מתוך המיצג הקולי "עונג רבות"
(מיכל אופנהיים)
אם תשאלו את ענת שרבט, רבנית ומורת הוראה אורתודוכסית (וגם ד"ר לתלמוד), היא תגיד לכם שהרכבת של שותפות נשים בבתי הכנסת, כבר עזבה מזמן את התחנה. "בעולם שאני גדלתי לתוכו חגגו לי בת מצווה באולם ואמרתי דבר תורה – וזה היה הדבר הכי חדשני שיכולתי לעשות בבת המצווה שלי", היא נזכרת. "לבנות שלי כבר יש הרבה יותר אופציות, ברוך ה'. חשוב לאפשר להן את הידע ואת הנגישות".
היא נזכרת במקרה שאירע לפני כשני עשורים: "התפללנו בבית כנסת ברעננה לפני שטסנו לארצות הברית, וביקשתי להגיד בו דבר תורה, וסורבתי. במסגרת מסיבת חנוכה שהייתה מחוץ לבית הכנסת נתנו לי אפשרות לדבר, ועדיין חצי מגברים יצאו מהאולם כשדיברתי. הם לא היו יכולים להכיל אישה שאומרת דבר תורה".
- להקשיב לקולות מהמרתף: קריאה ביקורתית של המקורות היא הכרחית/ פרופ' רוחמה וייס
בשנים שחלפו מאז, שרבט מרגישה שדברים התחילו לזוז. "אני נפגשת עם נשים חרדיות שעושות שינוי בקהילות שלהן, וגם לימוד גמרא אצל נשים כבר נכנס לתוך העולם החרדי. לפני עשרים שנה זה לא היה", היא מדגישה. "לכל קבוצה דתית יש את הקצב שלה עם השינוי הזה, והיא מגיבה לזה בצורה אחרת – אבל העולם הולך לשם. לפי התורה נבראנו זכר ונקבה שווים. העולם עוד לא היה בשל לזה, אבל זה העולם המתוקן שצריך לשאוף אליו".
הרבנית שרבט היא אחת המשתתפות במיצג שמופיע בתערוכה בשם "עונג רבות", המוצגת בימים אלה בגלריית שכטר בתל אביב, ומבקשת להביא נשים חזניות ומובילות תפילה אל קדמת הבמה – או שמא הבימה. באמצעות מיצג קולי בחרה האמנית מיכל אופנהיים להמחיש את חלומה על בית כנסת עתידי שמערב ישן בחדש, ובעיקר מבקש להיות פתוח לכל מי שחפץ או חפצה להיכנס אליו.
את הפיוט שחיברה אופנהיים מבצעות בטעמי המקרא עשר נשים המכהנות כמובילות תפילה, משלל זרמים: אורתודוכסיות, מסורתיות ורפורמיות. התערוכה, שמתמקדת בחלומות ובתקוות של נשים ביחס להיכל התפילה העתידי, היא עניין אישי מאוד עבור הרבנית שרבט: "יש לי ארבע בנות, ויש לי מחויבות לעתיד הדתי שלהן. להיות חלק מבית הכנסת, להיות גבאיות, לקרוא בתורה, להיות משהו – אני צריכה לאפשר להן את הדבר הזה".
"הקול הנשי יכול לרפא ולחבר"
שני בן אור, חזנית ורבה רפורמית, היא בת להורים שעלו ארצה מבולטימור. היא עצמה ירושלמית שגדלה בקהילה הרפורמית בישראל, ובעיניה הובלת תפילה בידי נשים היא דבר מובן מאליו. "אני הראשונה בארץ שהוסמכה לחזנות", מספרת בן אור. היא מתפקדת כמנהלת תחום רב-תרבותיות באוניברסיטה העברית, ומלמדת תפילה וחזנות במסגרות שונות, לצד ניהול טקסי תפילה. "אנחנו באמת חושבות שתפילה של נשים היא משהו שהחברה זקוקה לו, העולם זקוק לו", היא מציינת. "יש ייחודיות לקול הנשי, הוא יכול לרפא ולחבר".
8 צפייה בגלריה
הפיוט בביצוע חי. "אנחנו באמת חושבות שתפילה של נשים היא משהו שהחברה זקוקה לו"
(צילום: דור סבג)
לדברי בן אור, "כולנו מכירות אחת את השנייה, אבל משוועות להתרחב. המיצג בא להציג את בית הכנסת של העתיד דרך הקולות האלה, שאגב, תמיד היו שם. המקום הנשי, הקול הנשי, היה שם – גם אם לא הונצח ותועד באותו אופן. אני גם לא חושבת שהוא חשוב יותר מקולות אחרים. אני חושבת שמרחב רוחני חייב להכיל את כולם, את כל מרכיבי האנושות. המיצג בא להביא משהו שמיוצג פחות, אבל לא להמציא אותו".
