הראשון לציון הרב שלמה עמאר נפרד מהרב דרוקמן
(צילום: נויל האריס)
איש ציבור, מורה דרך פוליטי ורוחני – ומנהיג של דור: בשנים האחרונות נקשר שמו של הרב חיים דרוקמן, שנפטר אמש (יום א'), בצומתי הכרעה פוליטיים. מי שהוזכר כ"רבו" של נפתלי בנט, עד לחבירתו של האחרון לממשלת השינוי, ואף ייעץ לחברי סיעתו – סירב לקבל את תפנית האידיאולוגית שעברו כמה מחברי "ימינה", ואת חבירתה למפלגות השמאל. אך למרות זאת, לא ניתק את הקשר – והמשיך להעניק להם מעצותיו ומזמנו.
"בשנה וחצי האחרונות עברתי תקופה לא פשוטה", מספרת איילת שקד, בריאיון ל-ynet radio. "הסתה חמורה גם של אנשים שחסו תחת צילו של הרב בפוליטיקה הישראלית. כמה פעמים התקשרתי אליו וסיפרתי – והוא לא ידע, הוא היה בהלם... בצלאל סמוטריץ' קרא לי פעם 'מממנת טרור'. התקשרתי לרב דרוקמן, אמרתי לו: הרב, יכול להיות דבר כזה? הוא התקשר אליו, חזר אליי ואמר לי: זה לא יקרה יותר. הוא באמת ניסה לשמור על ממלכתיות, על אחדות, שכולם יכבדו את כולם, וכמובן הייתה חשובה לו מאוד החברה הציונית-דתית ומדינת ישראל כולה".
שקד מספרת כי היכרותה עם הרב דרוקמן עולה על עשור, "ובחיים לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על אדם כלשהו", היא מבהירה. "המורשת שלו היא מורשת מאחדת. הדבר הכי בולט אצלו בעיניי היה העין הטובה שלו. הוא תמיד השתדל לראות את הדברים הטובים... הוא היה קונצנזוס גם בזרם החרד"לי וגם בזרם הליברלי. בגלל שהחברה הציונית-דתית היא בסך הכול מאוד מגוונת, שלא לומר מפוצלת, אז הדמות שלו הייתה משמעותית מאוד כדמות מכריעה, בעיקר בענייני דת ומדינה".
3 צפייה בגלריה
ערב הבחירות, איילת שקד וחברי רשימת הבית היהודי הגיעו לרב דרוקמן כדי לקבל את ברכתו לשנה החדשה
(צילום: חשבון הטוויטר של איילת שקד)
"כשנכנסתי למפלגה הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות, בהרבה חום ואהבה, בכלל בלי טיפת ביקורת", היא מוסיפה, "וזו דוגמה טובה למי שהיה הרב. בשנים האחרונות שמרנו איתו על קשר הדוק וקרוב. גם כשכבר עזבנו את 'הבית היהודי' הייתי מדברת איתו, מתייעצת איתו, והוא גם היה מתקשר לבקש דברים – אף פעם לא בשבילו, תמיד בשביל המדינה או בשביל מוסדות הציונות הדתית".
שקד מספרת כי לפני הקמת "הימין החדש", ניהלו היא ובנט שיחה ארוכה עם הרב דרוקמן, לדבריה, "מתוך מחשבה שזה יגדיל משמעותית בסך הכול את הכוח של הציונות הדתית, והוא אמר תמיד שהוא יתמוך רק במפלגה שהיא דתית. ברגע שהמפלגה היא לא רק דתית, אז הוא מעדיף תמיד את המפלגה הדתית".
על השיחות עם הרב היא מספרת: "זה לא היה על נושאים פוליטיים, אלא על נושאים מהותיים. כשהובלתי את חוק הגיוס ב-2014, אז ברור שישבתי ודיברתי איתו על ישיבות ההסדר. דיברנו הרבה פעמים על חומש, ועל נושאים שקשורים לאיו"ש, או למערכת החינוך".
"פיו וליבו היו שווים"
בין הרב דרוקמן, שהיה סמל לדור הכיפות הסרוגות, לרב שלמה משה עמאר – מי שהיה הרב הראשי הספרדי וכיום רבה של ירושלים – התפתחה ידידות עמוקה, לא מובנת מאליה. "עבדנו יחד כעשר שנים, מאז שאני התמניתי לראשון לציון והייתי נשיא בית הדין הגדול", סיפר הרב עמאר, בריאיון לאולפן ynet. "בתחילת הדרך מינה אותו ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון, לראש מערך הגיור. האמת היא שבהתחלה חששתי מאוד כי לא הכרתי את האיש, אבל אחר כך ראיתי פלאי פלאות בענווה שלו.
