוויזיציה הפורטוגלית הייתה רצחנית פחות, והרבה יותר ביורוקרטית, ותיעדה בשיטתיות את כל פעולותיה.
4 צפייה בגלריה
טקס אוטו דה פה של האינקוויזציה, והעלאה על המוקד בכיכר המסחר המרכזית בליסבון, פְרַאסַה דוּ קוֹמֵרְסִיוּ
ארכיון האינקוויזיציה הפורטוגלית, ששוכן במבנה אימתני בליסבון, משמר את הפרוטוקולים של כ-31 אלף משפטים שניהלה האינקוויזיציה בפורטוגל בשנות פעילותה. חקירותיה לא התמקדו רק ביהודים ("נוצרים חדשים"), אלא בכל מי שנתפס מקיים פולחן שאינו נוצרי קתולי. לצד יהודים אנוסים הועמדו לדין גם נוצרים פרוטסטנטים, מוסלמים, וכן כל מי שנחשד במעשי כישוף או התנהגות "סוטה". כ-1,900 מבין כל המשפטים אכן הסתיימו בהוצאות להורג, רובן פומביות. עם זאת, כ-95 אחוז ממשפטי האינקוויזיציה בפורטוגל נסגרו בהודאה באשמה ובהבעת חרטה "בלבד". ה"הודאות" האלה, שנתקבלו לרוב בתום מסכת עינויים קשים, גררו עונשים חמורים מאוד: מאסרים ממושכים, הלאמת רכוש ומלקות, לצד הכרח להציג את "קלונם" של המורשעים בפומבי, בחבישה של מצנפות מבזות ובאמצעים נוספים.
משפחת דה-פונסקה, למשל, עוררה את חשדה של האינקוויזיציה בשלבים מוקדמים. חוקרי הארגון הניחו שמדובר במשפחה של יהודים בסתר, אבל התקשו לאסוף ראיות בעניין
כך למשל, דודה-רבתא אחרת שלי (דור 11), ליאוֹנוֹר נוּנֶס (Leonor Nunes), נאסרה בידי האינקוויזיציה של קוֹיִמְבְּרַה בשנת 1568. בחקירתה התברר והוכח ששמרה בסתר את השבת, וצמה חלקית ביום כיפור ובתענית אסתר. אמנם ליאונור התוודתה על "חטאה" זה, אך טענה שהיא נוצרייה הגונה. זה לא עזר. היא הובאה לבית המשפט והואשמה בכפירה, והשופטים פסקו שעל אף שקיימה את מנהגי הקתולים כלפי חוץ, היא לא באמת האמינה בהם. היא נידונה למאסר, ואולצה לחבוש סַמְבֵּנִיטוֹ (sambenito) – גלימה וכובע מחודד שסימן כופרים – לכל שארית ימיה. כובע הקלון הזה הזמין את כל מי שפגש בה במרחב הציבורי לקלל אותה, לירוק עליה ולהכותה. עד סוף ימיה.
האצילים הנוצרים הצילו את סבתא רבתא
אני מכיר לפרטי פרטים את סיפורה של "דודה ז'נוורה", כמו גם את קורותיהם של רבים מקרובי משפחתי – דורות של סבים וסבתות, דודים ודודות, שכולם ריכזו סביבם הרבה תשומת לב מטעמה של האינקוויזיציה הפורטוגלית. ככל שהדבר יישמע מוזר, המקור העיקרי למידע על אודותיהם מגיע דווקא מתוך התיעוד הקיים בארכיון האינקוויזיציה.
משפחת דה-פונסקה, למשל, עוררה את חשדה של האינקוויזיציה בשלבים מוקדמים. חוקרי הארגון הניחו שמדובר במשפחה של יהודים בסתר, אבל התקשו לאסוף ראיות בעניין, משום שאביה של דודה ז'נוורה, ד"ר לוּפוֹ דַה-פוֹנְסֶקַה (הסבא-רבא מדור 11 שלי), היה הרופא האישי של קתרינה, מלכת פורטוגל ורעייתו של המלך ז'וּאאוֹ השלישי, והמעמד הקנה למשפחה מעין הגנה מלכותית.
