מיכאל דדון בטיקטוק
מיכאל דדון בן ה-18 לא אוהב שמנסים להכניס אותו לקופסאות. הוא גדל בבית דתי בבני ברק, חובש כיפה – ומצידי ראשו מסתלסלות פאות – ובד בבד הוא אוהב להתלבש באופן צבעוני ומגוון למדי, נוהג לבלות עם חבריו החילונים בתל אביב וחולם להיות אושיית אופנה. בכל הזירות בחייו הוא חריג בנוף, מושך תשומת לב רבה – ומטבע הדברים גם נתקל בהרמות גבה.
"שואלים אותי 'למה אני עם פאות אם אני לא חסיד'. אבל פאות זה מנהג, וכל זרם דתי יכול לאמץ את המנהג הזה", הוא אומר. ברשתות החברתיות פותח דדון צוהר לחייו, ואחרי חשבון הטיקטוק שלו עוקבים קרוב לעשרת-אלפים איש.
איך התגובות בטיקטוק?
"כל מה שבא לך. מנתחים את כל מי שאני בתגובות, בלי להכיר אותי. קובעים מה רמת הדתיות שלי. זה יכול להגיע לקללות ואיחולי מוות, ויכולים להיות דברים כמו 'איך אתה חרדי ומתנהג ככה'. אבל אני דתי, לא חרדי. בעיקרון אני לא אוהב להגדיר שום דבר. חשוב להדגיש שיש גם הרבה תגובות טובות עם אהבה ותמיכה".
הנער הצבעוני עומד במרכז תערוכה של הצלם תאיר אדטו, תחת הכותרת "The Rest is Still Unwritten", המוצגת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי העשירי של PHOTO IS:RAEL (מתחם מרכז ענב בגן העיר בתל אביב, עד 3 בדצמבר). בתמונה אחת הוא עומד בלבוש ורדרד שנחשב נשי, וסוחט עניין מעוברי אורח – ובתמונה אחרת הוא מאופר וחובש פאה. תמונה אחת מציגה אותו רוכן מעל גמרא, ובתמונה אחרת הוא ניצב בחוף הים בין זוגות שמתנשקים בלבוש מינימלי.
מיכאל דדון: "מנתחים את כל מי שאני בתגובות, בלי להכיר אותי. קובעים מה רמת הדתיות שלי. יכולים להיות דברים כמו 'איך אתה חרדי ומתנהג ככה'. אבל אני דתי, לא חרדי. בעיקרון אני לא אוהב להגדיר שום דבר"
"שמעתי על מיכאל מחברים שראו אותו ברחוב, לבוש בבגדים אופנתיים מאוד, וחשבו שאתעניין להכיר אותו, כי הוא בחור דתי וצבעוני", מספר אדטו. "גם אני מגיע ממשפחה דתית ומחשיב את עצמי בחור צבעוני. דרך הרשתות החברתיות, מצאתי אותו. בשיחת הטלפון בינינו היה לנו חיבור טוב מאוד, הבנו שאנחנו מגיעים מרקע דומה ויש לנו הרבה במשותף, ונפגשנו מחוץ לבית הספר שלו".
המפגש הראשון בין השניים התרחש באוקטובר 2021. "באותו יום כבר התחלנו לצלם", מעיד אדטו. "זה לא תוכנן להיות משהו ארוך טווח, אבל זה התפתח לפרויקט שנמשך שנה. ליוויתי אותו באירועים חברתיים עם המצלמה".
כוכב בנשפים
כבר כילד בלטה המשיכה של דדון לתחום האופנה. "הייתי מעצב בגדים על בובות בראץ. זו הייתה הדרך שלי לפרוק את התשוקה שלי לאמנות", הוא משחזר. "אמא שלי והאחיות שלי אופנתיות מאוד, ואהבתי לעזור להן לבחור מה ללבוש, להרכיב להן את האאוטפיט".
באחת התמונות בתערוכה נראית בובת בראץ בתלבושת שהוא עיצב במיוחד לצילומים. בתמונה אחרת הוא נראה במבט מהגב, עם אוסף כיפות גדול על ראשו. "יש שם כיפות מגיל שמונה, תשע, עשר – ואת שאר הכיפות אספתי בשנים האחרונות", הוא מגלה. "את אחת מהכיפות קניתי עם אבא שלי בקבר רשב"י במירון".