היא מזכירה כי "יש מסורת של נשים בהיסטוריה היהודית שכיהנו בתפקידי הנהגה שהיו מקובלים כגבריים. עבורי, כמי שגדלה בקהילה רפורמית, ועבור הוריי שהגיעו מקהילה כזו, זה מה שהיו רגילים אליו. אני מנחה תפילה מגיל 16. הדבר הראשון שעשיתי על בימת הקודש בבית הכנסת היה לומר 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים אחרי הבת מצווה. הייתי כלת בראשית בשמחת תורה, ובכל שנה מחדש אני מקפידה לקרוא בתורה את הקריאה הזו. כלומר, אצלי זה לא משהו מאולץ – זה מהבית שלי, מינקות, ולכן זה לא אפולוגטי".
לטענתה, אין לה כוונה לנסות לשכנע את העולם הדתי כולו שיאמץ את הבשורה. "אני גם לא חושבת שזה יותר טוב, אין לי עניין שכולם יהיו רפורמים או משהו כזה", היא מדגישה. "במקרה שלי, זו המסורת שלי. הקהילה שאני מכהנת בה בניו-יורק היא מ-1840. זה לא מאתמול, יש פה מסורת. אני עושה את מה שאני עושה מתוך הבנה שהמקום העמוק בנפש המאמינה לא יודע מגדר, ועם זאת, שכל אחת ואחד יפעלו במרחב שנכון להם – גם אם הוא כולל הפרדה מגדרית. אבל למי שלא רוצה הפרדה, צריך לאפשר גם אופציה אחרת".
"התפקיד של אמנות הוא לאתגר"
במרכז התערוכה המוצגת בגלריה בנווה שכטר, שאותה אוצר בר ירושלמי, ניצב כאמור מיצג של אמנית הקול והחזנית מיכל אופנהיים. במסגרתו מבצעות הנשים פיוט שחיברה, המשלב מוטיבים מ"פסוקי דזמרה" מתוך תפילת שחרית ומתמקד בדמויות של ארבע אמהות: חוה, מרים, חמוטל ורות. "לצד העבודה האישית שלי אני תמיד מקימה סוג של מקהלה", אומרת אופנהיים. "הקודש והתעסקות ברליגיוזיות היא אנושית וראשונית, בלי קשר לשום דת".
"בְּפִי יְשָׁרוֹת הִתְרוֹמְמִי / וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרְכִי / וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדְּשִׁי / וּבְקֶרֶב קְדוֹשׁוֹת תְּהַלְּלִי / רוֹמְמוּ אַהֲבָתִי בָּרְכוּ כְּבוֹדִי" – כתבה בין השאר בפיוט, תוך שהיא מתבססת על קטעים מתפילת "נשמת כל חי". לדבריה, המטרה ביצירה הייתה להתמקד בנשים כמנהיגות קהילה דתית.
לצד התכלית הזאת, אופנהיים מבקשת להביא את הזווית האישית שלה. "בחיים הפרטיים אני תמיד חיה בחיפוש אחרי אמהות, מתוך החוויה האישית שלי של יתמות בגיל צעיר", היא משתפת. "הנושא של נשיות ודוגמה נשית זה משהו שמאוד חי בי, גם כאמא בעצמי וגם כאמנית. זה המקום הכי אישי, הכמיהה למודלים שונים של נשיות – לצד היותי ילדת מקהלה, והחיבור לקהילה באמצעות השירה".
אין ספק שהתערוכה מאתגרת את הדרכים המקובלות בזרם המרכזי של האורתודוכסיה, בנוגע לחלל בית הכנסת.
"זה התפקיד של אמנות, לספק אתגר מסוים. האמנות תמיד מקדימה בכמה שנים את התרבות, זה התפקיד שלה. מבחינתי אני לא מקדימה בעצם זה שיש נשים, אלא בכך שזו מקהלה של נשים שמובילות תפילה יחד".
מבחינת החברה הישראלית הכללית, עצם זה שאישה מובילה תפילה נתפס כחתרני.
"יש בישראל גם זרמים אחרים, אבל אנחנו מכירים בעיקר את מי שאוחז בעמדות הכוח. המסרים שהחילונים מקבלים הם ש'קול באישה ערווה'. אנחנו מכירים רק כפייה דתית, וזה מרחיק אותנו ממציאות תרבותית אחרת ומהתנהלות קהילתית אחרת, רק כי זה מה שחשופים אליו. בתור חילונית, הרצון שלי בעבודה הזאת הוא, בין השאר, להרחיב את תפיסת המציאות למציאות אחרת – חיה, קיימת ורוחשת בהווה. יש כבר הרבה קהילות שנשים מובילות".
