טקס בר המצווה, ובעקבותיו גם טקס בת המצווה, נחשב לאירוע מרכזי בחיי נערים יהודים. אירוע בר המצווה או בת המצווה מסומן כנקודת ציון, חלק בלתי נפרד ממעגל חייו של כל נער בן 13 ונערה בת 12 שמקיימים אורח חיים יהודי. כיום קשה לדמיין את העולם היהודי בלי האירוע שמסמן את הגיעו של הנער לגיל מצוות – אבל למעשה טקס בר המצווה הופיע לראשונה רק בימי הביניים באשכנז, או ליתר דיוק בצפון צרפת.
פרופ' חזקי שוהם, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, מזכיר את מה שכבר ידוע בחוגים אקדמיים: "זה טקס שלא היה קיים לפני כן, בטח שלא בתנ"ך ובטח שלא בימי חז"ל. הוא צץ בשלב מאוחר מאוד בימי הביניים, בתור משהו מאוד מקומי, קטן ולא ממש חשוב או בולט בחיי הקהילה. זה היה משהו שהתייחס באופן ספציפי למעמד של 'קטן' ו'גדול' בבית הכנסת".
איזה מין טקס היה אותו טקס ראשוני?
"קודם כול חשוב לציין שהטקס לא היה קשור לחיוב במצוות באופן כללי, אלא רק למצוות הקשורות בבית הכנסת ולתפקיד של הנער בפולחן הדתי. אצל האשכנזים התפתחה הלכה שלפיה קטן לא עולה לתורה, לא קורא בתורה ולא משמש כחזן. זאת הקפדה שלא הייתה קיימת לפני כן. לכן הפעם הראשונה שבה מישהו עלה לתורה הפכה להיות איזשהו אירוע, אז האבא בירך איזו ברכה ועשו מזה עניין. מכל מיני סיבות זה התגבש לכך שזה נעשה סביב יום הלידה ה-13".
הוא מעיר כי "כדי לקיים טקס כזה צריך לדעת את לוח השנה העברי, ורוב היהודים בימי הביניים לא ידעו. לכן קראו לזה 'סוד העיבור'. רוב האנשים פשוט הלכו לבית כנסת וחיכו להודעה מתי מקדשים את החודש ומתי חלים החגים. הם לא ידעו בהכרח להגיד בני כמה הם וזה גם לא היה חשוב, ולכן לא היו יכולים לציין בר מצווה. מי שציין את בר המצווה הייתה אליטה קטנה, שלא רק ידעה קרוא וכתוב אלא גם שלטה בתאריכים של הלוח העברי".
זה מעניין, כי התפיסה הרווחת היא שהיהודים היו דווקא אוריינים יותר מבני העמים האחרים סביבם.
"הכול יחסי. זה נכון שבחברה היהודית גברים רבים יותר ידעו קרוא וכתוב מאשר בחברה הנוצרית או המוסלמית, אבל הידיעה של תאריך הלידה האישי כבר הייתה שמורה לאנשים משכילים במיוחד ששלטו בכוכבים, במזלות ובאסטרולוגיה, שנחשבה אז למדע. רק הם ידעו מתי תאריך הלידה שלהם. היום אין מצב שתשאלי אותי בן כמה אני ואגיד לך שאני לא יודע או לא זוכר, אבל באותם ימים הגיל פשוט לא היה רלוונטי לארגון החברתי. בבתי ספר בימי הביניים למדו לפי יכולת לימודית ולא לפי גיל – קרה שילדים עם יכולות נמוכות למדו בגיל 15 עם ילדים בני שמונה, וזה לא היה חריג".
תלונות על ביטול תורה
ספרו החדש של פרופ' שוהם, "למה בר מצווה ובת מצווה? חניכה, מגדר וראווה בתרבויות יהודיות" (הוצאת למדא עיון – האוניברסיטה הפתוחה), בוחן את ההיבטים התרבותיים של טקס בר המצווה וגלגוליו השונים לאורך ההיסטוריה היהודית, וטוען שהוא מהווה בבואה לערכים המשתנים של התרבויות היהודיות (ברבים) הקיימות היום.
