בעוד כחצי שנה אמורה אסיה רברמן לחגוג את יום הולדתה ה-94, וכמו תמיד היא צפויה לפתוח את היום בשורה מהכתובים שלימדה אותה אימה, רגע לפני ששלחה אותה באישון לילה לשכנתה הנוצרייה כדי שתציל אותה ממוות, כשהייתה בת 11.
"שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד. זה המשפט שהשאיר אותי שפויה", היא אומרת. "גם עכשיו, כשהזיכרונות מציפים ואני חיה שוב את הגיהינום שהיה שם, באוקראינה של מלחמת העולם השנייה, עם העבר שרודף אותי – אני חוזרת על המשפט שוב ושוב כמו מנטרה. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי".
אביה מאיר ברז היה אגרונום, ואימה רוזליה (רוזה) הייתה רוקחת. "גדלתי בבית עם הרבה אהבה, בית אמיד מאוד, משכיל מאוד. הייתי ילדה פופולרית מאוד", היא משחזרת. "ניגנתי על פסנתר והיו לי הרבה חברים".
באוקטובר 1942 הגיעו הנאצים לעיר הולדתה, מיזוץ', שהייתה לפני המלחמה חלק מפולין, והיום נמצאת בשטח אוקראינה. היא הייתה אז בת 11, "ולפתע כולם התעלמו ממני", רברמן מספרת. "נאלצנו לעזוב את הבית במהירות. ריכזו את כל היהודים במרכז העיר, והעבירו אותנו לעיר שכנה, גדולה יותר, כהכנה לטרנספר. המטרה הייתה לחסל את כולנו".
"לא רציתי לעזוב את ההורים שלי, בכיתי וצרחתי. אבל כשהתברר להוריי שהחיסולים התחילו, הם הכריחו אותי להימלט. הייתי חצי רדומה כשהם העירו אותי ב-4 הבוקר, הלבישו אותי בבגדי ילדה כפרית, ואמרו: 'רוצי. תברחי'"
אחיה יצחק, שהיה גדול ממנה בשש שנים, סיים באותם ימים את לימודי המשפטים בטשקנט וביקש רשות מהוריו להישאר עוד לילה שם, כדי לחגוג את נשף הסטודנטים. התכנון היה שעם חזרתו תימלט המשפחה יחד ממיזוץ', אולם כבר למחרת נכנסו הנאצים לעיר. משהבינו הזוג ברז כי לא יוכלו להימלט מציפורני הנאצים, הם שלחו את בתם אסיה למשפחה נוצרית, שהציעה להורים לאסוף אותה עוד קודם לכן.
"שמעתי אותם אומרים להוריי: 'אם תעברו בשלום את המלחמה – נחזיר אותה אליכם. אם לא – היא תהיה הבת שלנו'. אני בכיתי", נזכרת רברמן בכאב, "לא רציתי לעזוב את ההורים שלי. צרחתי, 'לא, אני לא מוכנה לעזוב אתכם'. אבל כאשר התברר להוריי שהחיסולים והרציחות התחילו, הם הכריחו אותי להימלט. אני עדיין זוכרת איך הייתי חצי רדומה כשהם העירו אותי יום אחד, בשעה 4 לפנות בוקר, הלבישו אותי בבגדי ילדה כפרית, ואמרו: 'רוצי. תברחי'".
צעקת הילדה הקטנה
רגע לפני שנפרדה מאימה, היא לימדה אותה את הפסוק הנצחי, "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד", שאותו אסיה לא הכירה קודם לכן. "ברחובות העיר האקציה כבר התחילה, ואמא אמרה לי: 'אם יהיה לך לא טוב, תגידי את המשפט הזה בכנות – ואלוהים תמיד יעזור לך'. עד לאותו רגע מעולם לא דיברו בבית על כך שאנחנו יהודים. אני לא בן אדם דתי, אבל יש בי אמונה – והמשפט הזה לאורך השנים תמיד ניחם והרגיע אותי. גם היום".
"החביאו אותי בין ערימות ארגזים מלאים בעצמות בעלי חיים. שכבתי בחושך מפוחדת במשך 48 שעות שהרגישו כמו נצח. קראתי 'שמע ישראל' אלפי פעמים. הפסקתי רק כששמעתי צעקות, וקול אחד של ילדה קטנה שאמרה: 'אל תהרגו אותי. אני רוצה לחיות'"
רברמן הסתתרה תחילה בבית שכניה שגרו בעברו השני של הכביש. "מוטיה הייתה העוזרת של המורה למוזיקה שלנו. היא ובעלה האופה החביאו אותי בין ערימות של ארגזים שהיו מלאים בעצמות של בעלי חיים. שכבתי שם בשקט, בחושך, מפוחדת במשך 48 שעות שהרגישו כמו נצח", היא מספרת. "בכל השעות האלו אמרתי אלפי פעמים את המשפט שאמא לימדה אותי. הפסקתי רק כששמעתי קולות שצועקים, ובמיוחד קול אחד של ילדה קטנה, שאמרה: 'אל תהרגו אותי. אני רוצה לחיות. הניחו לי לחיות'".