לרוע המזל, ב-1563 הרופא הנכבד הלך לעולמו. חוקרי האינקוויזיציה חשו משוחררים מאימת קשריו עם בית המלוכה, ועטו על משפחתו. בתוך כמה חודשים נאסרה אלמנתו, ביאטריס הנריקז (Beatriz Henriques), והועמדה למשפט בפני טריבּוּנל אינקוויזיציוני. החקירות והמשפט נמשכו נצח קטן, אך למרבה השמחה היא זכתה למחילה. אלא שהאינקוויזיציה לא הרפתה, וב-1574 חזרה וחקרה אותה, וזמן-מה אחר כך אסרה גם שתיים מבנותיה, מריה (שרה) ואיזבל, אחותה הצעירה.
מריה נישאה זמן קצר לפני כן לסבא רבא מדור עשירי שלי, ד"ר גֶ'רוֹנִימוֹ נוּנֶס רָמִירֶז (ששמו העברי: אברהם קוּרִיאֵל). רמירז היה רופא רם יחס, פרופסור לרפואה באוניברסיטה של קוֹיִמְבְּרַה ומחבר ספרי מחקר אקדמי. האינקוויזיציה הרשתה לו ללוות את אשתו ואת אחותה במסע בן כמה ימים מבית משפחת דה-פונסקה בקוֹוִילְיַָא (Covilhã) בצפון-מזרח פורטוגל, עד כלא האינקוויזיציה בליסבון.
מיד אחרי שהושמו שתי הנשים במאסר, חזר אברהם קוריאל לקוֹוִילְיָא וארגן משלחת הצלה. הוא גייס חבורה של ידידי המשפחה וכמה מהפציינטים בקליניקה היוקרתית שלו, כולם בני אצולה רבי השפעה וכוח בעיר, וכולם נוצרים במקורם (לא ממוצא יהודי). המשלחת, שכללה שני כמרים, שלושה גברים אצילים ותשע נשים, יצאה אחר כבוד לליסבון – מסע בן שלושה ימים. שם הם התייצבו בפני חוקרי האינקוויזיציה, ובזה אחר זה דיברו בזכותה ובשבחה של מריה. עדויותיהם ודבריהם מתועדים וזמינים במלואם בארכיון האינקוויזיציה. העדים טענו בתוקף כי מריה ואחותה הן קתוליות נאמנות, משתתפות בקביעות במיסות ובווידויים, מתפללות בפני תמונות הקדושים ועובדות בשבתות. מריה עצמה הכחישה כל קשר ליהדות וטענה שאין לה שום מושג בדת הזו. המאמץ נשא פירות, והאחיות אמנם שוחררו.
אך תיק החקירה של סבתא-רבתא מריה, אחותה ואימה – עדיין לא נסגר. חוקרי האינקוויזיציה לא הרפו והשיגו עדויות חדשות. הפעם מפי שתי משרתות בבית המשפחה, שדיווחו כי בני המשפחה נמנעים מלעבוד בשבתות ואוכלים "מאכלים יהודיים". האינקוויזיציה שלחה חוקרים בשבת, לבלוש אחר בני הבית. האם ובנותיה התכוננו היטב לקראת האירוע: הן התיישבו מול החלון הצופה לרחוב, ועבדו במרץ על הפלך והכישור. עדות המשרתות נפסלה, ובלחץ האצולה המקומית בקוֹוִילְיָא הרפתה האינקוויזיציה מבני המשפחה.
לא לזמן רב. שלוש שנים אחר כך נאסרה דודה ז'נוורה.