"זה לא רק שהטקס לא היה קיים לפני ימי הביניים – אצל חז"ל גם לא היה מעבר חד מילדות לבגרות בכלל", מציין שוהם. "היו כל מיני מצוות או קריטריונים שבהם המעבר מילדות לבגרות נעשה באופן אחר. חלק מהקריטריונים היו קשורים לשינוי הפיזיולוגי המתלווה להתבגרות, כך שהם לא היו תלויים בגיל אלא אינדיבידואליים. מעט מאוד מהקריטריונים היו כרונולוגיים. המשפט המפורסם 'בן שלוש-עשרה למצוות' שמופיע במשנה הוא כנראה תוספת מאוחרת מימי הביניים, והוא בוודאות לא היה מוכר לחלק מחכמי התלמוד. אז לא רק שלא היה טקס בר מצווה – גם לא הייתה הבחנה ברורה וחדה בין ילדות לבגרות, בטח לא לגבי בנות".
"כבר במאות ה-17 וה-18 אנחנו מוצאים הרבה תלונות על כך שבר המצווה היא 'ביטול תורה' או תירוץ למסיבות ראוותניות וריקניות. אז זה לא המצאה מודרנית"
לאורך הדורות, מסורת בר המצווה של הבנים באשכנז החלה להתפשט לקהילות נוספות. שוהם מסביר כי מהפכת הדפוס במאה ה-15, שהובילה להנפקת לוח השנה המודפס, האיצה את התהליך: "לוח השנה הפך לחפץ ביתי ואנשים החלו לרשום בו גם תאריכי לידה של ילדים. חשוב לי להדגיש שזה התפשט לקהילות רבות אבל לא לכולן. בתימן, למשל, לא היה מקובל לציין בר מצווה עד המאה ה-20".
לדבריו, "זה היה טקס חניכה, אבל מאחר שזה התפתח במקביל כגיל החיוב במצוות, יצא שחגגו בר מצווה גם לבנים שלא היו אוריינים ולא ידעו מספיק טוב לתת דרשה או לקרוא בתורה. כבר במאות ה-17 וה-18 אנחנו מוצאים הרבה תלונות על כך שבר המצווה היא 'ביטול תורה' או תירוץ למסיבות ראוותניות וריקניות. אז זה לא המצאה מודרנית".
עלייה לתורה היא "ציד הדוב היהודי"
טקסי מעבר וחניכה הם טקסים מוכרים בתרבויות שונות. לתפיסת האנתרופולוגים והסוציולוגים, טקסים אלה מעצבים את האתוס החברתי המכונן של החברה ומשמרים אותו. אם בשבטים באפריקה ישלחו נער לצייד או לעימות עם איתני הטבע וחיות טרף, ביהדות מצפים ממנו להפגין אוריינות – ידיעת קרוא וכתוב.
"לכן האנתרופולוגים קוראים לזה 'ציד הדוב היהודי'", מסביר שוהם. "הנער נדרש להראות שהוא מסוגל לקרוא בתורה או להוביל את התפילה. לרוב המצוות הרגילות ילדים דתיים מתחנכים מגיל צעיר מאוד – הם מתנסים למשל בנטילת לולב ובמצוות רבות נוספות. מה שהשתנה בגיל 13 הוא בעיקר המעמד הטקסי בבית הכנסת, וזה הפך למעשה להיות ה'חיוב במצוות': משם התפשטה הדעה שלא הייתה קודם לכן, שלפיה עד אז הילד מקיים מצוות מטעמים חינוכיים ומגיל זה ואילך הוא עושה זאת מתוך חיוב".
