כשהגענו לקטמנדו לפני 22 שנים, מה בכלל ידענו? זוג צעיר עם עיניים נוצצות, וחלומות מכאן ועד ההימלאיה. כל מה שרצינו הוא להגשים את החלום הגדול של הרבי מלובביץ', ולחבר בין הלבבות של העם הזה כמה שרק נוכל, לגעת בנשמות, לפתוח בית של אהבה ונתינה.
מן הסתם, לא היינו מאמינים אז אם היו מספרים לנו כל כך הרבה דברים: שאנשים ישמעו בפעם הראשונה בחייהם קידוש של שבת דווקא אצלנו; שהם ישבו במעגלים ללמוד יהדות ולשוחח בלי שום מחיצות בין חילונים לדתיים; שעוד יהיה לנו ילד רחוב נפאלי, כזה שיקרא לנו אבא ואמא; שנגדל ילדה עם צרכים מיוחדים בקצה השני של העולם; שנחפש בין הכפרים והמנזרים כדי לראות אם יש שם נפש יהודי הומייה. לא נוותר על אף אחד!
- הימים שבהם חז"ל האשימו נשים במוות של עצמן/ פרופ' רוחמה וייס
לא היינו מאמינים שעוד תהיה סדרת טלוויזיה שמספרת את הסיפור שלנו לעולם כולו; שנרוץ בין ההרים הגבוהים בעולם כדי למצוא מטיילים אבודים; שלא נישן בלילה מרוב דאגה לאחים ואחיות שעד אתמול בכלל לא הכרנו; שכמעט כל בוקר שלנו ייפתח בביקורים בבתי החולים; שנתפקד בסיטואציות כמעט בלתי אפשריות כמו רעידות אדמה, סופת שלגים או תאונות דרכים קשות; שנביא גופות קפואות אל קבר ישראל; שנתפור פצעים ובאסונות הקשים ביותר נחייך לאנשים את החיוך הכי יפה שלנו, כשבפנים רק נרצה לבכות.
4 צפייה בגלריה
חני וחזקי ליפשיץ. "מחייכים את החיוך הכי יפה שלנו, גם באסונות, כשבפנים רק רוצים לבכות"
(צילום: בית חב"ד קטמנדו)
משאירים אור ואחדות
לא ידענו כלום על מה שמצפה לנו, אבל איכשהו, אני מרגישה שתמיד נשאו אותנו ידיים גדולות אל חוף מבטחים. אלה החיים שלנו, והם מלאים וגדושים כל כך. גם הזוגיות וגם ההורות שלנו נבנו יחד עם השליחות בקטמנדו. אנחנו מרגישים באמת ובתמים זכות גדולה. זוהי בדיוק המילה: זכות.
אנחנו נשאלים הרבה מהיכן התקציבים, והאם חב"ד לא מממנת אותנו. ובכן, אין באמת דבר כזה. האתגר הגדול ביותר של כל שליח ושליחת חב"ד הוא למצוא מקורות מימון לפעילות שמתרחשת מסביב לשעון ולמעגל השנה.
אין קהילה יהודית בנפאל, מה שמקשה על המצב עשרת מונים. לתרמילאים הרבים שגודשים את הבית שלנו אין מזומנים להשאיר. הם משאירים אחריהם הרבה מאוד אור ואחדות, ושבים כל אחד מהם ארצה אל המקום שלו.
אם יש דבר אחר שקשה לנו מאוד, הוא העול הכלכלי שמוטל כל כולו עלינו. במיוחד כשאנחנו מרגישים שעלינו להתחיל עכשיו את הכול מהתחלה.
להתחיל מבראשית
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו צריכים להתחיל הכול מהתחלה. כל כמה שנים קורה בנפאל משהו שטורף את הקלפים. פעם זו הייתה המלחמה עם המחתרת המאואיסטית; המורדים השתוללו ברחובות ואילצו אותנו לרדת למחתרת. הם לא פסחו על בית חב"ד, והשאירו אחריהם בלגן וחורבן.
כמה שנים לאחר מכן אירעה רעידת האדמה הקטלנית. למעלה מ-9,000 הרוגים, ושוב תוהו ובוהו של ממש בבית הפרטי ובבית חב"ד.
לקח לנו שנים לשקם ולהחזיר את הדברים לקדמותם, ואז הגיעה הקורונה – והנה שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בלי בית משלנו, ועם בית חב"ד שיש כל כך הרבה מה לשקם בו. בזמן שנעדרנו מנפאל, הפכו את הבית שלנו למסעדה מקומית. מה עשינו עם זה? אין הרבה מה לעשות. מעבר לכך, בית חב"ד נבזז בידי גנבים שרוקנו אותו.
אנחנו מתגוררים כעת בחדר קטן בגסט-האוס סמוך לבית חב"ד. בחדר לידנו ישנם תרמילאים מיפן, ובקומה למעלה חבר'ה מסין. הקומה למעלה היא מועדון ריקודים מקומי, ואתם יכולים לתאר לעצמכם את הרעש שבוקע משם.
הברז מטפטף בחדר הזמני שלנו בלי הפסקה. טיף. טף. טיף. טף. אין הרבה מה לעשות עם זה. למעשה, זה מזכיר לי משהו.
שיטפון בבית
זה קרה לפני כמה שנים, שבוע אחרי הלידה של הבן שלנו. המוני ישראלים גדשו את בית חב"ד. אירוע רדף אירוע: סדנאות יהדות בהרים, תאונת דרכים פה וחילוץ בהרים שם, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי לנוח הרבה באותה תקופה. ערב אחד גמלה בליבי ההחלטה לעלות הביתה ולתת לעצמי זמן מנוחה. כבר כשפתחתי את דלת הבית שמעתי את הברז מטפטף. טיף. טף. טיף. טף.
ניסיתי לסגור אותו, כשלפתע פרץ ממנו נחשול עצום של מים. המטבח נשטף כולו, אחריו הסלון וחדר השינה. מכל הברזים פרץ פתאום זרם אדיר, והבית כולו נשטף. מפלס המים עלה ועלה. כשהבנתי שאין לי שליטה על הדברים ומדובר בסכנה ממשית, תפסתי את הילדים ורצנו לסורביטה, השכנה מלמעלה. מצאנו אצלה מקלט.
בין לבין, פתחתי את החלון המקשר בין הבית לבית חב"ד וקראתי לבעלי חזקי, שיציל את הבית ההולך ונשטף. לא חלפו שתי דקות, ואת הבית שלנו גדשו עוד ועוד מטיילים ומטיילות שבאו לעזור. חמש שעות שהם גרפו את המים אל תוך דליים, תיקנו את הברזים, ייבשו את השטיחים, הרגיעו את הילדים וחוזר חלילה.
בכל פעם שביקשתי מהם לנוח, הם רק הלכו והביאו עוד ועוד חברים שיעזרו. "מה פתאום ללכת? ה-כול אנחנו נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו", הם חזרו ואמרו לנו.
חני ליפשיץצילום: חב"ד קטמנדוהדמעות שטפו לי את העיניים בלי הפסקה.
מבינים?
כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן, למרות שזה קשה עכשיו, והוא מזכיר לי את הערבות ההדדית העצומה שיש בעם שלנו.
טיף. טף. טיף. טף.