שני קילומטרים של מסמכי זוועה
הסיפורים האלה, החקירות, העדויות, פרוטוקול המשפט, הכרעות הדין – הכול שמור, מפורט ומסודר, בתיקים עבי-כרס, מתפוררים בחלקם, בארכיון האינקוויזיציה בליסבון. כל חקירה תועדה, כל עדות נרשמה במלואה, מילה במילה. החוקרים פשפשו לעומק באילן היוחסין של כל חשוד, ומילאו רשימות מדויקות של בני משפחתו – שמם, מקצועם, היכן גרו, למי נישאו, כולל דודים ובני דודים וכל ענפי המחותנים. הכול תויק, נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. כך, דווקא התיעוד האובססיבי הזה של חוקרי האינקוויזיציה הפך באופן פרדוקסלי למקור המידע ההיסטורי המקיף והאמין ביותר על תולדות הקהילה היהודית בפורטוגל.
לא מכבר סיירתי בטוֹרֶה דוּ טוֹמְבּו, הארכיון הלאומי של פורטוגל, השוכן במבנה עצום דמוי מבצר בקמפוס של אוניברסיטת ליסבון. זהו אחד הארכיונים הלאומיים הוותיקים ביותר בעולם (הוא פועל ברצף מאז המאה ה-14) ואחד המסודרים ביותר. במשך מאות שנים נאגרו ותויקו שם כל מסמכי הממלכה. במאה ה-19, כמה עשרות שנים אחרי שחדלה מלהתקיים, הובאו לטוֹרֵה דוּ טוֹמְבּוּ גם הארכיונים של האינקוויזיציה הפורטוגלית. הם נאספו מהמרכזים העירוניים שבהם פעלה – ליסבון, קוֹיִמְבְּרַה, אֵבוֹרַה, פורטו ולַמֵגוֹ – וגם ממושבות פורטוגל שמעבר לים. בבתי דין קטנים ומרכזיים פחות, כגון זה שפעל בעיירה טוֹמַאר, הקפידו פחות על התיעוד, אבל גם מה שנמצא שם הובא לטורֵה דוּ טומבּוּ.
המפגש עם הארכיון הזה הוא חוויה לא שגרתית: אינספור מדפים, הנושאים אלפי תיקים, כרכים וקופסאות מסודרים מופתית, ממוינים וממוספרים בהתאם למיקום הטריבונלים, תאריכי המאסר והמשפט. יש שם כשני קילומטרים של מדפים, עמוסים עשרות אלפי תיקים של חקירות ומשפטים. כל מטר של מדפים אוצֵר כעשרת אלפי אימג'ים (יריעות קלף, דפי ספר, תחריטים), ובסך הכול יש בו כ-20 מיליון דפים. נפח עצום.
למסמכים העתיקים האלה יש אויבים, בראשם הזמן שחולף: הדפים מתפוררים, קמוטים, קרועים מרוב שימוש, והדיו שבה נכתבו התחמצנה בחלקם ונמחקה. דפים שלמים דבוקים זה לזה, מקצתם מעלים עובש ופטריות, מותקפים עש, חיפושיות אוכלות-עצה וטרמיטים. רק כרבע ממטמון המסמכים החשוב הזה נשמר במצב סביר. בתהליך הצלה מהיר הצליחו מנהלי הארכיון לסרוק ולהעלות לרשת את המסמכים מהמאה ה-16, אבל תהליך הדיגיטציה מתקדם באיטיות. כל שאר הפריטים בארכיון הייחודי הזה מצויים במצב פיזי בעייתי: כמחצית ממסמכי האינקוויזיציה זקוקים לטיפול משמֵר, ועוד כרבע מצוי על סף כליה, מתפורר וזקוק לשיקום מקיף ומהיר בטרם יאבד לעד.