אחד השכנים, שהיה שוטר אוקראיני, דפק לפנות בוקר בדלת. הוא ישב עם האופה ושניהם שתו וודקה. "הוא סיפר שבאו להשמיד את כל היהודים בעיר שלנו. אחר כך קם ואמר, 'טוב, אין לי זמן, אני צריך ללכת כי עכשיו צריך להרוג את כל היהודים'. האופה פחד ואמר שהוא לא יכול להחזיק אותי יותר בבית".
אסיה הייתה רדומה ומכווצת בכל הגוף מצורת הישיבה בתוך הארגז. "לא יכולתי להזיז יד או רגל", לדבריה. "בחוץ הייתה שריפה גדולה. האופה אמר לי, 'עכשיו כשכולם עסוקים בשריפה – זה הזמן לעזוב את העיר'. הייתי כל כך קטנה ורזה, והוא ניער אותי שוב ושוב כדי שאתעורר וארוץ. הוא אמר לי ללכת רק בשדות ולא בכבישים, והשאיר אותי בקצה בית הקברות הנוצרי-קתולי. השעה הייתה 11 בלילה".
"ברחובות העיר האקציה כבר התחילה, ואמא אמרה לי: אם יהיה לך לא טוב, תגידי 'שמע ישראל' בכנות – ואלוהים תמיד יעזור לך. עד לאותו רגע מעולם לא דיברו בבית על כך שאנחנו יהודים"
לילדה הנחושה הייתה אפשרות מילוט שרקם אביה מבעוד מועד, והיא ידעה לאן עליה להגיע: "בחושך, לבדי, התחלתי לצעוד כל הלילה. עברתי בערך 15 ק"מ בהליכה רגלית, עד שדפקתי על דלת בית משפחת גאבור".
"אבא ניסה להציל את אמא"
מריה ובעלה יוסף גאבור היו חשוכי ילדים, וניהלו חנות מכולת. כשהחלו הדיבורים על אקציות ועלתה ההצעה של בני הזוג גאבור להציל את אסיה, היא הגיעה עם אביה לביתם כדי להכירם. כך, כשנמלטה אליהם – היא זכרה את הדרך.
"זה היה נס שהגעתי אליהם ודפקתי על הדלת של הזוג המיוחד והנדיר הזה. הם היו מאוד נחמדים אליי. הרגשתי שהם כמו משפחה עבורי", לדבריה. הם חינכו אותה להיות נוצרייה, והיא נהגה ללכת איתם מדי יום להתפלל בכנסייה הקתולית. לילה אחד הוריה באו לבקר אותה. "חשבתי שזה חלום, שזה לא אמיתי. שמחתי מאוד", היא נזכרת. "זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".
להוריה שהתכוננו להימלט מביתם, היו מסמכים מזויפים עם זהויות "אריות" עבור כל המשפחה. הם התעכבו כי חשבו שאולי הדברים יסתדרו, וכשכבר נמלטו בשעת לילה מאוחרת, נתקלו בשלושה צעירים אוקראינים שיצאו שיכורים ממסיבה, והובלו לגסטפו.
"כשהקבר היה מוכן, אבא ביקש לחשוף את 'הסוד המשפחתי', וטען שאמא נוצרייה ושהם שמרו את זה בסוד מהמשפחה שלו. כך הוא הציל אותה. כולם התחילו לצעוק עליה, איך היא רצתה למות עם יהודי. ירו באבא שלי לעיניה, והיא התעלפה"
הנאצים ציוו על האב להתחיל לחפור קברים לשניהם. "כשאבא הבין שזה הסוף שלו, הוא ניסה להציל את אמא. הוא אמר לה, 'את עצמי אני לא יכול להציל, אבל את חייך אני יכול לנסות להציל'. אמא באה מרוסיה ודיברה רוסית, היא התאהבה באבא והלכה אחריו עד לאוקראינה. כשהקבר היה מוכן, הוא ביקש לחשוף את 'הסוד המשפחתי' לפני מותו, וטען שאמא פרבוסלבית לא יהודייה, ושהם שמרו את זה בסוד מהמשפחה שלו שלא הייתה מאפשרת להם להינשא, לו ידעה.
"הוא ביקש מהנאצים שאחרי שהם יוצאו להורג, יקברו אותה בבית עלמין רוסי פרבוסלבי – וכך הוא הציל אותה. כולם מסביב התחילו לצעוק עליה, איך היא רצתה למות עם יהודי ולהקריב את עצמה בשביל יהודי. ירו באבא שלי לעיני אמא, והיא התעלפה. היה שם כומר שהכיר את הוריי והיה עד להתרחשות. הוא עמד בצד עם אשתו, וכשראו כך את אמא שלי, הם לקחו אותה אליהם הביתה".
