הרב נתן וינברג, ניצול שואה, בברית של נינו בעיצומה של הצפירה
(צילום: אייל אלהרר)
"ואומר לך בדמייך חיי": בעיצומה של הצפירה, בתוך השקט המוחלט, נשמע חזק וקורע בכיו של תינוק שמילא את בית הכנסת שבקיבוץ ראש צורים. ברקע נשמעו מעט יפחות התרגשות, כשהסנדק, הרב נתן וינברג – ניצול שואה בן 90 – אחז בנינו ה-49 בעת שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו. גם הסבא-רבא עצמו דמע. "יש רגעים שהם מעל למילים", אומר ל-ynet בן ישי חוטר, מוהל מומחה שערך את הברית. "כיוונתי שזה יצא בדיוק על הצפירה".
נחשון איתן אשר, נקרא שמו של התינוק, בנם של דובי וקרן ראש – והוא נוסף לרשימת הניצחונות של סבה של האם, קרן. לפני שלוש שנים עלה הרב, ניצול שואה יליד גרמניה, לישראל – שבה מתגוררות שלוש מתוך ארבע בנותיו, כולן בגוש עציון.
"כששואלים אותי מה התשובה שלי לנאצים, אני תמיד עונה שיש לי ארבע בנות – שלוש פה באפרת, אחת עדיין בארה"ב והיא עוד תגיע", אמר באירוע "זיכרון בסלון" בבית נכדתו, חודשיים אחרי שעלה. "יש לי בלי עין הרע 24 נכדים ו-41 נינים, ושניים בדרך (המספר התעדכן מאז). וזאת התשובה שלי אליהם".
"קשר עמוק בין העבר לעתיד"
"פתחנו את הברית בניגון קרקוב הידוע", סיפר חוטר. "הלחין אותו הרב שלמה קרליבך כשהגיע לבית כנסת הרמ"א בקרקוב, וראה את גודל החורבן אחרי השואה. קרליבך היה מספר שדמיין באותו רגע את נשמות ששת המיליונים אומרים לו שהם הולכים לירושלים. זו הייתה דרכו למצוא אור בתוך החושך הגדול. הניגון עצמו הוא כזה. מתחיל שקט ועצוב, והופך לשמח ואופטימי. גם ברית המילה מבטאת קשר עמוק וחזק בין העבר לעתיד, וביום השואה אני תמיד פותח אותן בניגון הזה".
מיד לאחר הצפירה, שרו הנוכחים את המילים המושרות בתפילות הימים הנוראים: "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". חוטר ציין בהתרגשות כי "היום זה גם יום ההולדת של אחי, גבריאל, שנרצח בפיגוע בישיבת עתניאל, וגם מבחינתי באופן אישי יש לאירוע היום משמעות מיוחדת".
הרב וינברג, יליד גרמניה, היה רק ילד כשפרצה המלחמה. "בליל הבדולח הייתי ילד קטן, אלינו הפרעות לא הגיעו", סיפר. "בבוקר הלכנו לבית הספר-ישיבה, והיא הייתה סגורה. אז אבא שלנו לקח אותנו במונית חזרה לביתנו. פתאום היו דפיקות בדלת ואנשי גסטפו הופיעו בפתח, ללא מדים, כדי לקחת את אבא שלי".
"אמא בכתה והם צרחו: 'שקט'", המשיך לספר. אביו – שהיה קרדיולוג – נכלא למשך שישה שבועות במחנה הריכוז בוכנוולד, כי הגרמנים רצו שיעזוב את המדינה. "אבא לא דיבר הרבה, אבל אני זוכר גם את זה. בנר שישי של חנוכה נתנו לו לעזוב את מחנה הריכוז, כי אמא שלי יכלה לקבל ויזה לכולנו, ואז עוד נתנו לעזוב את גרמניה. אז אבא שלי קיבל את הוויזה, ובנר שישי הוא הגיע הביתה ולא דיבר הרבה על דברים שקרו לו שם".
"אנחנו חייבים להיות חזקים בכל זמן", אמר הרב וינברג. "טוענים שהסיבה לאנטישמיות היא כי מקנאים בנו, אבל יש סיבה שורשית, מיתית, 'בידוע הוא שעשיו שונא ליעקב'. זה עד סוף כל הדורות".
