כתבתה של טלי שמשוביץ
(צילום: ניצן דרור)
יהודייה דתייה? מוסלמית אדוקה? בובו גבוה? חיג'אב צנוע?
כאישה אורתודוכסית נשואה המתגוררת בירושלים, אני נחשפת למציאות שבה המטפחת מגדירה את זהותה של האישה. במכללת הדסה, שבה אני לומדת בחוג לתקשורת צילומית ומתמחה במסלול הדוקומנטרי, יוצא לי לפגוש נשים מדתות שונות המכסות את ראשן עם מטפחות באופנים שונים. התופעה הזו עוררה בי עניין עצום, שעיקרו השוני והדמיון הקושר אותנו יחדיו.
יצרתי סדרת פורטרטים של סטודנטיות מדתות שונות שחובשות מטפחת – צילמתי את אותה הדמות פעם לפי מנהג דתה, ופעם על פי מנהג הדת האחרת. הצגתי את שתי הדמויות אחת לצד השנייה, מבלי לגלות למתבונן את זהותן האמיתית.
למרות הפערים המהותיים בינינו, המטפחת היא סממן המאחד אותנו. מה שגורם לשוני התדמיתי נובע מההבדל בסוג המטפחת וסגנון קשירתה בלבד. בעיניי, בתור ירושלמית שחיה את העיר הזאת, אני חושבת שהסדרה היא לגמרי "הפורטרט של נשות ירושלים". זה אנחנו, זו העיר.
להתחבר למסר
הרעיון הראשוני לפרויקט, שצולם במסגרת קורס פורטרט בהנחיית רלי אברהמי, היה בכלל לצלם אישה מוסלמית בחיג'אב מול אישה יהודייה עם מטפחת ככיסוי ראש. הכוונה הייתה להקביל בין שתיהן בסוגי קשירות שונים לפי מידת הדתיות שלהן, מכיוון שאופן קשירת כיסוי הראש הוא בעל חשיבות גדולה בשתי הדתות ומעיד על רמת השמרנות של האישה.
כסקיצה ראשונית ביקשתי מחברתי להגיע אליי לסטודיו הביתי, וצילמתי אותה פעם עם חיג'אב, ופעם עם מטפחת המכסה חלקית בסגנון של נשים יהודיות. הצבתי את שני התצלומים זה מול זה ופתאום הבנתי שנולד פה רעיון חדש לגמרי, חזק בהרבה מזה המקורי.
השלב הבא היה למצוא את המצולמות שלי. פירסמתי בכל מיני פורומים וקבוצות של סטודנטים שאני מחפשת יהודיות ומוסלמיות שיסכימו להצטלם עם כיסוי ראש של יהודיות, ובמקביל עם חיג'אב. זה לא היה פשוט. נתקלתי בהמון סירובים, חלקם מטעמי צניעות, משום שמוסלמיות אדוקות לא יכלו להצטלם עם מטפחת שאיננה מכסה את כל השיער והצוואר, וחלקם מסיבות אחרות.
קרה שנשים יהודיות סירבו לקחת חלק בפרויקט כי לא התחברו לאמירה ולמסר, או לעובדה שיצטרכו להצטלם בחיג'אב, שהעלה בהן כל מיני דעות אישיות. אבל כל אחת שבחרה להיכנס לסדרה, עשתה זאת מתוך חיבור לרעיון, ובשמחה.
במהלך הצילומים הכרתי נשים מלאות בכוח
זו הייתה חוויה מאוד אינטימית ומחברת ביני לבין המצולמת. תמיד היינו לבד, ונפתחנו אחת לשנייה. זו הייתה הפתעה גדולה לראות עד כמה המטפחת עושה הבדל מהותי. למצולמות וגם לי היה מעניין, מוזר, מביך ואף מצחיק לראות איך כיסוי הבד לגמרי משנה את הזהות שלהן, והן הופכות לאישה אחרת. היו כמה שאמרו לי שהן כלל לא מזהות את עצמן, וכאלה שסיפרו שהראו את הצילומים למשפחה ולחברים והם לא האמינו שזו אותה הדמות בשתי התמונות. מצולמת אחת שיתפה שאפילו בעלה לא זיהה אותה עם החיג'אב.
בגלל שלמוסלמיות אדוקות היה קושי עם המטפחת, הייתי צריכה לצאת קצת מהאותנטיות, ולמצוא נשים מוסלמיות שאינן דתיות. החלטתי שעדיין אופן העברת המסר חזק ושווה את זה. אחת מהמצולמות המוסלמיות שלי "יצאה בשאלה" ובעבר הייתה נוהגת לקשור חיג'אב, אך הורידה אותו לפני כשלוש שנים. היה לי מאוד מעניין לצלם אותה, ולראות את השינוי שעשתה.
החלטתי גם לקחת חלק בצילומי הסדרה וצילמתי פורטרט עצמי, מכיוון שרציתי לחוות את החוויה של המצולמות שלי ולהרגיש כמוהן את תחושת הזהויות השונות. זאת הייתה תחושה מורכבת, מהנה, מעניינת ואפילו קצת מביכה. למה? מכיוון שכשהבטתי במראה כמעט לא זיהיתי את עצמי. פתאום נראיתי לעצמי אישה שונה לגמרי.
הטיימינג של צילום הסדרה היה משמעותי לא פחות
צילמתי את הנשים בזמן "המלחמה" – ואני קוראת למבצע "שומר החומות" מלחמה משום שלהתגורר בירושלים באותו הזמן הרגיש לגמרי כמו מלחמה אמיתית בין העמים.
הדימוי שלנו, הנראות החיצונית, השפיעו על תחושת הפחד להסתובב ברחוב. יצא לי לחשוב על הנראות שלי לא פעם לפני שיצאתי מהבית, ולחשוב על כך שאם הייתי חובשת מטפחת, הייתי מתייגת את עצמי ומרגישה אפילו פחות ביטחון. מצד שני, הערצתי את אותן הנשים שמסתובבות עם הסממן הזה על ראשן.
יצא לי לדבר על כך רבות עם המצולמות. אחת מהן סיפרה שהיא מאוד גאה ללכת עם המטפחת דווקא בתקופה כזו, משום שהיא מרגישה עד כמה ההזדהות הזו במרחב הציבורי היא משמעותית. אחרת שיתפה שהיא חוששת להסתובב עם המטפחת ברחוב כי היא מרגישה בסכנה.
עם זאת, אני רוצה להימנע מפרשנות פוליטית, למרות המורכבות בין שני העמים. אני לוקחת בחשבון ויודעת שיש אופציה שאנשים יפרשו את זה בצורה כזאת. זה בסדר ולגיטימי, אבל לא זאת הייתה כוונתי. הפרשנות פה בעיניי היא אנושית ודתית.
משום כך, התגובה שהכי ריגשה אותי הייתה מאחת המצולמות, שכתבה לי: "זה נורא מרגש. אני בתחושות מעורבות מאוד לגבי כיסוי הראש שאני חובשת, אבל עכשיו פשוט נמלאתי אהבה למצווה הזו ולאחווה שיצרת כאן. תודה. מחכה לראות עוד וגם לפרסום של הדבר הנהדר הזה".
זה מספק לדעת שהצלחתי לגעת בנשים שמקיימות את המצווה ממקום כל כך אישי ואינטימי, שבסופו של דבר הוא חלק מהנשיות שלנו. של כולנו.
- ספיר גלעדי גוברי, צלמת דוקומנטרית.
