תפילה יהודית במסגד, עישון נרגילה במטבח כשר, שיעור בעברית תחת דיוקנאות של אייתוללות. אלו רק כמה מההתרחשויות שצילם מי שהיה צלם סוכנות הידיעות Associated Press, חסן סרבחשיאן, בין השנים 2008-2006 בקהילה היהודית באיראן. כעת לוקטו הצילומים לצורך פרסום ספר, והם מעניקים הצצה נדירה לתוך בתי היהודים, בתי הכנסת ומרחבים אחרים שהקהילה היהודית נוטה לשמור הרחק מעיניהם של זרים.
כשברקע נמשך גל מחאת החיג'אב – האדמה באיראן רועדת, והמשטר מדכא את ההפגנות ביד קשה. ממשלת איראן, שמאז מהפכת 1979 קוראת באופן קבוע להשמדתה של ישראל, מאפשרת ליהודים לקיים את הפולחן הדתי שלהם, ובפרלמנט האיראני יש נציג יהודי קבוע. אולם כשסרבחשיאן הגיש את הספר לפרסום באמצעות משרד התרבות האיראני, הוא נתקל בגישה האנטי-ציונית הנפוצה במדינה.
במשרד טענו כי סרבחשיאן הוא סוכן ישראלי המפיץ ערכים אנטי-אסלאמיים. הם אילצו אותו להתפטר מעבודתו בסוכנות הידיעות AP. לאחר שהחל לחשוש לחייו ולחיי אשתו, פארוונה ואהידמנש, עיתונאית ופעילת זכויות אדם שהייתה מעורבת בפרויקט – השניים החליטו לעזוב את איראן ועברו לחיות בווירג'יניה, ארצות הברית.
10 צפייה בגלריה
ילדים יהודים משחקים בבית הספר כשמעל ראשיהם מתנשאים דיוקנאות של אייתוללות
(צילום: חסן סרבחשיאן)
כמעט 15 שנים לאחר שצילם את התמונה האחרונה לספרו, שמתפרסם כעת בהוצאת Penn State University Press, סרבחשיאן מספר כי תיעוד הקהילה היהודית של איראן הוביל אותו לרגעים קשים לא מעטים, אבל גם לכמה מהחוויות הטובות בחייו. "נסענו באוטובוס ליותר מ-15 ערים עם יהודים איראניים. צחקנו איתם, אכלנו איתם. למעשה, חיינו איתם", הוא אומר.
מעמד שברירי
בשנת 2020 חיו באיראן 9,000 יהודים – רחוק מאוד ממספר היהודים שחיו באיראן בימי השיא שלפני המהפכה, כ-100 אלף, אבל המדינה עדיין משמשת בית לקהילה היהודית השנייה בגודלה במזרח התיכון אחרי ישראל. מקצת התמונות של סרבחשיאן נראות כמעט כאילו צולמו בפרבר אמריקני: ילדים משחקים כדורגל, אנשים עורכים פיקניק בפארק, בני משפחה מתרוצצים וטופחים זה על זה בגבעולי בצל ירוק (כנהוג במשפחות יהודיות ממוצא פרסי בעת שירת "דיינו" בליל הסדר).
אבל צילומים אחרים בספר ממחישים את מעמדם השברירי של היהודים במדינה, שגורמת להם להביע ללא הרף נאמנות לתאוקרטיה המוסלמית. בתמונה אחת נראה מנהיג יהודי במסגד, משתתף בחגיגת "יום קודס" (יום ירושלים הבינלאומי האיראני), יום של עצרות פרו-פלסטיניות הכוללות לעתים שריפת דגל ישראל ונאומים אנטי-ישראליים.