13 צפייה בגלריה
בובת בראץ שדדון עיצב לה במיוחד תלבושת. "זו הייתה הדרך שלי לפרוק את התשוקה שלי לאמנות"
(צילום: תאיר אדטו)
הוריו חזרו בתשובה ולדבריו, הוא תמיד שילב בין העולמות. "מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי באופנה ורציתי לעסוק בזה. עם השנים הרחבתי את הידע שלי, למדתי והכרתי יותר. כשהייתי ממש קטן, הייתי בטוח שהאפשרות היחידה שיש לי בעולם האופנה היא לעצב. כשגדלתי הבנתי שזה הרבה יותר מפותח מזה".
איך ההורים שלך התייחסו לתחביבים?
"בגלל העובדה שזה היה מאז ומתמיד, אני לא זוכר רגע דרמטי איתם סביב זה. זה תמיד היה שם, לא הפתיע אותם. כל היום בבית ישבתי עם מגזינים או בובות שהייתי מעצב עליהן. זה לא משהו שהגיע פתאום".
מה אתה חולם לעשות?
"היום מה שבא לי זה להיות קריאייטיב דירקטור. אחרי כמה הפקות שיצא לי לעשות, הבנתי שזה משהו שאני שואף אליו. יש סיפוק כשאתה מפיק בעצמך את כל הסט".
בכל חודש הוא הולך ל"בולרום" – אירועים שבהם המשתתפים מתחרים ביניהם בצעידת מסלול, ריקוד, תלבושות מקוריות ועוד, במסגרת תרבות הנשפים שמקורה בקהילה הגאה בקרב בני מיעוטים בארצות הברית – וכבר יצא לו לנצח שלוש פעמים. "זו סצנה שנחשפתי אליה, וברגע שהבנתי שיש מקום שבו אני יכול להביע את התשוקה שלי לאופנה, הלכתי על זה במאה אחוז", הוא אומר. "התחלתי לפתח את השם שלי ולהתקדם. כשאני שם לעצמי מטרה, אני לרוב עומד בה. העניין שם הוא לא להתמקד בניסיון לנצח, אלא ליצור רגעים מיוחדים. כשאתה לא מתמקד בלנצח, זה קורה בלי שאתה מתכנן".
"היה מורה שהעיר לי על כך שהייתה לי כיפה בלי סרט שמקיף אותה. חשבתי, מה? זה מה שחשוב לך? על הדברים הטפלים האלה אתה מתעכב? שיעורי מוסר, ואיך להתנהג לאנשים ששונים מאיתנו – את זה בחיים לא לימדו אותי בתלמוד התורה"
מעבר לכך, הוא נוהג לבלות עם חבריו בעוד ליינים של מסיבות, ביניהם ליין שמפיק חברו הטוב, בר סכר. באחת הפעמים, במסיבת יום הולדתו ה-18, הוא הופיע בלבוש ורוד ובפאה בלונדינית. זו הייתה הפעם האחרונה עד היום שבה אדטו צילם אותו. "לבשתי חליפה ורודה שכללה מכנסיים קצרים וחולצה, שחשבתי עליה יחד עם חברה טובה בהשראת נושא הערב, שנות ה-2000. היא גם תפרה לי אותה. בסוף יצא אאוטפיט ליום הולדת", הוא אומר.
להוסיף צבע
מטבע הדברים, בסביבה שמזוהה עם צבעי שחור ולבן, לא תמיד היה לו קל לבטא את התשוקות שלו. "אף פעם לא באמת הייתי מחובר לעיר שאני גר בה. גם בתור ילד לא הרגשתי קשור אליה", הוא מודה. בשנותיו ביסודי, למד בתלמוד תורה חרדי. "יש המון שיפוטיות בעולם החרדי כלפי מה שאנשים לובשים. כשהיה מותר להתלבש איך שבא לנו, אני הייתי ממש מגזים, והרגשתי שאני מביע את עצמי בבגדים".