הוא מסביר כי מבחינה היסטורית הכול נבע מההתמקדות היהודית בחשיבות המילה הכתובה. "למה אנתרופולוגים אוהבים טקסי חניכה? כי דרך הטקס אפשר להבין מה בעצם חשוב לחברה הזאת. אם החברה מתפרנסת מציד דובים, חבר מלא בקהילה צריך להיות מסוגל לצוד דובים ומי שלא מסוגל הוא חבר פחות. בחברה היהודית זה ציד הדוב שלנו. זה מה שהגדיר את ההיררכיות המגדריות, המעמדיות והכלכליות. אנשים שהיה להם ילד חכם מאוד שלומד תורה ידעו שזה יסדר אותם בעתיד".
7 צפייה בגלריה
בית כנסת. אם בשבטים באפריקה ישלחו נער לצייד או לעימות עם איתני הטבע וחיות טרף, ביהדות מצפים ממנו להפגין ידיעת קרוא וכתוב
(צילום: מיכה בריקמן)
עם השנים, אופי אירועי בר המצווה השתנה ללא היכר. "כאשר אנחנו מגיעים לעידן המודרני, טקס החניכה משתנה – ומתוך כך אנחנו יכולים להסיק שגם המשמעות של להיות יהודי או יהודייה שחברים בקהילה משתנה גם כן", אומר שוהם.
לדבריו, במהלך המאה ה-20 הופר האיזון העדין שבין טקס חניכה לאירוע החברתי. "בשביל רוב היהודים היום – ויש כמובן מגוון עצום – מה שמציינים כבר מצווה או בת מצווה זה האירוע החברתי. את טקס החניכה לא עושים בכלל או שעושים אותו כמשהו אגבי, שיירים מהעבר. ויש הבדלים בין תרבויות יהודיות שונות".
הוא מסביר כי "יש תרבויות יהודיות שונות זו מזו, צורות חיים שונות שבהן אנשים מגדירים באופן שונה מאוד את ההשתייכות שלהם לעולם היהודי. זיהיתי בעיקר ארבע מערכות כאלה: העולם ההלכתי של האורתודוקסיה, עולם שוויון הזכויות של האמנציפציה, עולם הציונות ותרבות הלאום הישראלית-יהודית, והעולם של התרבות הקבלית המיסטית שעליו אין לי משהו מיוחד להגיד בהקשר של בר מצווה ובת מצווה. הטקס התפתח באופן שונה מאוד בשלושת העולמות הראשונים, כשיש חפיפות ודיאלוגים ביניהם".
בין ישראל לצפון אמריקה
ואיך נולדה בת המצווה? "למעשה כל רעיון בת המצווה הוא מה שהוביל את השינוי מטקס חניכה לטקס חברתי", טוען שוהם. "גיליתי שבניגוד לדעה הרווחת, במאה ה-19 היו טקסי קונפירמציה או טקסים עם שמות שונים, אבל לא קראו לזה 'בת מצווה'. הטקסים האלה ציינו הצטרפות לקהילה (בדומה לטקסי קבלת האמונה בנצרות, המקובלים בכנסייה). זה נכפה על ידי המדינות, ולכן גם במקומות אורתודוקסיים מעטים קיימו את הטקס הזה".
עם זאת, הוא מבהיר כי "זה לא המקור לטקסי בת המצווה האינדיבידואליים לפי יום ההולדת, שיש היום. הטקסים ההם היו של שנתון מסוים, לרוב צוינו בחג השבועות, לפעמים היו סביב בנים ובנות ולפעמים רק בנות. שאלו אותן שאלות ביהדות והן הפגינו את הידיעות שלהן מול הקהילה. בת מצווה הנוכחית בישראל היא לא כזאת. היא התפתחה מעולם יום ההולדת".