אבל יומיים לפני השחרור, גם אימה נרצחה. עוד כ-150 איש מבני משפחתה המורחבת של רברמן נספו. "זה כל מה שאני יודעת על מותם של הוריי", היא אומרת בצער.
הנס שהתממש
כשהרוסים נלחמו כדי לשחרר את רובנו, ב-2 בפברואר 1944, נהרגה מריה במהלך הלחימה באזור. מרוב צער, בעלה תלה את עצמו. "זה היה טראומטי מאוד בשבילי, לחוות בפעם השנייה את המוות של הוריי: האובדן הראשון היה מות הוריי הביולוגיים, והשני כשאיבדתי את הזוג שהיו הורים עבורי. נשארתי לבד בביתם, והייתי בטוחה שאני היהודייה האחרונה והיחידה שנותרה בעולם, כי כולם נרצחו".
אחותה של מריה, הלנה, לקחה את אסיה תחת חסותה. "היה לה בעל וארבעה ילדים, ועבורם הייתי עוד אחת מהילדים. חייתי אצלם, ומדי פעם הלכתי לעירייה כדי לבדוק אם מישהו חיפש אותי. ציפיתי לנס. קיוויתי שמישהו מהמשפחה שלי יבוא לשאול או לחקור עליי".
"מדי פעם הלכתי לעירייה כדי לבדוק אם מישהו חיפש אותי. ציפיתי לנס. קיוויתי שמישהו מהמשפחה יבוא לשאול או לחקור עליי. בסוף אפריל 1945 הגיע מכתב מאחי יצחק, ששאל אם מישהו מהמשפחה שלו נותר בחיים"
הנס התממש בסוף אפריל 1945. "בעירייה היה מכתב מאחי יצחק, ששאל אם מישהו מהמשפחה שלו נותר בחיים. כתבתי לו, והוא נסע ברכבת חודש ימים עד שהגיע".
אחרי שנתיים, כשהיא בת 18, עלו שניהם לישראל בשנת 1947. "מאז שחזר מרוסיה, אחי תמיד אמר שישראל היא הבית שלנו ושאף לעלות לארץ. גם אני הבנתי שלא משנה איפה נהיה, כיהודים תמיד נהיה אורחים – ואורחים הם כמו דג. אחרי שלושה ימים, זה מסריח".
בישראל היא השתתפה במלחמת העצמאות, כששירתה בגבעתי בתפקיד מטה. לימים פגשה את ראובן רברמן, שהיה חבר של אחיה, והשניים נישאו. עם שחרורם החלו ללמוד באוניברסיטה בירושלים – הוא משפטים, והיא מדעי המדינה וסוציולוגיה.
ילדים שעוד אפשר להציל
אסיה מספרת כי היא מתעוררת בכל בוקר עם המחשבה המנצחת: "שרדתי את הזוועות. הם לא רצחו אותי". ועדיין, גם אחרי כל השנים האלו, עוד מרחפת מעליה השאלה "למה דווקא אני שרדתי?"
בשלב מוקדם הבינה שיש לה משימה לחיים. "לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה מחלום שחלמתי. כל מה שהיה זכור לי ממנו זו המחשבה שנשארתי בחיים כדי להציל ילדים", היא מספרת. "את הילדות שלא הייתה לי – לא הצלחתי להציל, אבל ילדים אחרים שבאים לישראל מסוריה, ממרוקו ומעוד מדינות, ומגיעים מבתים שבורים – אני עוד יכולה להציל".
כך המשיכה אסיה רברמן ללימודי עבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. "לימים ניהלתי קליניקה ב'אחוזת ילדים' בחיפה, ובמקביל אני נותנת ייעוץ לאנשי חינוך. זה מה שאני עושה עד היום, רק במינונים מצומצמים יותר", היא אומרת.
"לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה מחלום שחלמתי. כל מה שהיה זכור לי ממנו זו המחשבה שנשארתי בחיים כדי להציל ילדים. את הילדות שלא הייתה לי – לא הצלחתי להציל, אבל ילדים אחרים, שבאים מבתים שבורים – אני עוד יכולה להציל"
לבני הזוג רברמן לא נולדו ילדים. "כל החיים היינו שנינו עסוקים מאוד. בגיל 90 התחלתי להצטער שפספסתי. אבל הילדים שעבדתי איתם, ילדים מבתים שבורים, היו כמו ילדיי", היא מעידה. "נתתי להם את הנשמה, והם החזירו לי בהרבה אהבה. גם שני אחייניי, ילדיו של אחי יצחק, שנפטר לפני כשלוש שנים – הם כמו ילדיי. הם גרים בארצות הברית, אבל מאז שהיו קטנים ועד היום הם מגיעים אליי לחיפה לכל חופשת הקיץ, וכך גם ילדיהם".