תיעוד היסטורי בסכנת הכחדה
ללא פעולת שיקום מהירה, האוצר הבלום הזה, שמתעד פרק כה דרמטי בהיסטוריה של העם היהודי, עלול ללכת לאיבוד. הארכיון הלאומי של פורטוגל מפעיל זה כמה שנים מיזם חסר תקדים בהיקפו ובמורכבותו הטכנית, לשיקום חלקי של המסמכים שאפשר להציל במעבדת הטוֹרֵה דוּ טוֹמבּוּ. השימור של כרך מסמכים ממוצע אחד נמשך כחצי שנת עבודה של איש מעבדה אחד. הכרכים עבי הכרס מפורקים בתהליך ידני מתיש, וכל דף שחולץ עובר טיפול דקדקני של פתיחת הקפלים, יישור וניקוי חרקים ועש. לאחר מכן הוא מודבק על אריג יפני דק ושקוף, שמונע את התפוררות הדף העתיק. אחרי ההדבקה והייבוש כל דף מוכנס למכבש ל-24 שעות. רק אז הוא יחזור לצרור הדפים המקורי שממנו בא, וייכרך מחדש לספר. בשלב הסופי, כל המסמכים המשוקמים נסרקים דיגיטלית.
הדיגיטציה של ארכיון האינקוויזיציה היא מהלך שאין-ערוך לחשיבותו. הוא מנגיש את המסמכים לכל אדם בעולם, ומאפשר לחוקרים אקדמיים ולחובבי גנאלוגיה כמוני – להיחשף ולעיין ישירות, בתהליך קצר ומיידי, בפרוטוקולים בני מאות שנים.
כוח האדם המצומצם העוסק בשימור, וכן התקציב המוגבל המופנה לפעולות השיקום בידי הארכיון הלאומי והממשלה בפורטוגל, לא הולמים את הנפח העצום של מסמכים שנמצאים בסכנת כליה. בהקשר הזה הארכיון תלוי בתרומות מאינדיבידואלים ומקרנות עצמאיות.
רות קַלְוַואוֹ, נשיאת המרכז ללימודי יהדות טְרַאס-אוֹס-מוֹנְטֶס בפורטוגל: "לארכיון יש חשיבות עצומה וייחודית ביכולת של העם הפורטוגלי והעם היהודי להתמודד עם פרק טרגי בהיסטוריה המשותפת שלהם. נוכח ההידרדרות במצבם של הפריטים בארכיון, יש סכנה אמיתית שיאבדו לנצח הסיפורים האישיים של האנשים שתועדו בו, והראיות לעוול ולזוועות שעברו ייעלמו לעד. זה משול למחיקה בפועל של זהות הקורבנות ובני משפחותיהם, והתכחשות לסבלם תחת עול האינקוויזיציה. לכן יש למצוא בדחיפות את התקציב לשימור המיידי של הארכיון ולהנגשתו לציבור הרחב".
הלחם שהביא למותה של דודה ז'נוורה
אחד מרגעי השיא בביקורי בארכיון טורה דה טומבו היה כשהגישו לעיוני את תיק החקירה של ז'נוורה – אותה דודה-רבתא עתיקה שלי, שהועלתה על המוקד. גם היום בלתי אפשרי להישאר אדישים לדמעות, הדם, האומללות והסבל, שהונצחו בין הדפים בני 500 השנה.
זה סיפורה:
בוקר אחד, בחורף 1580, כשז'נוורה, רעייתו הצעירה של הסוחר גַספַּר דִיאס, עסקה באפיית לחם במטבח של בית המשפחה בקוֹוִילְיַַא, באה שכנה לבקר. היא הביטה בתבנית הבצק המיועד להיכנס לתנור, נעצה את אצבעה בבצק וחרטה בו צלב גדול. ז'נוורה, קצרת רוח ותקיפה, מחקה את הצלב החרוט ופלטה שהיא לא רוצה לראות צלב על הלחם שלה. השכנה הנדהמת רצה לספר לחברות, והאירוע היה לשיחת היום בקרב נשות העיירה. מזועזעים מחילול הקודש וממעשה הכפירה, החלו אנשי העיירה לתבוע ענישה, שאם לא כן – כך הם היו משוכנעים – תפגע רוח הקודש בעיירה כולה ותושביה ילקו במגפה קשה ובמחסור גדול.