"התחלנו לספוג האשמות על כך שאנחנו עובדים בחסות ישראל ויוצרים תעמולה נגד ערכי האסלאם. נאסר עליי לעבוד ב-AP. הם שללו את תעודת העיתונאי שלי. לכן הספר מעולם לא יצא לאור באיראן, ואנחנו נאלצנו לעזוב את איראן והגענו לארה"ב"
ישנן גם תמונות שמספקות הקשר מודרני לכמה רגעי מפתח בהיסטוריה של יהודי איראן – בין השאר, התקופה שבה איראן סיפקה מקלט ליהודי פולין שנמלטו מהשואה, המשבר בשנת 1999 כאשר 13 יהודים איראניים הואשמו לשווא בריגול למען ישראל, וההיסטוריה של בית החולים ומרכז הצדקה ע"ש ד"ר ספיר, שטיפל במפגינים לפני המהפכה הרחק מעיניי המשטרה החשאית. בית החולים פעיל עד היום הזה.
הטקסט בספר נכתב יחד עם ואהידמנש, לצד דברים שהוסיף פרופ' ליאור שטרנפלד מהמחלקה ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן. "אני מקווה שנוכל לעשות יותר מספר אחד על הקהילה הזו", אומר סרבחשיאן.
10 צפייה בגלריה
שני צעירים בשכונה יהודית בשיראז, איראן. על הקיר שמאחוריהם כתובת גרפיטי עם כינוי משפיל ליהודים
(צילום: חסן סרבחשיאן)
"לצערי לא ראיתי ספר מהסוג הזה על היהודים האיראנים. אני לא יודע למה זה לא קרה בעבר – אולי בגלל כל ההגבלות", הוא מוסיף. "אנשים לא יכולים לנסוע בקלות כדי לסקר את הקהילות האלה. זרים מגיעים רק לחמישה ימים, שבוע, מקסימום שבועיים – ואז הם עוזבים את המדינה. זו הסיבה שאנחנו צריכים לתעד, בשביל ההיסטוריה. זו היסטוריה. מדובר באנשים שסובלים".
בעקבות הכחשת השואה של אחמדינג'אד
צלם העיתונות, שעובד היום ב-Voice of America, מדבר בריאיון בגילוי לב על הפרויקט שלו, על הדרך שעבר עד שיצא לאור, ועל תקוותיו לחזור ביום מן הימים לאיראן.
"כמוסלמי, היה קשה מאוד לרכוש את אמון הקהילה היהודית. זה ממש חריג, להיכנס לעומק החברה הסגורה כל כך שלהם. אני לגמרי מבין ומכבד את זה, ומעריך מאוד את העובדה שהם קיבלו את מה שסיקרנו, כי הם נתנו בנו אמון"
"לאחר שמחמוד אחמדינג'אד נבחר לתפקיד הנשיא בשנת 2005, הגישה שלי לסיקור עיתונאי הוגבלה", הוא משחזר. "לכן החלטתי לשנות את תחום העיסוק שלי מחדשות לכתבות מגזין, ולסקר את כל המיעוטים, לא רק את היהודים אלא גם את האשורים, הארמנים והנוצרים. אבל כשאחמדינג'אד הכחיש את השואה, זו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר שלי להתמקד בנושא הזה.
10 צפייה בגלריה
רופא יהודי מחזיק בידיו תינוק מוסלמי בבית החולים ומרכז הצדקה ע"ש ד"ר ספיר, שבבעלות יהודית
(צילום: חסן סרבחשיאן)
"העתיד לא היה כל כך ברור. לא ידעתי אם אפשר יהיה לפרסם באיראן או לא. אבל המטרה הראשונית הייתה, ללא ספק, לפרסם את הספר באיראן. רעייתי פארוונה ואני החלטנו לתת את הספר למשרד התרבות האיראני – משהו שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה לפרסם משהו באיראן. אז זה מה שעשינו, ולאחר שנה התחלנו לספוג האשמות על כך שאנחנו עובדים בחסות ישראל ויוצרים תעמולה נגד ערכי האסלאם. נאסר עליי לעבוד ב-AP. הם שללו את תעודת העיתונאי שלי".
