"אנשים בווילנה זוכרים שאחרי חיסול הגטו היו תצלומים רבים שהתפזרו ברחובות העיר כמו עלים שנשרו מהעצים, והם נאספו ולימים נמסרו לארכיון", מספרת האמנית והצלמת הליטאית דובילֶה דאגיינֶה. זו הייתה נקודת המוצא לתערוכה שלה בשם "Memories of Plants" ("זיכרונות של צמחים"), המורכבת מיצירות שבהן הטמיעה תצלומים ישנים של ילדי גטו וילנה על גבי עלים שנאספו מבירת ליטא בהווה. בדרך הזו היא חיברה בין תמונות הילדים היהודים לצמחייה הטבעית בסביבה שבה הם חיו.
התערוכה מתארחת בימים אלה בבית לוחמי הגטאות (עד יוני 2025). אוצרת התערוכה היא לילך אפרים. התצלומים שדאגיינה השתמשה בהם נשמרו בארכיון המוזיאון היהודי על שם הגאון מווילנה להיסטוריה יהודית. במשך מספר שנים עסקה האמנית בנושא הזיכרון באמצעות צילום בתי כנסת נטושים בליטא, ושם הבחינה בצמחים ובחזזיות שגדלו על בתי הכנסת מעץ. כך עלה במוחה הרעיון להתמקד בזיכרונות של צמחים.
היא מסבירה שהבחירה שלה לעסוק בקשר שבין בוטניקה להיסטוריה הטרגית של היהודים בווילנה בזמן השואה אינה מקרית: "יום אחד ניגשו שני פרופסורים באוניברסיטה אל בעלי ושאלו – 'אתה יודע שסבא שלך (בוטנאי ליטאי מפורסם) הציל את עמיתו, הבוטנאי יעקב מובשוביץ', מגטו וילנה בזמן המלחמה?' לא הכרנו את הסיפור הזה; כנראה כי אותו סבא לא ראה בעזרה שלו לעמיתו הבוטנאי משהו מיוחד שצריך לדבר עליו. בכל אופן, התחלתי להתעניין בחייו ובגורלו של מובשוביץ'. אפילו הצלחתי למצוא אוטוביוגרפיה קצרה שמובשוביץ' כתב בעצמו והתפרסמה בשנת 1968. הוא מספר בה על השנים הנוראות שעבר, ומנצל את ההזדמנות כדי להודות לחבריו הליטאים, כולל סבו של בעלי".
יעקב (יאקוב) מובשוביץ' היה בוטנאי באוניברסיטת סטפן באטורי בווילנה. "בשנת 1936 הוא הציג את התזה שלו על הצמחייה וקהילות הצמחים בגבעות ובשטחי האחו של פונאר. זו הייתה תחילת חייו של מדען צעיר ומבטיח בווילנה, ופונאר (מקום שבו התבצע טבח נורא בזמן השואה – כיום פרבר של בירת ליטא, ש"מ) עדיין לא רכש את המוניטין העצוב שלו", מציינת דאגיינֶה. "כמה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1941, נכנסו מובשוביץ' וכל משפחתו המורחבת לגטו וילנה. כל קרוביו ומשפחתו הקרובה נרצחו בפונאר, ואילו הוא, בעזרת קולגות שלו, הצליח לשרוד".
4 צפייה בגלריה
האמנית דובילה דאגיינה. "אי אפשר לומר שום דבר מנחם על גורלם של הילדים הללו"
(צילום: Milda Janeliauskaitė)
היא מוסיפה כי "יש עדויות לכך שמובשוביץ' עבד כמורה בגטו וילנה. הוא גם הצליח להוציא ילדים מהגטו לגן הבוטני של וילנה מספר פעמים, כדי שיוכלו להתאושש לפחות לזמן קצר מתנאי החיים האיומים בגטו. תוך כדי איסוף הסיפורים האלה, מצאתי את עצמי מהרהרת על כך שבתרבות האנושית ילדים מושווים לעיתים קרובות לצמחים או לפרחים. אנחנו נותנים לילדים דימוי של צמח, משהו שצומח אל העתיד – והנה מלחמה נוראה עצרה את הצמיחה הזו". דווקא מהצמחים, שידועים כסמל לחיים ולצמיחה, היא יצרה מעין אנדרטת זיכרון.
