7 צפייה בגלריה
פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיר חודורקוב שליד קייב
(האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
כשחושבים על יהודי מזרח אירופה, חושבים מיד על פולין – על אלף שנות היהדות ששגשגה בה עד לשואה. אבל בדיקה קצרה תעלה כי אוקראינה הייתה מוקד יהודי גדול ומשפיע יותר, שההיסטוריה היהודית נפרשת גם בו על פני כאלף שנים. למעשה, יהודים מוזכרים כתושבי האזור עוד מתקופת רוס של קייב, במאה התשיעית.
- עדכונים שוטפים מאוקראינה – דקה אחר דקה
בסוף המאה ה-19 חיו בתחומי אוקראינה יהודים רבים יותר מאשר בפולין ובליטא גם יחד. בגבולות אוקראינה של היום פעלו במאה ה-18 גדולי החסידות ומייסדיה, הבעל שם-טוב והמגיד ממזריטש. העיר אודסה שלחופי הים השחור הייתה מרכז תרבותי יהודי שוקק חיים, שפעלו בו שלום עליכם, שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, זאב ז'בוטינסקי ועוד רבים. מאותה עיר יצאה "המייפלאואר הישראלית", אוניית המעפילים "רוסלאן".
בתקופה של טרום פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-2.4 מיליון יהודים. באוקראינה של היום נולדו משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר – שלושה ראשי ממשלה ישראלים. וכל זה עוד לפני שהספקנו לסקור את תרומת העולים החדשים יותר שהגיעו מהמדינה – אלה שעלו לישראל בשנות ה-70 ובעלייה הגדולה של תחילת שנות ה-90.
7 צפייה בגלריה
פצועים יהודים בעקבות פוגרום בעיירה חודורקוב, אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים בעקבות הפרעות
(האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
במחסני הספרייה הלאומית נתקלנו בארכיון קטן – בסך הכול חצי ארגז במחסן – "אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה", העמוס באוצרות היסטוריים. לא ברור כל כך כיצד הגיע ארכיון של משרד ממשלתי אוקראיני לידי הספרייה הלאומית בירושלים, אך הוא מכיל מסמכים מהשנים 1923-1919, תקופה רבת תהפוכות באוקראינה, שהייתה אז רפובליקה עצמאית בראשות סימון פטליורה, מנהיג אנטישמי, קצת אחרי תקופת שלטון האימפריה הרוסית – ולפני הפיכתה לרפובליקה סובייטית, שוב תחת שליטת רוסיה, הפעם בגלגולה כברית המועצות.
"השוטר איים עליי באקדח וקרע את בגדיי"
המדינה האוקראינית הייתה צריכה משרד כזה עבור היהודים. היו, כאמור, לא מעט מהם בשטחה – והיו להם בעיות, חלקן ייחודיות. במדינה שמורכבת מכמה לאומים – אוקראינים, רוסים, טטרים, בלארוסים, מולדובנים, וגם יהודים – היה כנראה צורך לטפל בצורכי המיעוטים.
7 צפייה בגלריה
בני נוער פצועים בעקבות פרעות בעיר תיאופיפול (ביידיש: טשאן), אוקראינה. מתוך אלבום תצלומים מהעיר
(האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
מה שנראה אולי במבט ראשון כמו אוסף של מסמכים אדמיניסטרטיביים יבשושיים ביידיש ובאוקראינית, הפך לנגד עינינו לתיאור קורע לב של כמה סיפורים מזעזעים, המעידים במעט על חייהם של יהודים באוקראינה באותן שנים. יש בו גם מסמכים משפטיים, למשל תזכיר חוק שאיפשר ליהודים באותן שנים לארגן את חייהם הלאומיים באופן עצמאי – לפחות מבחינה רשמית. אבל יש בו גם מסמכים המתארים מציאות של פרעות ופוגרומים, של נישול ושל עבודות כפייה. הצלחנו לקרוא חלק מהם הודות לעבודת התרגום של אירנה ארונסקי.
מכתבו של שלמה דגדמן מוכיח כיצד הפכה ביורוקרטיה אוקראינית לאלימות אנטישמית בן רגע. דגדמן היה מוכר פירות. יום אחד הגיע לעבודתו בשעה תשע בבוקר, כמדי יום ביומו. בכניסה לעבודה, עצר אותו שוטר זוטר וביקש לקחת אותו לעבודות כפייה. דגדמן מספר כי כשהחל ללכת, "הוא התחיל להכות אותי, איים עליי באקדח וקרע את הבגדים שלי. בינתיים השעון שלי נעלם". בסוף המכתב מתברר שקורבן האלימות היהודי לא כתב את העדות בעצמו, פשוט משום שלא ידע קרוא וכתוב – או לכל הפחות, לא ידע קרוא וכתוב באוקראינית – ואת המכתב כתב אדם אחר בשמו.
7 צפייה בגלריה
חצי ארגז בערך, שבו שמור אוסף "המשרד לעניינים יהודיים" באוקראינה
(צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית)
פריט נוסף מעיד על התמודדותם של היהודים עם ההכרח להתגייס בכפייה למען המדינה האוקראינית העצמאית. במכתב שמופנה אל "החבר השר לענייני יהודים", מספר אדם בשם אהרון פלדבליט, נציג מועצה יהודית, כי "קוזאקים מסתובבים בעיר ולוקחים יהודים לעבודה, מכריחים אותם, ללא קשר למעמדם בחברה. בשביל שחרור העצורים דורשים כסף, והרבה".