"'בת-מצווש' הוא מונח מיזוגיני שתולה בבנות את כל חוליי תרבות הצריכה. בר-מצווה ישראלית ממוצעת מכילה את אותו מינון של נרקיסיזם וראווה מוגזמת, אבל אף אחד לא יגיד 'בר-מצווש'"
בצפון אמריקה, לדבריו, המצב שונה: "בתהליך מאוד מורכב ולא פשוט התפתח בזרם המרכזי של יהדות צפון אמריקה שוויון מלא בטקסים בין הבנים לבנות. אני לא טוען שיש שוויון מלא בכל שטחי החיים, אבל ברמה הטקסית של החניכה של הנערות והנערים כן. שם האירוע לבנות הוא לא רק משהו שעושים 'אם בא להן ומתחשק להן' כמו בישראל.
"בישראל, גם בפמיניזם האורתודוקסי וזה שאינו, יש הבחנה ברורה מאוד בין בר מצווה לבת מצווה. הציפייה מבנים היא להניח תפילין או לעשות משהו דתי כלשהו – אגבי ובקטנה, אבל הרוב כן עושים את זה. המון פעמים עושים את זה באמצע השבוע, רק עם סבא וסבתא, בלי חברים או 'ביג דיל', אבל הרבה עושים. הבנות לרוב לא עושות שום דבר שדומה לטקס חניכה. הן עושות אך ורק את האירוע החברתי. בעשורים האחרונים יש בנות שכן עושות טקס חניכה כלשהו, גם בתוך האורתודוקסיה וגם מחוץ לאורתודוקסיה בבתי כנסת רפורמיים וליברליים, אבל זה לא המיינסטרים".
"בת-מצווש הוא מונח מיזוגיני"
לחגיגות בת המצווה הגרנדיוזיות יצא שם רע, ולשוהם יש הסברים לכך. "יש המון סטריאוטיפים מגדריים סביב החגיגה של הבנות. 'בת-מצווש' הוא מונח שנוצר כדי לבטא זלזול בתרבות הצריכה, אבל יורדים בהקשר הזה רק על הבנות ולא על הבנים. למה? זה מושג מיזוגיני שתולה בבנות את כל חוליי תרבות הצריכה. בר-מצווה ישראלית ממוצעת מכילה את אותו מינון של נרקיסיזם וראווה מוגזמת, ואותם מאפיינים של מיניות מוגזמת, אבל אף אחד לא יגיד 'בר-מצווש'. אפשר לראות את התופעה הזו במקומות נוספים, אבל בזמן שבאירועי בר מצווה הביקורת היא על היעדר קשר למסורת, בבת מצווה הביקורת היא על הקשר לתרבות הצריכה".
עם זאת, שוהם מציין כי טקסי בת המצווה המודרניים מציגים מגוון רחב ומרענן של אפשרויות, שמבטאות את מגוון המשמעויות שמייחסות קהילות שונות לאידיאל האישה היהודייה. אצל בנות, טקסים יכולים לנוע בין עלייה לתורה או מתן דרשות בת מצווה שהפכו למקובלות גם בקרב חוגים אורתודוקסיים מסוימים, ובין טקסים כמו "הפרשת חלה" שמשקפים את התפקיד המסורתי של נשים. "ספר של עליזה לביא, למשל, מדגיש שלנערות בניגוד לנערים יש מידה רבה יותר של בחירה: רוצה התנדבות? רוצה נאום? רוצה מסיבה? את יכולה".
בקרב יהדות ארצות הברית, יש לחץ לקיים את טקס החניכה גם כשמדובר בבנות. "בתרבות הישראלית, בניגוד לצפון אמריקה, אפשר לא לעשות כלום. לא לבנים או לבנות", הוא אומר. "יש בין 20 ל-30 אלף שקל שמוקצים לזה, והשאלה היא מה לעשות איתם. אז חלק אומרים: 'בשביל מה לעשות ערב חד-פעמי ולהאכיל 200 איש? נעשה זמן איכות משפחתי או משהו אחר'. אבל ברור שצריך לעשות משהו ושזה צריך להיות קשור לאיזו הוצאה גדולה, כיף ומזכרות".
