בשנת 2019 הבינה ד"ר עליזה לביא שזמנה בפוליטיקה תם, לעת עתה, אך העלבון הצורב מהצבתה במקום בלתי ריאלי ברשימת "יש עתיד" לכנסת ה-21, עדיין פועם בה. את קו פרשת המים שבו סר חינה בעיניי יאיר לפיד, היום שר החוץ וראש הממשלה החליפי - היא תולה בקידומו של חוק הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים למקרי עגינות בין-לאומיים, בשנת 2018. ב"יש עתיד" דרשו ממנה לבטל את החוק. היא סירבה – ושילמה מחיר כבד, כדבריה.
שנתיים חלפו מאז - נצח במושגי הפוליטיקה הישראלית - ובחירות לעוד שלוש כנסות. לביא הספיקה לכהן כראש מרכז הרצל, "פיצוי" שנתן לה לפיד על הרחקתה, וגם לכתוב ספר היוצא בימים אלה, "עכשיו תורך – מסע בת המצווה שלך" (בהוצאת "כנרת זמורה"), הממשיך את פעילותה כחוקרת ומתעדת של מנהגי נשים ביהדות.
לביא, ממקימות ארגון "קולך" - הבית של הפמיניזם הדתי - מבטיחה לחזור בשנית אל הזירה הפוליטית, אך מנגד לא שוכחת את מה שהיה שם, ואיך גילתה שגם נשים פמיניסטיות לא מצליחות להתעלות מעל האינטרסים הפוליטיים. הרצון להביט לעבר ההיסטוריה של המנהיגות הנשית בספרה החדש נובע, לדבריה, מתחושת הבדידות שמלווה נשים בעשייה הפוליטית. "הרגשתי מאוד בודדה", היא מספרת. "הרגשתי שלא היו כאן אחרות ללמוד מהן".
"שילמתי מחיר פוליטי, אבל אני מאוד שלמה איתו"
לצד לביא כיהנו רחל עזריה ושולי מועלם שנחשבו לדמויות משפיעות ומשמעותיות, וגם הן מצאו עצמן מחוץ לכנסת. "יש מחירים למצב הפוליטי שנוצר", היא אומרת, כמי ששילמה אותם בקריירה הפוליטית שלה. ארבע שנים עבדה על חקיקה שתסייע לעגונות בחו"ל להשיג גט מבעליהן המעגנים בתוך תחומי מדינת ישראל. מתנגדי בתי הדין, ובהם מפלגת יש עתיד, התנגדו לחקיקה אף שהיא מסייעת לעגונות, בגלל הרחבת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים.
4 צפייה בגלריה
"נפגעתי קודם כל מיאיר (לפיד). תן בי את האמון שאני יודעת מה אני עושה". עליזה לביא
(צילום: ליאב פלד, דוברות לשכת עורכי הדין)
"מה שדוחף קדימה הוא המצוקה של אותן הנשים, שאת רואה בעיניים", לביא אומרת. "ערכנו דיונים על דיונים, עד שבמשרד המשפטים מצאו את הפתרון להקנות לבתי הדין בארץ את היכולת להתערב במקרה של אישה שאיננה תושבת ישראל, ופונה לבקשת סעד. הרי בשביל מה יש לנו מדינה יהודית? כל הזמן מדברים על חשיבות הקשר עם יהדות התפוצות. והנה, נשים שמתחננות לצאת לחופשי, לא נעזור להן?
"ואז בקריאה שנייה ושלישית קיבלתי הוראה מהמפלגה לבטל את החוק, לצאת החוצה ולא להצביע. הייתי בשוק ולא הסכמתי... לא וויתרתי. אני ודוד אזולאי ז"ל, שהיה אז שר הדתות, העברנו את החוק כהוראת שעה. שילמתי מחיר פוליטי, אבל אני מאוד שלמה איתו. בערב יום כיפור הראשון מחוץ לכנסת, קיבלתי הודעה ששוחררו קרוב ל-70 עגונות בזכות החוק הזה, ומאז המספרים רק הלכו ועלו. לא העלנו על דעתנו שיש כל כך הרבה נשים יהודיות במצב הזה. כרגע צריך לחדש את החוק, ובינתיים הוא נתקע מחדש. השרות שהתנגדו לזה אז כח"כיות, עושות את זה גם היום, והתיקים מצטברים ואיתם המצוקה".
"בקריאה שנייה ושלישית קיבלתי הוראה מהמפלגה לבטל את החוק, לצאת החוצה ולא להצביע. הייתי בשוק ולא הסכמתי... לא וויתרתי. אני ודוד אזולאי ז"ל, שהיה אז שר הדתות, העברנו את החוק כהוראת שעה"
את מצליחה להבין איך נשים שרוממות הפמיניזם בגרונן, מעדיפות, בסופו של דבר, את האינטרסים הפוליטיים של השבט שלהן, ולא את האינטרס של נשים כקבוצה?