אם נוצרי חדש נתפס בקיום מנהג יהודי כלשהו בסתר, אך הודה באשמה וחזר בו מכפירתו, הוא אמנם נענש, לעיתים באופן חמור ביותר, אך חטאו נסלח לו. לעומת זאת, סרבני חזרה בתשובה – "מורדים" לשיטתה של האינקוויזיציה – זכו ליחס מחמיר במיוחד
לא עבר זמן רב ומשלחת של חוקרים חמורי סבר מהאינקוויזיציה בליסבון הגיעה לקוֹוִילְיַַא כדי לחקור את האירוע. ז'נוורה הוקעה בידי שכניה, נאסרה, והואשמה בקיום יהדות בסתר. בתחילה היא הודתה, אך זמן מה אחר כך חזרה בה מהודאתה. זה יעלה לה בחייה. לשיטת האינקוויזיציה, החזרה מהודאה בכפירה חמורה אפילו יותר ממעשה הכפירה עצמו. ואכן, שופטיה של ז'נוורה גזרו עליה את העונש האולטימטיבי – מוות בשריפה.
הרציונל האינקוויזיטורי היה כזה: אם נוצרי חדש נתפס בקיום מנהג יהודי כלשהו בסתר, אך הודה באשמה וחזר בו מכפירתו, הוא אמנם נענש, לעיתים באופן חמור ביותר, אך חטאו נסלח לו. לעומת זאת, סרבני חזרה בתשובה – "מורדים" לשיטתה של האינקוויזיציה – זכו ליחס מחמיר במיוחד, ולעיתים קרובות גם לעונש מוות. במקרה של ז'נוורה, האירוע היה מסובך במיוחד. לחוקרי האינקוויזיציה לא היו ראיות של ממש שקיימה את היהדות בסתר. לבד מסיפור מחיקת הצלב על בצק הלחם, לא הייתה בידיהם הוכחה לכפירתה. לכן הואשמה ז'נוורה גם בעיסוק בכישוף, ונידונה למוות.
החקירות והעדויות ופרוטוקול המשפט מתפרסים על פני 251 עמודים בכתב יד צפוף, בתיק שמונח על מדף בארכיון האינקוויזיציה. מדובר בארגון זוועתי אך דייקני, ועל כן אני יודע שז'נוורה נאסרה ב-8 לנובמבר 1580. כשנה וחצי אחר כך, בטקס אוטו דה פה פומבי ב-1 באפריל 1582, ניתן גזר הדין הרשמי: היא נודתה, רכוש משפחתה הוחרם והיא הועלתה על המוקד.
וכאמור, ז'נוורה לא הייתה אחרונת הנשרפות במשפחה. ב-1601 הועלתה על המוקד, בפומבי, גם גיסתה, אשת אחיה. הפעם בקוֹיִמְבּרַה – עיר המוצא של המשפחה שלנו, ולעצמה מרכז אינקוויזיציה קטלני במיוחד.
הראיות ההיסטוריות בסכנת הכחדה
"אין לנו את הקולות והמראות של משפטי האינקוויזיציה, אבל באמצעות המסמכים בארכיון שלנו אנחנו נחשפים אל פרטי הפרטים של החקירות, ואל הסבל הרב שעברו הנחקרים והנידונים", מסביר ד"ר סִילְבֵסְטְרֶה לַאסֶרְדַה (Lacerda), מנכ"ל הארכיון הלאומי של פורטוגל.
הוא מבהיר כי אמנם מיזם השימור והדיגיטציה הושק כבר ב-2007 בידי ממשלת פורטוגל, אך הוא מתארך בשל השיקום הנדרש בפריטים כה רבים.
למרבה המזל, קהילת יהודי פורטו נחלצה לעזרת הארכיון הלאומי והעניקה תרומה נדיבה לטובת שימור המסמכים (שהושגה בתיווכו של רפי גמזו, שגריר ישראל לשעבר בפורטוגל). התרומה אפשרה לגייס רסטורטורים מקצועיים ולהניע את פרויקט השיקום והדיגיטציה ל-1,778 תיקי משפט מהמאה ה-16 נגד "כופרים יהודים" בשלושה מרכזים – קוימברה, אבורה וליסבון.