משם, הדרך לטיולי בר המצווה או בת המצווה קצרה. "אם הבת חובבת הארי פוטר אז עושים משהו סביב זה באנגליה, ואם הבן חובב כדורגל אז קונים כרטיסים למשחק בחו"ל של הקבוצה המועדפת עליו, ומזכרות ותמונות לאינסטגרם", מציין שוהם. "בניגוד לדימוי שלנו, דווקא באמריקה, חברה לכאורה צרכנית מאוד, חייב להיות רכיב חניכתי ולא יהיה מצב שילד או ילדה יהודים יגיעו לגיל מצוות ולא יעשו שום דבר יהודי. הם ילמדו קורס אצל רב וישתתפו בטקס בבית הכנסת, על אף שאצל רובם הגדול זאת תהיה הפעם האחרונה שלהם בבית הכנסת".
הילדות התארכה מאוד
באופן כללי, יש הבדלים מהותיים בין יהודי ארה"ב ליהודים בישראל בנוגע לממשק עם מוסדות הדת, וזה משליך גם על אירועי בר המצווה. "באמריקה צריך להיות חבר רשמי בקהילה בתשלום. יש על זה המון ביקורות וברור שהקורס שהילדים עוברים ביהדות הוא בסיסי ולא מספק – אבל מצד שני, זה הרבה יותר ממה שילדים חילונים פה בישראל יודעים, והם ילדים שבכלל לא דוברים את שפה. כישראלים בכלל אין לנו זכות להתנשא על זה, והידע שלהם נרכש במאמצים גדולים הרבה יותר", מציין שוהם.
7 צפייה בגלריה
אצטדיון קאמפ נואו בברצלונה. הפך עם השנים ליעד מועדף לנערי בר מצווה
(צילום: Getty Images)
לדבריו, "בישראל הזהות היהודית נתפסת הפוך. להיות יהודי במדינת הלאום היהודית זו פריווילגיה, זכות יתר שאין לכולם. בר המצווה ובת המצווה פשוט חוגגים את העובדה הזאת. באמריקה יש משימה שבישראל אין: שם הילד או הילדה צריכים לעמוד ב'ציד הדוב היהודי', גם להיות חזן בתפילה, גם לקרוא בתורה וגם לשאת דרשה. זה חתיכת אתגר למי שלא דובר עברית בכלל. בישראל לא צריך להוכיח שום דבר. רק צריך לעשות מסיבה".
"אומנם האורתודוקסיה משמרת מוטיב של טקס חניכה, אבל אם בתור אישה אורתודוקסית את אומרת: 'יש לי בר מצווה', כולם יודעים שאת מתכוונת לאירוע חברתי ולא לשינוי סטטוס דתי. אז השינוי הוא גם שם"
גם בישראל, העולם האורתודוקסי משמר את מנהגי החניכה.
"האורתודוקסיה משמרת את טקס החניכה כי זה באמת המקום היחיד שבו הגיל הזה הוא לא רק מספר, אלא יש לו משמעות בתוך העולם היהודי כגיל מצוות. דברים באמת משתנים בגיל הזה, הנער מצטרף למניין ומחויב במצוות מסוימות. הילדות התארכה מאוד בעידן התעשייתי, בעבר אנשים היו מתחתנים בגיל הזה והיום ממש לא. אז המשמעות שנותרה היא רק טקסית ופולחנית בתוך העולם הדתי.
"מצד שני, יש נערי בר מצווה שמפשלים וקוראים גרוע אבל מחליקים להם את זה. בקהילות רבות מקובלת קריאה סמלית של 'מפטיר' בלבד, ויש משפחות שמוותרות גם על זה. האורתודוקסיה כן מושפעת מהתהליכים שתיארנו. אומנם האורתודוקסיה משמרת מוטיב של טקס חניכה, אבל אם בתור אישה אורתודוקסית את אומרת: 'יש לי בר מצווה' או 'יש לי בת מצווה', כולם יודעים שאת מתכוונת לאירוע חברתי ולא לשינוי סטטוס דתי. אז השינוי הוא גם שם".
