הרגע שבו רב"ט רבקה מורוויל התייצבה מול נשיא המדינה יצחק הרצוג והרמטכ"ל הרצי הלוי, בטקס מצטייני הנשיא אתמול (יום ד') ביום העצמאות, היה הכול חוץ מאשר מובן מאליו. קדמו לו גיור מוקדם, השתלבות מאתגרת בחברה היהודית, עלייה מורכבת לא פחות ולימוד באולפנה שלא ממש עודדה אותה להתגייס לצה"ל, בלשון המעטה. "זה ממש מרגש, כבוד גדול וזכות גדולה, ותודה לאנשים שבחרו בי", היא אומרת.
מורוויל, בת 19 מהיישוב עֵלִי בבנימין, היא היום לוחמת בחטיבת החילוץ וההדרכה. היא נולדה בצרפת והתגיירה בגיל 6, עם שני הוריה ואחיה הקטן. הוריה היו נוצרים לפני כן, אבל לדבריה, "אף פעם לא פגשתי את הנצרות בבית, כי עוד לפני שנולדתי הם כבר התחילו את התהליך". את השם רֶבֶּקָה בחרה לעצמה בתור ילדה.
מה גרם להורייך לבחור ביהדות?
"הם החליטו להיות יהודים כי זה מה שהם האמינו בו. בתור נוצרים הם קראו הרבה את התנ"ך, והגיעו למסקנה שה' הוא של בני ישראל ולא של הנוצרים. בגיל 12 יכולתי לומר לרבנות אם אני לא באמת רוצה להיות יהודייה, והיה לי ברור שאני רוצה להיות יהודייה, כי אני מחוברת מאוד לה' ואני דתייה".
אביה אברהם נולד בצרפת ואימה אביגיל נולדה בגוואדלופ, באיים הקריביים. הם חיו בעיר מץ שבצפון-מזרח צרפת. כשעוד הייתה בתהליך הגיור, הוריה שלחו אותה לגן יהודי – שם היא סבלה מיחס שלילי, הן מצד הורים של ילדים אחרים שקראו להוציא אותה מהגן מכיוון שעוד לא השלימה את תהליך הגיור, והן מצד הילדים עצמם שהתנכלו לה. "היה לי ממש קשה להתחבר לילדים שם, לא רצו שאשאר שם. כל הזמן היו קוראים לי 'גויה'", היא משחזרת בכאב. "אני זוכרת שהייתי חוזרת מהגן ובוכה לאמא שלי, לא ידעתי מה זה 'גויה' והיא הייתה מסבירה לי".
את מרגישה שהיחס השלילי כלפייך נבע מגזענות?
"נראה לי שכן. שם זה לא כמו בישראל, שיש יהודים מהקהילה האתיופית. בצרפת ממש נדיר לפגוש שחור יהודי. מה שהיה טוב זה שהמנהל אהב אותי מאוד, אבל ההורים ממש ביקשו ממנו להוציא אותי. לא רצינו לעשות יותר מדי רעש, כי היינו חדשים בקהילה. עברתי לבית ספר יהודי במקום אחר. הכול היה חדש ופחדתי שלא יקבלו אותי, אבל קיבלו אותי הרבה יותר טוב שם. פגשתי שם מישהי כמוני, שגם ההורים שלה מוצאם בגוואדלופ. שנינו עברנו את תהליך הגיור באותו זמן, ונהיינו חברות".
"לא ידעתי מה זה צבא"
לפני כעשור, בשנת 2013, עלתה המשפחה לישראל. בהתחלה לא היה קל לרבקה לשמוע את הבשורה מהוריה. "שנה לפני שעליתי, שאלו אותי אם אני רוצה לעלות לארץ ואמרתי: 'ממש לא, יש לי בצרפת בית ענקי עם גינה ובני משפחה'", היא משחזרת. "שנה אחר כך, ההורים שלי הודיעו שהם החליטו לעלות, ובתוך חודש כולנו טסנו. חטפתי הלם, אני זוכרת את עצמי בוכה, בחודשים הראשונים לא רציתי להיות פה. הכול היה חדש, קרטונים והכול. התעצבנתי על ההורים שלי. בשנים הראשונות הסתדרתי רק עם הצרפתיות".