מנעד רחב של שיתוף נשים
אחרי הפעם הראשונה שבה קראה את מגילת אסתר בבית הכנסת, ענת שרבט מספרת שאמא שלה כעסה. "היא אמרה לי: 'את מחייבת אותי גם ללמוד ולקרוא בתורה, והנה עוד משהו שאני לא בטוחה שאני רוצה לקחת על עצמי'. אמרתי לה שאין חובה כזאת, לא כל הגברים קוראים בתורה. ההזדמנות לנשים לקרוא בתורה חייבת להיות שם, ועליי מוטלת המשימה. אם אף אחד לא לוקח את זה, אני אקח את זה. לכן גם למדתי לרבנות".
כיום יש מנעד רחב של מניינים והסדרי תפילה אורתודוכסיים שמשתפים בהם נשים ברמות שונות, רובם בציונות הדתית. עם זאת, המתח בין כניסת נשים לתפקידים משמעותיים בבית הכנסת, לבין ההלכה וההנהגות המקובלות, עדיין מורגש ונוכח.
8 צפייה בגלריה
"המסרים שהחילונים מקבלים הם ש'קול באישה ערווה', אנחנו מכירים רק כפייה דתית וזה מרחיק אותנו ממציאות תרבותית אחרת"
(צילום: דור סבג)
מתח קיים גם בין התואר "חזנית" לכינוי "מובילת תפילה". שרבט מציינת כי "האמת היא שיש גם גברים שפחות מרגישים בנוח עם התואר חזן. בבית הכנסת שלנו, מי שמוביל את התפילה מבקש להיות מכונה שליח ציבור. כך שאין נכון או לא נכון".
"קהילות שאני מנחה לא נמצאות במקום הרך של ילדה שאומרת את 'שיר הכבוד' לאחר התפילה, וגם לא במקום שבו נשים נספרות למניין – אלא איפשהו באמצע", היא מציינת. "למשל, מניינים משתפים. נשים יכולות לעשות בהם חלק מהדברים, אבל לא את כולם, בהתאם לגבולות ההלכתיים. יש מניינים משתפים בעיקר בפריפריה, שבהם נשים עולות לתורה וגם קוראות בתורה, לעומת מקומות שבהם זה מתמצה יותר בדברי תורה. זה משהו שבבתי הכנסת השמרניים עדיין לא מובן מאליו בכלל".
קול נשי מגוון
מרחב התערוכה משלב אלמנטים מבתי כנסת מסורתיים, ובחלל משמשים בערבוביה גוונים של שמיים ואדמה. לצד בימת בית כנסת מסורתית מעוטרת, פועלת בימה אמנותית שעליה מוצבים ארבעה רמקולים. ארבע חזניות ומובילות תפילה מבצעות את הפיוט, והקולות הנשיים עוטפים את המבקר בתערוכה.
8 צפייה בגלריה
המיצג "עונג רבות". הקולות הנשיים הבוקעים מהרמקולים עוטפים את המבקר בתערוכה
(צילום: דור סבג)
חלל נוסף מציג מבנה ישיבה של ספסלים בצורת האות ח', המקובל בבתי כנסת עתיקים ובאלה של עדות המזרח. מול היושבים מיקמה אופנהיים אדניות עפר, המציעות למבקרים לחלוץ נעליים ולהתחבר לאדמה, המסמלת בעיניה את החיבור לנשיות. "הקבוצה מגוונת ויש בה אורתודוכסיות, נאו-חסידיות, רבה רפורמית ועוד – במטרה להציג את מגוון הנשים המבטאות את הקול הזה", היא מספרת.
"אף פעם לא שאפתי לעצב את בית הכנסת של העתיד", אומרת רומינה רייסין, מנהלת נווה שכטר – מרכז לתרבות ואמנות יהודית עכשווית, "אבל כנראה התחלתי לתת לו צורה כשהייתי הבת הראשונה לעלות לתורה בקורדובה; כשבגיל 20 החלפתי את החזן בבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר; כששרתי שירי תפילה בקבוצות לימוד בסטוקהולם; כשנשאתי דרשות ליום כיפור בברצלונה; כשהתפללתי באמצעות שירים ישראליים בנמל תל אביב, או כשלימדתי בנות מצווה ברמת אביב".
"גדלתי במציאות שבה היהדות הייתה מרחב של שמחה, התפתחות אישית, רוחניות מוזיקלית, נינוחות, חברים ותמיכה ביצירה מתמשכת", היא מוסיפה. "למרות העובדה שרוב עבודתי כרגע היא בניהול מרכז תרבות יהודית ולא בחזנות, הוזמנתי להשתתף באופן רשמי בחבורת נשים שמעצבות את בית הכנסת של העתיד דרך קולן הצלול".
התערוכה "עונג רבות" מוצגת בגלריית שכטר עד 16 בספטמבר. במסגרתה נקבעו ארבעה אירועי לימוד פתוחים לקהל הרחב, שבמהלכם ביצוע חי של המיצג הקולי לעיני הקהל.