לדבריו, "זו הסיבה לכך שהספר מעולם לא יצא לאור באיראן, ואנחנו נאלצנו לעזוב את איראן והגענו לארה"ב. כמה ארגוני תרבות גילו עניין בפרסום הספר, אבל זה לא קרה עד שפגשתי את ליאור שטרנפלד. הוא היה המנוע העיקרי שלקח את הפרויקט לאוניברסיטת פן סטייט".
עם אילו אתגרים התמודדתם כשעבדתם על הספר?
"כמוסלמי, היה קשה מאוד לרכוש את אמון הקהילה היהודית. זה ממש חריג, להיכנס לעומק החברה הסגורה כל כך שלהם. אני לגמרי מבין ומכבד את זה, ואני מעריך מאוד את העובדה שהם קיבלו את מה שסיקרנו, כי הם נתנו בנו אמון".
משימה בלתי אפשרית
אתגר נוסף היה ההתמודדות עם הרשויות: "באיראן, הממשלה מנהלת את התקשורת ואת הטלוויזיה. אין תקשורת פרטית, וכל מה שקשור לקהילה היהודית נקשר בקלות לישראל. ישראל היא קו אדום מוחלט; אתה לא יכול לעשות שום דבר שקשור בה. כל מה שקשור לעם היהודי באיראן הוא פוליטי לחלוטין. הם מכחישים כל קשר עם ישראל, אבל כל מה שהיהודים עושים נקשר מיד לישראל בגלל התעמולה של המשטר".
10 צפייה בגלריה
במרכז: הרון ישעיאא'י, מי שהיה ראש הקהילה היהודית באיראן, משתתף בתפילות יום שישי מוסלמיות בהפגנת סולידריות עם הפלסטינים
(צילום: חסן סרבחשיאן)
הוא מציין כי "כאדם שעבד עבור תקשורת זרה באיראן, היה לי סיכוי טוב לזכות בגישה לקהילה הזו. לכל מקום שאליו הלכנו, היינו צריכים להצטייד במכתב ממשרד התרבות ולקבל 'הדרכה אסלאמית'. הם שלחו אותי לאגודה היהודית, שיכולה לאשר או לשלול גישה. למרבה המזל, הם קיבלו אותי. אבל כפי שאמרתי לך, כצלם מקומי באיראן, קשה לשבור את החומה הזו. זו חברה ממש סגורה, ואני לגמרי מבין את החששות שלהם, אבל אני ממש שמח שעשינו את זה".
"באיראן, הממשלה מנהלת את התקשורת ואת הטלוויזיה, כל מה שקשור לקהילה היהודית נקשר בקלות לישראל. הם מכחישים כל קשר עם ישראל, אבל כל מה שהיהודים עושים נקשר מיד לישראל בגלל התעמולה של המשטר"
הרבה מהתמונות שצילמת צולמו במקומות פרטיים כמו בתי כנסת ובתים של אנשים. כיצד זכית באמון שלהם, ואיך היית מתאר את החוויה הזו?
"בשביל איראני לא יהודי, לחדור את החומות של חיי היהודים באיראן זו משימה בלתי אפשרית. אין דרך להגיע לשם. אבל אני עבדתי כצלם בסוכנות הידיעות AP, וכבר צילמתי תמונות של הקהילה הזו בעבר, ואת הצילומים שלי ראו יהודים בארה"ב, באירופה, בישראל ועוד. לכן, לאחר שהקהילה קיבלה משוב מחברים ומבני משפחה שראו את הצילומים שלי, היא נתנה בי אמון. זה היה חלק אחד במאמצים".
"החלק השני היה שיצרנו קשרי ידידות איתם. לא אני, אלא בעיקר אשתי", הוא אומר. "יצאנו יחד לבתים שלהם. הם הזמינו אותנו למסיבות ולשמחות הפרטיות שלהם, כמו ארוחות משפחתיות או חתונות. מה שאתם רואים בספר הזה מבוסס על אמון הדדי. זה לא היה קל, אבל זה לא שבאנו פעם אחת ונעלמנו. זה היה פרויקט שנמשך שנתיים. נסענו איתם באוטובוס ליותר מ-15 ערים. צחקנו איתם, אכלנו איתם. למעשה, חיינו איתם. זה לא נעשה במתכונת של 'צלם וברח'. זו הייתה אחת החוויות הטובות בחיי".