"הוא מעולם לא עשה צעד בלי שהתייעץ איתי, ומעולם לא שינה מדבריי. לא ראיתי כדבר הזה. ומאז לא הפסיקה הידידות בינינו, ובענווה שלו הוא היה בא אליי עם משפחתו הנרחבת, שיהיו בריאים, בכל חג סוכות ופסח, וכשהייתי מבקש ממנו שיאמר לנו דברי תורה – היה עונה בכזו ענווה, פשוט תמיד נדהמתי מחדש... מלבד כל זה, האיש היה מיוחד במינו, איש עניו אמיתי. לא החשיב את עצמו ולא החזיק טובה לעצמו. הוא כיבד כל אדם, היה איש ישר, פיו וליבו היו שווים, מה שהוא חשב הוא אמר – ובדרך ארץ. בנחת ולא בכעס".
למרות הפערים האידיאולוגיים והמגזריים, שרר כבוד אמיתי בין אנשי התורה וההלכה, והרב עמאר זוקף לזכותו של הרב דרוקמן את המהפכה התורנית בחינוך הדתי: "ה' דואג לעמו ישראל שיהיה לכל חוג ולכל בעלי דעה מנהיגים שיחזקו אותם בתורה ובמצוות וביראת שמיים. הרב דרוקמן חיזק ועודד וזכה לראות הרבה פירות טובים מעמלו אצל הדתיים הלאומיים. זה ממש מהפך ממה שהיה לפני 40-30 שנה וגם יותר. אני זוכר שכמעט כל בתי הספר של הזרם הממלכתי-דתי היו לומדים במעורב, והיום ברוך ה' התעלו והתחזקו, ויש צניעות ודרך ארץ, ויש יותר לימוד תורה ויראת שמיים".
כשהרב דרוקמן הרגיע את הילדון שולי רנד
שולי רנד היה תלמידו של הרב דרוקמן בגלגול אחר. בימיו כנער צעיר ומבולבל, חובש כיפה סרוגה, שנשלח – כמו מרבית ילדי המגזר באותן שנים – לישיבה תיכונית עם פנימייה, הרחק מביתו שבבני ברק. "זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינתי", הוא מודה. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית לפנימייה, והייתה לי התחלה ברגל שמאל מזעזעת. עשיתי את כל הטעויות האפשריות והייתי בבלבול גדול מאוד".
בשלב הזה התנוסס איום סילוק מהמוסד מעל ראשו של רנד הצעיר, "ואז הזיכרון הכי חזק שלי זה שהוזמנתי לשיחה אצל ראש הישיבה, הרב דרוקמן, שמבחינתי זה היה פחד גדול מאוד. הרב דרוקמן היה כמו אריה כזה, גדול, ונורא פחדתי, הייתי בטוח שאני הולך לקבל בראש. אז את השיחה הזאת אני לא אשכח לעולם, כי היא הייתה ארוכה באופן חסר פרופורציות עבורי, תלמידון נידף ברוח. אני לא זוכר כל כך את הפרטים שלה, אני רק זוכר שהיא התנהלה הפוך לחלוטין ממה שחשבתי: היו בה הרבה סבלנות והרבה רוך. הרבה ניסיון לברר מה באמת כואב לי – ובעיקר את הרצון שלי לגבי המשך הלימודים".
רנד מספר כי היו לו "בלבולים באמונה בדברים הכי פשוטים. צריך לזכור גם שזה היה לפני הרבה שנים, והמתודות החינוכיות היו הרבה יותר נוקשות, לא כמו היום עם הכלה והבנה, ולכן השיחה הזו הייתה כל כך מפתיעה. עד כדי כך, שנשארתי עוד שנתיים בישיבה".
זאת אומרת, שהרב הצליח להשאיר אותך עוד שנתיים במוסד?
"כן, אבל יותר מזה הוא הצליח להרגיע אותי. הייתי כל כך מבוהל".
ברבות הימים והגלגולים, הופתע רנד לפגוש את המחנך הדגול במקום פחות צפוי: בתיאטרון החאן בירושלים. "הצגתי איזשהו סיפור של עגנון, על מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, וזאת הייתה הצגה שראיתי בה את הקהל מולי. באחת ההצגות אני מזהה מהר מאוד, אחרי אולי 20 שניות, את הרב חיים דרוקמן – וזה היה ממש מפתיע. אני זוכר תחושה של מבוכה, אבל אחר כך הוא ניגש אליי ומתברר שהוא אהב מאוד את ההצגה".
הוא זכר אותך?
"בוודאי, הוא בא לראות אותי. הוא גם הכיר את אבי ז"ל, פרופ' יעקב רנד. ובשבעה של אבי ואימי בבני ברק – כי אמי נפטרה בשבעה של אבי – הייתה תמיד בעיה של מניין בבוקר. וממש כמו בסיפורים, כשיום אחד היה חסר לנו אחד למניין, מופיע הרב חיים דרוקמן בשקט, נעמד ומתפלל, ואחר כך הוא ניחם אותנו. אבד חסיד מן הארץ. יהודי שכל מי שמדבר איתו, מדבר על אהבה".
