מתוך "אגדת החורבן"
(סרטי נחשון)
נראה שהגיע זמן לספר את אגדת החורבן. בתקופה זו של בין המצרים, לקראת תשעה באב, הימים בהם חרבה הארץ וחרב המקדש; בימים אלה שהקיטוב בין המחנות הולך ומתעצם, ונראה כי שנאת חינם הוא שם המשחק; בימים שבהם נראה שהמחלוקת היא לשם מחלוקת - באה "אגדת החורבן", סרטו הנהדר של גידי דר, כמו תמונת מראה. להזכיר, שנדע, שהשנאה היא כמו אש מתלקחת שורפת ומכלה. האם אפשר לעצור את גלגלי הגורל? האם זה בידינו? ומי אשם?
תמונות החורבן הקשות והאכזריות שמלוות את הסרט, הם תשקיף לחורבן פנימי של החברה היהודית בסוף ימי הבית השני. פערים מטורפים בין עשירים לעניים, אצולה כהנית מושחתת, מלכה מנותקת וחכמים שהשיח שלהם לא רלוונטי.
רבן יוחנן בן זכאי, שבסרט השתמשו בקלסתרו של מנחם, אישי - הוא דמות מופת, אבל גם הוא ספון באוהלה של תורה ולא נלחם בשחיתות. אחרונים חביבים, הקנאים, באלימות ובדבקות מנסים בכוח לפתור את הבעיות. שלטון רומא האכזרי מצית את אש הקנאות, והיא הולכת ונפרצת ומגיעה לשיאה בשרפת מחסני התבואה וגזרת רעב ומוות על ידי הקנאים. בשם אלוקי ישראל ובשם מקדשו, מכלים את העם ומחריבים את המקדש.
למשש את התהום
כנגד מציאות חולין מתפוררת, עולות תמונות מרהיבות של פאר המקדש. תמונות נהדרות מלאות אפוס מקדשי, צלילי המקהלה כשירת מלאכים המנותקת ומהווה הנגדה נוראית לכאוס והריקבון שבחוץ.
מה יש פה, בתהום הזאת שבין המציאות ובין ירושלים דליעלא וירושלים דליתתא, ואיפה נמצא אלוהים? האם הוא פוגש את קריאותיהם של מאמיניו? מה עושים עם הדיסוננס המטורף הזה. קריאות "שמע ישראל" וצעקות כלפי שמיא מלוות את הסרט תוך כדי שנאת אחים, אלימות ורצח.
ומי אשם? השאלה הזו נשארת ללא מענה. ואולי הקריאה שבה פותח ומסיים הסרט, מציעה תשובה: "ריבונו של עולם, אתה שכולך מלא רחמים, האם זה מה שרצית?"
נראה כאילו בסופו של דבר, האחריות היא עליו, על בורא עולם שאיפשר את הטרגדיה-של-טעויות הנוראה הזאת. ואולי זוהי גאונותו של הסרט, שמתחיל כביכול בקריאה קלאסית של אגדות החורבן, המטילה את האחריות על אנשי ירושלים, קנאיה, חכמיה, כהניה המושחתים - אבל מפנה את מבטנו לאותו כוכב בצורת חרב שמופיע בשמי החורבן, ומפנה אצבע מאשימה כלפי אדון העולם, ואחרון הטלאים שנעקד על המזבח מסמל את אין אונותו של בורא עולם להושיע.
זה הלם, או אשמה?
חוסר האונים הוא גם התחושה החזקה שיש מול דמותו של גיבור הסרט - בן בטיח, בחור טהור לב שנגרר להיות מוביל המרד, ודווקא מתוך תמימותו ודבקותו, כמו משה שמכה את המצרי, הופך להיות רוצח אכזרי. נראה שהוא בעצם קורבן למציאות עלומה שאיננה מאפשרת לו להישאר בתמימותו.
הקשבתי לקהל, איש לא נשם. תהיתי מה זה, יראת הרוממות? הלם, או אשמה? ביתי שישבה לידי בכתה כל הסרט. שכן הסרט הוא בעיקר עצוב. עצוב מאוד. נהדר ומעורר. המסר הפוליטי טמון בבחירת הדיוקנאות של גיבוריו וקורא לנו לקרוא את החורבן מתוך מבט אל תוך המציאות החברתית והפוליטית שלנו.
הזיהוי הכי בולט הוא רבן יוחנן בן זכאי המגולם בדמותו של הרב מנחם פרומן, וזה, מטבע הדברים, ריתק אותי לאורך כל הסרט: להקשיב לקריאותיו, לזעקותיו ולהיכנס לדיאלוג ישן מוכר איתו. לכו חפשו את האקטואליות גם במסריו החזותיים של הסרט. והעיקר, הוא קורא לכל אחד ואחת מאתנו: לכו ללמוד את אגדות החורבן וחפשו את מסריה בתוך המציאות שסביבכם.
אל תשרפו את המחסנים. אל תלבו את אש המחלוקת. כל כך הרבה אוצרות יש במחסנים שלהם, שלכם, שלנו - והאש יכולה לשרוף. את כולנו.
- הרבנית הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן.