כותבי המכתב פנו אל השר לענייני היהודים, במטרה שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב, "עם דמעות בעיניים ולב שבור"
בהמשך מבקש הכותב מהמשרד "לנקוט את כל האמצעים האפשריים כדי לעצור את הלכידה הבלתי מורשית של יהודים, ובמקרה שבו יש צורך באנשים לעבודה סוציאלית וממלכתית, אנא פנו למנהל המקומי קמניץ, אשר יספק את המספר הדרוש של אנשים בזמן הנכון ולמקום הנכון". ובקצרה – מספיק לחטוף לעבודה אנשים באקראי, אנחנו רוצים להחליט את מי נשלח.
עשרות פוגרומים ביהודים
השנים שבהן נכתבו המסמכים האלה היו, כאמור, שנים של חוסר יציבות באוקראינה. בשנת 1919 במיוחד, זו שבה נכתבו כל המסמכים המוזכרים כאן, נלחמה אוקראינה עם רוסיה (מוכר?), וכוחות בולשביקים, מלוכנים ואנרכיסטים הסתובבו בין גבולותיה ועשו בה כבשלהם. היהודים סבלו מכך במיוחד.
7 צפייה בגלריה
רחוב בעיירה ברדיצ'ב, אוקראינה. אלף שנות יהדות
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים)
בשנה זו ערכו כוחותיו המובסים של סימון פטיליורה סדרה של עשרות פוגרומים ביהודים. רבבות יהודים נרצחו באותן פרעות, שנקראו בין היתר "פרעות פטיליורה". שורה ארוכה מתוך המסמכים שבארגז עוסקת בבקשות סיוע הומניטרי לפליטים, בקשות סיוע לאוכלוסייה שלא נותר לה מה לאכול, בקשות לפיצויים על הרס שנגרם, ודיווחים על מצוקת התושבים בערים מסוימות.
באחד מהמכתבים, למשל, פונה למשרד קבוצת יהודים, ומספרת כיצד במשך שנים הם היו בעליהן של טחנות קמח שפועלות על מים, עד שקבוצת פורעים הגיעה וגירשה אותם מבתיהם. הם נאלצו לעזוב את כפר הולדתם, המקום שבו הוריהם וסביהם גדלו, ולהימלט למקומות אחרים, שם הם מתארים "עוני ואומללות" ששולטים בכול. באותם מקומות, הם מספרים, המשיכו לפגוע בהם, והם "נותרו ללא פרוטה".
"הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים הכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "הכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו"
בתקופה שבה נכתב המכתב הורו רשויות הרפובליקה העממית האוקראינית להשיב רכוש שנגזל לבעליו. אך כותבי המכתב מספרים כי הגיעו לדרוש את רכושם על פי צו השלטונות, ובתגובה גירשו אותם שוב מהמקום. לכן פנו אל השר לענייני היהודים, במטרה שיסייע להם לקבל את טחנות הקמח שלהם בחזרה, "כדי שיהיה לנו לפחות קצת כסף לפרוסת לחם". הם חותמים את המכתב, "עם דמעות בעיניים ולב שבור".
אונס, שוד וביזה
מכתב נוסף מתאר את קורותיו של יהודי בשם דוד ברון. הוא מספר כי הוכה בידי פורעים פטליוריסטים במאי 1919, והם "ניפצו בתים, שברו רהיטים, שברו כלים. הם קרעו כריות וכסתות ממולאות נוצות, והוציאו מהן את הנוצות". הוא מתאר גם את הסבל האיום שהביאו עליו ועל משפחתו: "הם אנסו נשים וילדות. הם אנסו את אשתי מולי. אחד הקוזאקים הכה אותי בחרב, ואילץ אותי להביא את בתי אליו". את ההמשך מעדיף דוד שלא לתאר.
7 צפייה בגלריה
גדולי הספרות היהודית והעברית באודסה, אוקראינה. מימין: חיים נחמן ביאליק, מ. בן-עמי, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים
(אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, הספרייה הלאומית)
הוא מוסיף במכתבו שהקוזאקים "הכו הורים כי החביאו את ילדיהם, שדדו, הציתו", ומסיים בעוד תיאור של הנזק שגרמו לביתו: "הם הסיתו את התושבים המקומיים להרוס את הגינה שלי, עצים נשברו שם, והייתי צריך להסתכל על זה בשקט".
חצי ארגז קטן שעשה את דרכו מקייב אל מחסני הספרייה הלאומית בירושלים מכיל כל כך הרבה סיפורים קשים, ועוד עשרות ואולי מאות אחרים שלא הספקנו לסקור הפעם. בזמן שאוקראינה בוערת שוב, שולח לנו העבר תזכורת מטלטלת.
7 צפייה בגלריה
מסמכים מתוך אוסף המיניסטריון לעניינים יהודיים באוקראינה, העוסקים בדיווחים על מצוקת האוכלוסייה באזור העיר ויניצה
(צילום: מחלקת ארכיונים, הספרייה הלאומית)
תודה מיוחדת נמסרת לאירנה ארונסקי שסייעה לנו בתרגום המסמכים ובלעדיה כתבה זו לא הייתה מתפרסמת. תודה לאלינה סוקולצקיה ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית על עזרתה הרבה. תודה גם לאירה רפפורט על העזרה שלא תסולא בפז בהכנת הכתבה.