10 צפייה בגלריה
בדרכם לביקור בקבר אסתר ומרדכי בהמדאן, יהודים עוצרים להתפלל בחדר תפילה מוסלמי
(צילום: חסן סרבחשיאן)
מהו הצילום האהוב עליך, ולמה?
"אני לא אוכל לחזור לאיראן אלא אם ישתנה המשטר. לכן כל התמונות אהובות עליי, כל אחת מהן. אבל הצילום המורכב ביותר שצילמתי היה חדר התפילה המוסלמי. מאחר שבאיראן חלות כל כך הרבה הגבלות על יהודים, קשה להם מאוד כשהם בנסיעות – אין הרבה מסעדות כשרות, או בתי כנסת – ולכן הם שכרו חדר תפילה מוסלמי. על הקירות היו שלטים מוסלמיים ותמונה של אימאם. בתמונה שצילמתי, היהודים מתכוננים לתפילה. כשצילמתי את התמונה, אמרתי לעצמי שזו באמת תמונה מיוחדת.
"צילמתי גם תמונה של שניים או שלושה אנשים מהאיגוד היהודי שמשתתפים בתפילת יום שישי עם מוסלמים ומקשיבים לדרשה של אימאם מוסלמי שיעי. זה קצת מוזר. לפעמים אתה לא מאמין למה שאתה רואה, אבל זו המציאות בחברה האיראנית".
מה למדת על הקהילה היהודית האיראנית, תוך כדי העבודה?
"לא הייתי מודע לכמות ההגבלות שהוטלו על הקהילה היהודית באיראן. לא קל לחיות חיים נורמליים כשאתה משתייך לקבוצת מיעוט בתוך חברת רוב. אני גר בארה"ב ובאירופה כבר יותר מעשור. אני שמח שחוויתי את החוויה הזו, אבל אני לא שמח שנאלצתי לעזוב את איראן, כי רציתי להמשיך את הפרויקט הזה גם בקהילות אחרות, לא רק בקהילה היהודית".
"יהודים צעירים רבים אמרו שברצונם לעזוב"
למרות כל מה שעבר עליו, סרבחשיאן עדיין חולם לשוב למולדתו. "אם תהיה לי ההזדמנות לחזור לאיראן, אני יודע בוודאות מה אני צריך לעשות", הוא אומר. "אני מתכוון לחדור עמוק, עמוק ועוד יותר עמוק. כשאתה חי בתוך חברה, אתה לא יודע אילו דברים יקרי ערך מקיפים אותך. כשאתה מאבד את הגישה לדברים האלה, אתה מבין את ערכם, גם אם לפני כן לא הבחנת בהם בכלל.
"צילמתי תמונה מורכבת מאוד של רופא יהודי בבית החולים שמחזיק בידיו תינוק מוסלמי שנולד שעות ספורות קודם לכן. זה משמעותי מאוד, לעזור לאנשים במדינה שלך גם כשאתה לא יודע מה יקרה בעתיד"
"לדוגמה, האזור שעבדתי בו היה מרכז טהרן, וליהודים רבים היו שם עסקים. אני כל כך מתחרט שלא צילמתי את כל התמונות האלו. אני מתחרט על כך שלא דיברתי איתם. אז אם תהיה לי הזדמנות לחזור לשם, אולי אוכל לעשות יותר. אם אני לא אוכל, אולי הצעירים יגלו אלו דברים יקרי ערך מקיפים אותם עכשיו, וילכו לסקר אותם".
בין השאר צילמת תמונות בבית החולים ומרכז הצדקה ע"ש ד"ר ספיר בטהרן, שממומן ומנוהל בידי הקהילה היהודית.