לפרקים, השמרנות ביחס ללבוש כמעט הוציאה אותו מדעתו. זו גם התשובה שלו למי שיטען בפניו כי עולם האופנה מתמקד בחיצוניות באופן שטחי, לעומת העולם הדתי והחרדי. "מתייחסים שם לנקודות כל כך שטחיות, שזה גרם לי לרצות לא להשתייך לציבור החרדי", הוא טוען. "היה מורה שהעיר לי על כך שהייתה לי כיפה בלי סרט. זו הייתה כיפת קטיפה שחורה וגדולה, רק בלי סרט שמקיף אותה. חשבתי, מה? זה מה שחשוב לך? הפס סביב הכיפה? על הדברים הטפלים האלה אתה מתעכב? היו מעירים לי על שרוכים בנעליים שהיו בצבע לבן, כי הכול היה אמור להיות שחור. שיעורי מוסר, ואיך להתנהג לאנשים ששונים מאיתנו – את זה בחיים לא לימדו אותי בתלמוד התורה".
בכיתה ז' המצב החמיר: "בשלב הזה כבר היה צריך להתחיל ללבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, וזה היה ממש קשה. הרגשתי מוגבל, זה גם הגיע ב'בום'. פתאום זה הגביל אותי. תחשוב מה זה, ילד שמתלבש באיזה צבע שבא לו, ופתאום הוא חייב ללבוש רק שחור-לבן". בהמשך עבר ללמוד בישיבה התיכונית, ושם היה מותר לו ללבוש מה שרצה.
כדי להבין את הבחירה שלו להשאיר את הפאות שלו עד היום, צריך לחזור אחורה בזמן. "כשאבא שלי חזר בתשובה, הוא הושפע הרבה מחסידות ברסלב. הוא לא חסיד ברסלב בשום צורה, אבל הוא אהב את המנהג לגדל פאות, ורצה שכשיהיה לו ילד – יהיו לו פאות", הוא מספר. "כשעשו לי 'חלאקה' בתור ילד, השאירו לי פאות, ומאז אני איתן. אני מחובר אליהן מאוד ומרגיש שהן חלק ממני. אני אוהב אותן וקשה לי להיפרד מהן".
"ניסינו ליצור עולם משלנו"
אדטו בן ה-27 הוא צלם ישראלי המתגורר היום בפריז. הוא החל את דרכו כצלם צבאי בחיל האוויר, ולאחר מכן פנה ללימודים במרכז הבינלאומי לצילום בניו-יורק. בשנת 2021 בחר בו המגזין ווג איטליה כאחד מעשרים צלמים בינלאומיים המאירים אור על קוויריות בעבודתם. גוף העבודות שלו הוצג במספר תערוכות קבוצתיות (כולל תערוכת חודש הגאווה של המותג איב סן לורן), ופורסם במגזינים ברחבי העולם.
13 צפייה בגלריה
דדון (במרכז) בחוף הים, מתוך התערוכה. אדטו: "זה לא ממקום ריאלי, של דוקו. רצינו ליצור עולם שהיינו רוצים לחיות בו"
(צילום: תאיר אדטו)
"גדלתי במושב צרופה, ואני מגיע ממשפחה דתית מזרחית של חמישה אחים ואחיות, בדומה למיכאל", הוא משתף. "אני לא שומר יותר כשרות או שבת, ומיכאל כן, אבל אני כן חוגג את החגים, צם בכיפור ומאמין ב-ה'. אני אוהב מאוד את החגים היהודיים ואת המסורת, חזרתי לזה בשנים האחרונות. מיכאל תמיד היה שם. אני קורא לו 'גרסת ההארד-קור שלי', אם זה בחיצוניות ואם זה בשמירת הכשרות והשבת. הוא לקח את זה לכיוון שלו".
תאיר אדטו: "אני קורא למיכאל 'גרסת ההארד-קור שלי'. אם זה בחיצוניות ואם זה בשמירת הכשרות והשבת. זה מצריך המון אומץ, ללכת בדרך שלו, מבלי שיהיה לו אכפת מה חושבים עליו. זה מין כוח עליון שלו, משהו שהסתכלתי עליו בהערצה"
הדמות של מיכאל ריתקה אותו מהרגע הראשון. "יש בו דואליות, והוא מצליח להיות גם מסור לערכים הדתיים שהוא גדל עליהם, וגם להיות פתוח לעולם החדש שהתגלה לו", הוא מסביר. "בצילומים הוא ממש התמסר. הכרנו דרך המצלמה, וברגעים שמחוץ למצלמה. זה היה מסע שאולי עוד ימשיך".