הם התיישבו בעלי, ורבקה התחילה ללמוד באולפן. "יש שם הרבה צרפתים, והאמת שלא כל כך דיברתי בעברית בשנים הראשונות. הלכתי ללמוד באולפנת עפרה, רבע שעה מהיישוב, וממש התחברתי למקום ולחברות. קיבלו אותי ממש יפה, וזה היה מדהים. ממש אהבתי את השנים שם".
לרוב באולפנות מכוונים את התלמידות לשירות לאומי, ולא פורסים בפניהן את כל האפשרויות שיש בצבא.
"כיוונו אותנו יותר לשירות לאומי. אמרתי לצוות באולפנה שאני רוצה להתגייס. באולפנה זה באמת פחות מקובל, אין כל כך את הידע והעזרה. היה לי קשה מהבחינה הזו, לא ידעתי מה זה צבא ולא הייתה אף אחת במשפחה שלי שהתגייסה. ההורים שלי ממש פחדו ולא רצו בכלל שאתגייס. כשאמרתי להם שאני לא רוצה לשרת בתור ג'ובניקית, אלא להיות בלוחמה, הם עוד יותר התנגדו".
היחס של ההורים לסוגיה השתנה עם הזמן, ולמרות הדאגה הם תומכים בה ללא סייג. היום היא כבר לא יכולה לדמיין אפשרות לעזוב את ישראל. "הבנתי שהארץ הזו היא הארץ של ה', ואנחנו צבא כל כך קטן שיכול לעשות כל כך הרבה דברים, שזה מטורף – והחלטתי שאני רוצה לשרת פה בצבא. היום אני ממש מחוברת לישראל וממש לא רוצה לחזור לצרפת. רק כדי לפגוש לפעמים בני משפחה, לא יותר".
לאחר לימודיה באולפנה, היא פנתה למכינת "גור אריה" באשדוד, מכינה מיוחדת לעולי צרפת. "בהתחלה לא רציתי ללכת למכינה, ובאשדוד פגשתי מכינה צרפתית לצרפתים – לעולים חדשים ולחיילים בודדים מצרפת. זו מכינה מטורפת, ועשיתי שם תוכנית חצי-שנתית לפני שהתגייסתי", היא מספרת.
"הקשר עם ה' רק התחזק"
הטירונות וההכשרה שלה נמשכו חודשים ארוכים. "היה קשה, אבל אני ממש אהבתי את זה. זה ממש חיזק אותי, נתן לי כוחות וביטחון עצמי", לדבריה. היא שובצה בגדוד רם, והיום כבר תופסת קו עם חברותיה לשירות באזור יהודה ושומרון, ומבצעת משימות ביטחוניות שוטפות.
לפני כחודשיים השתתפה בפעם הראשונה בפעילות כיתור בית של חשוד. היא מעידה על עצמה שהיא אוהבת אקשן. "גם אם זה קשוח, עם השמירות והכול, אני ממש לא מתחרטת. ההורים שלי ממש גאים בי ושמחים בשבילי", היא מציינת.
את מרגישה את המתיחות הביטחונית כשאת חוזרת הביתה?
"אני יוצאת עם נשק הביתה, ואני מרגישה בטוחה יותר בתוך היישוב מאשר בחוץ. הצבא עושה הרבה פטרולים מסביב. בצבא לומדים כל הזמן להיות ערני ולהסתכל לכל הצדדים, וזה נהיה הרגל. בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אמא שלי אומרת לי להסתכל ולשים לב".
יש בחלקים מהציבור הדתי הלאומי חשש שגיוס לצבא יפגע ב"רמה הדתית" של צעירות. מה דעתך על זה?
"במקום שבו אני נמצאת אין כמעט אנשים דתיים, אבל זה דווקא חיזק אותי. הקשר עם ה' רק התחזק אצלי. כשקשה אני מבקשת ממנו עזרה, והוא איתי".