"אין עם מי לחלוק את הכאב"
רברמן מגדירה את עצמה כ"פוסט-טראומטית כבר 83 שנה". היא מספרת כי "המחשבות עולות בעיקר בלילות. ראובן נולד בלוצק באוקראינה, כך ששנינו הבנו את הגיהינום שהאחר חווה. הוא נפטר מסרטן לפני 11 שנה. עם מותו של אחי כבר אין לי עם מי לחלוק את הכאב. המחשבות תוקפות בעיקר כשאני לבד. איך זה שאנשים שנאו כל כך יהודים שהיו מוכנים לרצוח תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים, ובאכזריות כזו? למה? ההתמודדות שלי הייתה לאהוב, לא לשנוא בחזרה – וללמד הלאה, כדי לזכור".
עוד היא מספרת, כי היא "מחפשת את היופי בכל דבר ובכל אדם שעומד מולי, ומרגיעה את עצמי שאני בארץ שלי ושעכשיו אף אחד לא יכול לומר לי שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו. אני משתדלת לא להתלונן ולא להכביד עם סיפורי השואה. שומרת אותם רק לימים שלפני היום הכאוב הזה. יש לאנשים מספיק עניינים משלהם, כך שאין צורך להוסיף בסיפוריי".
לאוקראינה היא חזרה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה עם ראובן, כ-30 שנה אחרי המלחמה. הפעם השנייה הייתה ב-1991 עם אחיה, ילדיו, וניצולים נוספים. "באתי חזקה, כיהודייה שעלתה וחיה במדינת ישראל, ובנתה בית יהודי. זה היה אחרת. ועדיין, צל כבד ועצב גדול העיבו על המסעות הללו.
"הגעתי לבית ההורים, ולא העזתי להיכנס פנימה. לאורך השנים הייתי בקשר עם אחותה של מריה, הלנה מזורקביץ. אחרי המלחמה כולם עזבו את אוקראינה והשתקעו בפולין. הבטחתי לה שאגיע ליום הולדתה ה-90, וכך עשינו. כמה שנים לאחר מכן, היא נפטרה".
במרוצת השנים היא הייתה שולחת להלנה חבילות. "היא לא ממש הזדקקה להן. לי הייתה חשובה תשומת הלב. אני עדיין בקשר עם הבת שלה, שהייתה עבורי כמו אחות. כמו קוף אחרי בן אדם, למדתי ממנה הכול", היא צוחקת.
ב-30 באוקטובר יחול יום הולדתך ה-94. מה את מאחלת לעצמך?
"שנפסיק לריב, שנלמד לאהוב זה את זה ושתהיה בנו גאווה על המדינה הקטנה שלנו, שצברה כל כך הרבה הישגים בזמן כה קצר. אני מאחלת לעצמי שישראל תהיה קיימת לנצח, ושכל יהודי העולם יבואו לפה. לא היה לנו פשוט להגיע לישראל – שנתיים היינו בדרכים עד שהאנגלים התירו לאונייה שלנו להיכנס, לא לפני שתפסו אותנו מול חופי חיפה ושלחו אותנו לקפריסין לחצי שנה. אבל עכשיו, כשאני פה, אף אחד לא יזיז אותי מכאן לעולם".
אבל לעצמך, מה את מאחלת?
"זה לעצמי", היא מחייכת. "יש לי קבוצה של חברות שאנחנו נפגשות. נחגוג ביחד. חוץ מיום הולדת, יש לי הרבה סיבות לחגוג. יש כאלה שלא שרדו את התופת והשתגעו, יש שהתאבדו, אבל מי ששרד ונשאר נורמלי – יצא מחוזק. זו לא נחמה, אבל בכל זאת צריך מישהו שיספר את זה לדורות הבאים".
אחיינה של אסיה, מרק ברז, הוא נשיא ארגון TOLI – מכון אולגה לנגיל ללימודי השואה וזכויות אדם. דודתו נושאת הרצאות בסמינרים בארץ וברחבי העולם מטעם הארגון. הארי ד' וול, חבר דירקטוריון בארגון, אומר כי "יש לאסיה קהל גדול ומסור של עוקבים שהיא השפיעה ומשפיעה על חייהם. היא השראה, שליחה של תקווה וציונות. אסיה, שאיבדה את הילדות שלה בבת-אחת בגיל 11, הקדישה את חייה לעזרה לילדים בעלי אתגרים ומוגבלות רגשית. לאחר אובדן ילדותה עשתה כל שביכולתה כדי שילדים בישראל לא יאבדו את שלהם".