רבים מהתצלומים אינם מזוהים
את 24 היצירות המופיעות בתערוכה יצרה דאגיינה בטכניקת צילום אורגני שנקראת "אנתוטייפ". "השם בא מהמילה היוונית ánthos – שפירושה פרח. זה תהליך שמשתמש בפיגמנטים של צמחים שרגישים לאור, כדי לייצר תמונה", היא מסבירה. "אחת התוצאות האפשריות של הטכניקה היא הדפסי כלורופיל, או כמו שאני מעדיפה לכנות אותם: phytographies (מהמילה היוונית phyton, שפירושה צמח). זה הדפס שרגיש לזמן ולאור. מצאתי את הטכנולוגיה שמאפשרת לשמר את התמונה על עלה לאורך זמן, אבל לפעמים אני משאירה כמה הדפסים לא מוגנים בתערוכה כדי שהם ימשיכו לדעוך באור השמש, כתזכורת לאופן שבו הזיכרון פועל".
4 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה. "אני משאירה כמה הדפסים לא מוגנים כדי שהם ימשיכו לדעוך, כתזכורת לאופן שבו הזיכרון פועל"
(צילום: באדיבות דובילה דאגיינה)
האם אנחנו יודעים מה עלה בגורלם של הילדים מהתמונות? האם חלק מהם שרדו?
"אנשים שואלים את השאלה הזו לעיתים קרובות. למרבה הצער, אי אפשר לומר שום דבר מנחם על גורלם של הילדים הללו. לרוב חייהם הסתיימו בצורה טרגית. רבים מהתצלומים האלה אפילו אינם מזוהים, רק מסומן היכן הם נמצאו. חלק משמות הילדים אינם ידועים".
מה חיבר אותך באופן אישי לסיפורם של הילדים היהודים שחיו בגטו בתקופת השואה?
"התרגשתי עמוקות מהמחקר הזה. תוך כדי חקירת הארכיון נזכרתי בסיפורים רבים שמצאתי. למשל איך גם בתנאי החיים הנוראים בגטו, ילדים שסבלו מרעב ומקור הצליחו לא לאבד את הכנות ואת הפתיחות שלהם לעולם, והמשיכו להיות שובבים וחיוניים. הם, כמו צמחים, ניסו באופן טבעי להסתגל לתנאים הקשים ביותר. חשבתי גם על המורים שלהם, שניסו ליצור את התנאים הטובים ביותר האפשריים עבור הילדים, ולתת להם תקווה שהמלחמה תסתיים במהרה. חשבתי גם על אלה שסיכנו את חייהם כדי להציל את תושבי הגטו. כל זה הזכיר לי ילדה שגדלה בבית קרובי משפחתו של בעלי, שהצילו אותה מהגטו כשהייתה תינוקת".
עצרת הנעילה של יום השואה תשפ"ד בבית לוחמי הגטאות
(צילום: בית לוחמי הגטאות)
את מודעת לעלייה באנטישמיות באירופה? את מרגישה את זה?
"אני לא יכולה להגיד שבליטא מרגישים גל גדול יותר של אנטישמיות באופן כללי, אבל ממה שאני רואה בערוצי התקשורת בעולם, האווירה השוררת בנושא הזה עצובה. אנשים נעשו נחרצים וחסרי סובלנות כלפי אחרים. לפעמים נדמה שהעולם היום נעשה יותר ויותר נחרץ ופסקני, ויש פחות ופחות מקום לסובלנות ולאמפתיה".
יגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות, ציין: "אנו נרגשים לפתוח את התערוכה המיוחדת הזו, שמציגה באופן אמנותי ייחודי את סיפור הקהילה היהודית בשואה בכלל ובליטא בפרט. התערוכה הייחודית הזו היא תזכורת לחוסן ולעמידות של הקהילה היהודית. כולי תקווה שהתערוכה הזו תיתן השראה ותעודד דיון והעמקה בסיפור יהודי ליטא בתקופת השואה, וכן תדגיש את הצורך בתיעוד ובהנצחה של קורות עמנו באמצעות האמנות ובדרכים נוספות".