התקציב הזה אינו מכסה את אלפי המשפטים האחרים שתועדו בשאר בתי המשפט, וגם לא את התיעוד של אלה שהתקיימו במאות ה-17 וה-18. הטיפול בהם ממתין לתרומות נוספות שבלעדיהן, מודה ד"ר לאסרדה, לא ניתן להמשיך במפעל החשוב כל כך הזה. ד"ר לאסרדה מעריך שנדרשים עוד 4 מיליון אירו כדי לטפל, בשלוש השנים הקרובות, במסמכים שנמצאים על סף הכחדה.
"ארכיון האינקוויזיציה הפורטוגלית הוא מהחשובים ביותר לחקר עברו של עם ישראל. אם הנזק הקשה שכבר נגרם למסמכי הארכיון יימשך, נהיה אשמים בכך שפרק כה חשוב בתולדות העם היהודי יהיה חסר מידע משמעותי ומרכזי. בכל יום שחולף ניזוקים עוד ועוד מסמכים"
ההיסטוריון ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, שחקר בין השאר את משפטי האינקוויזיציה, קובע: "על רקע ההיעדר הכמעט גורף של עדויות ישירות למאות שנות יהדות פורטוגל, מצבם הפיזי הקשה של המסמכים שבתיקי משפטי האינקוויזיציה מדאיג במיוחד. בזמנו זכיתי להגיע אישית, בעזרתה של רות קלוואוֹ, לצאצאית של יהודים-נסתרים. היא הסכימה לצלם למעני סידור תפילה של אנוסים, שבמשך 400 שנה שומרים, בסתר ובפחד, על אורח חיים יהודי במידה כזו אחרת: נרות חנוכה, סדר פסח עם מצות, הדלקת נרות ביום שישי.
"אין שמץ של ספק שארכיון האינקוויזיציה הפורטוגלית הוא מהחשובים ביותר לחקר עברו של עם ישראל. אם הנזק הקשה שכבר נגרם למסמכי הארכיון יימשך, נהיה אשמים בכך שפרק כה חשוב בתולדות העם היהודי יהיה חסר מידע משמעותי ומרכזי. בכל יום שחולף ניזוקים עוד ועוד מסמכים, ויש עלינו חובה לאומית לסייע להצלת הארכיון העצום".
שבו ליהדותם והפכו אצילים פורטוגלים
אחרי שנים ארוכות של רדיפות, מאסרים ומשפטים של עוד כמה מבני המשפחה, החליט סבא-רבא דור שמיני שלי, שהגיעה העת להימלט מפורטוגל. שמו היה דוּאַרְטֶה נוּנֶס דָה קוֹסְטַה (Duarte Nunes da Costa), או בשמו העברי יעקב קוּרִיאֵל (יליד ליסבון 1587). במבצע חשאי ומורכב הוא מילט את אימו, אחיו ועוד כמה מבני המשפחה. הם נעו דרך ספרד, צרפת ואיטליה עד שקבעו את מושבם הסופי – הוא בהמבורג, ואחיו בבריסל. שם הם חזרו ליהדותם בגלוי, כמו גם לשמם העברי, והיו לפרנסי הקהילה היהודית הפורטוגלית. בני משפחה אחרים נותרו לחיות בפורטוגל, כנוצרים.
יעקב קוריאל ובנו, משה קוריאל מאמסטרדם (סבא-רבא דור שביעי שלי) – אף שברחו מפורטוגל ושבו בגלוי ליהדותם, הפכו לנציגים רשמיים של בית המלוכה הפורטוגלי בארצות השפלה, ואפילו זכו בתוארי אצולה מטעם בית המלוכה, תואר שעבר מדור לדור. במשך חמישה דורות המשיכה המשפחה לשרת את בית המלוכה הפורטוגלי במגוון שירותים דיפלומטיים ועסקיים. אך עד יום מותם כף רגלם לא שבה לדרוך בפורטוגל, שכן לשיטת האינקוויזיציה – גם אם היו אצילים פורטוגלים ומקורבי המלך – הם היו כופרים, ודינם היה אחד, מוות.
פורסם לראשונה: 20:15, 24.05.23