"כל כך פגעו בי אז חברותיי הפמיניסטיות הרדיקליות שיצאו נגדי. החוק הזה הוא קו פרשת המים מבחינתי בהבנה הזאת. כמי שארבע שנים עבדה על זה, נפגעתי קודם כל מיאיר (לפיד). תן בי את האמון שאני יודעת מה אני עושה. עשיתי כל מה שיכולתי ודיברתי עם כל מי שיכולתי. אני רק מקווה שהחוק יחודש ושעוד נשים ישוחררו".
הסיפור שאת מספרת, הוא אולי הסיפור של נשים בפוליטיקה. במקרה הזה, "האינטרס הליברלי" תמיד יגבר על "האינטרס הפמיניסטי", ואם הן יצטרכו לבחור ביניהם, אותן נשים יבחרו בליברלי על פני הפמיניסטי בכל פעם מחדש.
"אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית, ואין מספיק ידע והבנה של משמעות ה'יהודית' ומשמעות ה'דמוקרטית' בכל השדה שאנחנו מדברות עליו. בגלל המחנאות, בגלל שכל השיח הפך להיות מטורלל. הכול הפך לזירת קרב ואת לא באמת יכולה לעשות משהו. יש ארגונים חברתיים שמנסים לעשות את זה, וגם אני מנסה. רק השבוע נתתי הרצאה על בת מצווה לנשים מהפריפריה, שאחראיות על תקציבי תרבות במועצות המקומיות. זה היה מרגש. במובן הזה, גם הספר הוא ניסיון לתקן".
"הצורך קיים בכל העולם"
"כשבארץ נהדרת" צחקו על הבת-מצווש של קשת ליבליך, את לביא זה הצחיק קצת פחות. "השאלה היא מה עושים כדי שילדות לא תהיינה במקום הזה", היא אומרת. "אי אפשר להשאיר את האחריות לבית הספר". לדברי לביא, בת המצווה היא ההזדמנות האחרונה להפגנת אחריות הורית. לכן יותר אימהות מנסות לייצר משהו אחר, אבל פשוט לא יודעות איך.
"יש אימהות שלא חוו בת מצווה בעצמן. חלקן דווקא זוכרות לרעה איך חגגו לאח אירוע מפואר, ואיתן הרימו כוס תה עם בסקוויטים בשבת אחר הצהריים. מאז 'תפילת נשים' (ספרה הראשון) הפכתי לכתובת להמון שאלות סביב מנהגים נשיים, במיוחד מצד נשים חילוניות. הרגשתי שאני רוצה לכתוב לצעירות עצמן ולמי שמלווה אותן. אני מגיעה לכל מקום - מקיבוצים בישראל, ועד לקהילות נידחות בארצות הברית, אצל כולם רואים את הצורך".
מה כל כך מיוחד בסיפור הזה של נשים, בפרט סביב טקס מעבר כמו בת מצווה?
"לנשים יש יכולת להמשיך הלאה כשהרבה דברים נקטעים. למדתי מהן המון בעיקר עבור עצמי, אבל גם בניסיון להעביר את זה הלאה. בשנות המחקר שלי גיליתי שברגעי במשבר של העם היהודי, הנשים הן אלו שלוקחות אחריות. באינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל עמד מספרם של הגברים המתנצרים על פי-שלושה. הנשים שמרו על הקיום היהודי בסתר. רואים את זה בפרעות, בשואה. וכל הזמן אני שואלת את עצמי, מה הסוד? ואיך מנציחים וממשיכים אותו?"
כשכל הבנות עלו לבימת בית הכנסת
לצד תפילות, שירה ותיאורים של טקסים עתיקים וחדשים, מביא הספר גם את סיפוריהן מעוררי ההשראה של 71 נשים יהודיות, מנעד רחב הנע בין דמויות תנ"כיות ועד נשים בנות זמננו – רבניות ואדמו"ריות, משוררות, מלומדות ומנהיגות אזרחיות. "בלי התורה שבעל-פה של הסמכות הנשית, אני לא יודעת איפה היינו היום".
אך בניגוד לבר מצווה, שם כללי הטקס הם, פחות או יותר, ידועים וכוללים עלייה לתורה וזריקת סוכריות - טקסי בת מצווה, הגם שהיו כאלה בקהילות יהודיות שונות, הן ברובן מסורת שנקטעה, ולטענת לביא, לעיתים במכוון. היא מספרת כיצד ביקשו יהודי איטליה להביא את טקס הבת מצווה, כפי שנחגג בקהילתם, לקהילות בישראל - ונתקלו בהתנגדות גדולה מצד הרבנות הראשית ורבני התקופה.