באחת התמונות רואים אותו בחוף הים כשיש סביבו אווירה חילונית לגמרי.
"זה מצריך המון אומץ, ללכת בדרך שלו, מבלי שיהיה לו אכפת מה חושבים עליו. זה מין כוח עליון שלו, משהו שהסתכלתי עליו ממש בהערצה".
זה בא משני הכיוונים – גם בסביבה התל-אביבית הוא נראה חריג.
"כן, נכון. הוא מודע לזה שהוא נראה שונה, וזה היופי".
13 צפייה בגלריה
"יש בו דואליות, והוא מצליח להיות גם מסור לערכים הדתיים שהוא גדל עליהם, וגם להיות פתוח לעולם החדש שהתגלה לו"
(צילום: תאיר אדטו)
היו שהאשימו אותך בפרובוקציה?
"ציפיתי לשמוע תגובות כאלו, ואפילו תגובה אחת כזו עוד לא קיבלתי. רציתי להראות לאנשים שאפשר להיות גם וגם. הגישה שלי לצילום הפרויקט היא לא רק ממקום עיתונאי; ניסינו ליצור עולם משלנו, עולם שהיינו רוצים לראות. עולם מושלם. רציתי להעצים את זה באופנתיות של מיכאל. זה לא ממקום ריאלי, של דוקו. רצינו ללכת לשדה וליצור עולם שהיינו רוצים לחיות בו".
מה גרם לך לבחור את שם התערוכה ("השאר עוד לא נכתב", בתרגום חופשי)?
"הכרתי את מיכאל כשהוא היה בן 17, ויש לו עוד המון לחקור. אין לדעת מה הוא יהיה בעוד כמה שנים. זה גם הגיע מזה שגם בבית שלי וגם בבית של מיכאל, יש דברים שלא מדברים עליהם. יש דברים שרואים ומבינים גם בלי לדבר עליהם. באופן כללי, אני מרגיש שאני חוזר לשורשים שלי דרך הפרויקט עם מיכאל, אם זה בעולם הקווירי ואם זה בעולם היהדות. אני מתקרב יותר ויותר לעצמי בשנים האחרונות".
לא לוותר על החלומות
התערוכה נכללת, כאמור, בפסטיבל הצילום הבינלאומי העשירי של PHOTO IS:RAEL בתל אביב. השנה מציע הפסטיבל כ-50 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים, סיורים מיוחדים וכן פעילות רב-תחומית – פרפורמנס, וידאו ארט, מופעי מוזיקה ועוד.
בינתיים, אדטו הופתע לטובה מתגובות חיוביות שקיבל בעקבות פרסום הצילומים גם מעבר לים: "לא ציפיתי שזה ייגע בכל מיני אנשים בעולם, גם כאלה שלא קשורים ליהדות, אבל ראיתי שיש עניין גם בקרב אנשים לא יהודים שנחשפו לפרויקט, דרך מגזינים בחו"ל".
דדון הצעיר מעיד שהוא נהנה מאוד בימי הצילומים. "כיף שזה מקבל הוקרה בארץ וייחשפו לזה עוד אנשים. כשזה קרה, היה לי בראש שזה יתפוצץ רק בחו"ל. מגניב שפנו גם מהארץ. בסופו של דבר, זה פרויקט שיכול לגעת בהרבה יותר אנשים דווקא בארץ", הוא מעריך. לדבריו, אמא שלו כבר נחשפה לתמונות ו"התלהבה מאוד".
יש מסר שהיית רוצה שאנשים ייקחו איתם מהתערוכה?
"אני חושב שהמסר הוא לא לתת להגדרות להשפיע עליך. אם תחשוב כל הזמן על 'מה יחשבו', זה לא יקדם אותך לשום מקום. לא לפחד, להעז. לא לוותר על מי שאתה ולא לוותר על החלומות שלך. אם הייתי מוותר על החלומות שלי והמטרות שלי בגלל מה שאנשים יחשבו, לא הייתי מצליח להגשים ולפתח שום דבר. אל תוותרו על עצמכם".