"בית החולים הזה הוא ייחודי. הוא הוקם לפני עשרות שנים, והם לא שואלים לאיזו דת אתה משתייך; אנשים פשוט נכנסים לשם ומקבלים טיפול. צילמתי תמונה מורכבת מאוד של רופא יהודי בבית החולים שמחזיק בידיו תינוק מוסלמי שנולד שעות ספורות קודם לכן. זה משמעותי מאוד, לעזור לאנשים במדינה שלך גם כשאתה לא יודע מה יקרה בעתיד".
10 צפייה בגלריה
שמסי, אחת משלושה יהודים שהתגוררו ב-2007 בבית הכנסת "עזרא יעקב" בטהרן
(צילום: חסן סרבחשיאן)
לדבריו, "יהודים צעירים שדיברתי איתם אמרו לפעמים שהם רוצים לעזוב את המדינה. אני לגמרי מבין למה – כי הם לא יכולים לקבל הזדמנויות למשרות בכירות במינהל הממשלתי. אבל אם אחזור לשאלה שלך, בית החולים מדהים. הם סומכים על אנשים, ואנשים סומכים עליהם. יהודים עובדים יחד עם מוסלמים, לא רק בבית החולים אלא גם במקומות אחרים, כמו הבזאר בטהרן. אבל הם אף פעם לא מבקרים בבתים של אחרים – אם כי אולי הם מבקרים, ואני פשוט לא יודע על זה".
ראה קווי דמיון בין איראן לישראל
סרבחשיאן מקווה שהמעיינים בספר יראו דוגמה לחברה האיראנית, ולא רק ליהודים שבה. "אני רואה את עצמי בספר. אני רואה את כל האיראנים בספר הזה", הוא מציין. "האנשים האלה מתמודדים עם הגבלות, אבל הם עדיין אומרים, 'אנחנו איראנים'. הספר הזה הוא כמובן על הקהילה היהודית האיראנית, אבל בעיניי יש בו קצת יותר מזה. הוא עוסק בהיסטוריה האיראנית ובמורכבות של החברה האיראנית. בכל אחת מהתמונות אני רואה כל איראני שנאלץ לחיות מחוץ למדינה, גם אם האנשים האלה נמצאים בתוכה. חייתי בגלות למעלה מעשור, כמיעוט בחברה שונה לחלוטין באירופה ובארה"ב. נסעתי גם לישראל. ראיתי קווי דמיון רבים בין איראן לישראל, וגם הבדלים רבים".
אילו קווי דמיון מצאת בין איראן לישראל?
יש קיצוניים בשני הצדדים, אנשים שלא מכבדים עמים אחרים, לא מקשיבים, ומאמינים רק במה שהם מאמינים. אבל בשתי החברות יש גם אנשים פתוחים. יש כאן שני דברים שונים: האנשים והממשלות. אנחנו צריכים למתוח קו חד בין השניים. הממשלות האלו כל כך עוינות זו לזו, ושתיהן מטילות הגבלות על אנשים. ישראל היא כמובן דמוקרטיה, אבל אני רואה את ההגבלות".
"הפקתי סרט תיעודי בן 20 דקות על הנסיעה שלי לישראל (בפרסית, ללא כתוביות)", מספר סרבחשיאן, "דיברתי עם ילדה יהודייה שמעולם לא חיה באיראן, אבל הוריה הגיעו מאיראן לישראל, והיא מתמודדת עם אפליה בישראל. איש אחר, בשנות ה-60 לחייו, אמר שברגע שהוא פותח את פיו ומדבר עברית, לא מקבלים אותו בגלל המבטא המזרחי. קשה לי להבין את האפליה הזו, מפני שהחברה הזו מבוססת על דת".
הנתק המתמשך בין הישראלים לאיראנים מצער אותו. "למרבה הצער, ב-43 השנים האחרונות אנו רואים את הניתוק בין החברות. זה לא היה כך בעבר. יש הרבה מתקנים באיראן שנבנו על ידי ישראלים. במקביל, יש היום הרבה ישראלים איראנים שחיים ועובדים בישראל. שני העמים האלה כל כך מחוברים, אבל ב-43 השנים האחרונות נוצר נתק ביניהם".