"המנהג בן 160 השנים שומר רק בבית הכנסת האיטלקי בירושלים ובקהילות המקור באיטליה. זהו טקס מדהים, מרהיב ביופיו, שבו מגיעות הבנות לבית הכנסת לבושות לבן לקראת חג השבועות. הן היו יושבות על הבימה המרכזית ורב הקהילה היה מברך אותן והקהילה הייתה מברכת אותן. הן היו מתפללות תפילה מיוחדת בעברית, ולאחר מכן קוראות את 'שירת דבורה', שהייתה שופטת וגם אסטרטגית. זה מודל החיקוי שמציבים בפני בנות המצווה, ואני מדברת פה על שנת 1860".
"הכנס הראשון התפוצץ כי באו נשים מזרחיות ואמרו 'אתן לא סופרות אותנו'. בכנס השני שהנחיתי, עלו מרצות ואמרו, 'איתה לא אשב כי היא מתנחלת, ולכן היא גם לא יכולה להגיד שהיא פמיניסטית', ומאז אין כנסים"
גם באלכסנדריה שבמצריים נהגו לקיים טקס בת מצווה במתכונת דומה. בקהילות נוספות, כפי שחשפה לביא, ערכו טקסים שונים המנציחים מסורות עתיקות. בארץ, הניסיונות להוביל לקדמת הבמה את טקסי הבת מצווה היו בתחילה בקיבוצים ובמושבים בישראל, בעידן שלפני ההפרטה, ובהמשך בציבור הדתי דרך מת"ן (מכון תורני לנשים), שלביא הקימה שלוחה שלו בנתניה, עיר מגוריה.
אך הציבור הרחב, היא טוענת, נותר עם מסיבה גרנדיוזית, חסרת תוכן ערכי משמעותי. "הבנים ברובם חזרו לבית הכנסת, אבל הבנות נשארו בלי כלום. זה בסדר גמור שעסוקים בשמלה ובתסרוקת, אבל זה צריך לבוא עם עוד משהו. ואת אותו ה'משהו' אני רוצה להביא. אני לא באה בביקורת, אני באה לאפשר עוד אופציות".
"ההעדפה האידאולוגית היא בעייתית"
כמי שמסתכלת היום מהצד על הנעשה בכנסת, היא בעיקר עצובה. "יש לנו כנסת משתיקה. את לא מכירה הרבה מאוד מהח"כיות. הפכנו לכנסת נורבגית, שבה רבות מחברות והחברים לא יכולים לדבר כי ואוי ואבוי אם ידברו. אני לא חושבת שזה יוכל להחזיק מעמד, בעיקר נוכח העובדה שחלק גדול מהאוכלוסייה לא מרגיש מיוצג, וזה פצע מאוד גדול. אני פוגשת אותם בהרצאות שלי ובמסעות שלי, בעיקר בפריפריה. אין להם פנסיות תקציביות ודחף לעמוד כל שבת בצומת, ואי אפשר שלא לראות את המצוקה".
4 צפייה בגלריה
"הזהות הפמיניסטית עודנה מתכופפת מול זו האידיאולוגית". עליזה לביא עם מירב מיכאלי
(צילום: גיל יוחנן)
לביא הייתה שם מההתחלה, עם הקמתה של המחלקה הראשונה ללימודי מגדר בישראל, באוניברסיטת בר אילן. היא מציינת כי המתחים בתוך הפמיניזם היו שם תמיד. "הכנס הראשון התפוצץ כי באו נשים מזרחיות ואמרו 'אתן לא סופרות אותנו'. בכנס השני שהנחיתי, עלו מרצות ואמרו, 'איתה לא אשב כי היא מתנחלת, ולכן היא גם לא יכולה להגיד שהיא פמיניסטית', ומאז אין כנסים. אי אפשר שלא לזכור את זה כשאנחנו כאן היום. לא טיפלנו, לא עברנו תהליך.
"עכשיו תורך", עטיפת הספר"זה חוזר ביתר שאת, כי הזהות הפמיניסטית עודנה מתכופפת מול זו האידיאולוגית. אי אפשר שזה יקרה יותר. זה קרה לנו בסיפור העדתי מול הפמיניזם המזרחי, זה קורה לנו בין ימין לשמאל. כשמגיעה ח"כ אורית סטרוק לוועדה למעמד האישה ואומרת, 'חוק ההטרדות המיניות לא תקף מעבר לקו הירוק' - אני המומה מזה. ומנגד, כשפמיניסטיות אומרות לי, 'לא מעניין אותנו הטרדות של מתנחלות' - אני המומה לא פחות. ההעדפה האידאולוגית היא בעייתית, והציבור לא מטומטם".
הציבור גם לא מטומטמת.
"נכון. בספר יש נשים שהכוח שלהן שינה גורלות של רבים. שכבר מגיל 11 עשו דברים שהילדות שלנו יוכלו להזדהות איתן ולחקות אותן. זו ההשראה שלנו. אנחנו חייבות למצוא את הכוח להמשיך קדימה ולהכשיר את הדור הבא. אין לנו ברירה".
