יפעת האוויר המשכר ואור בין הערביים, שיירד על ישראל ביום שני הקרוב, ערב ליל הסדר, הם תמיד תפאורה הולמת לחג החברתי המשמעותי ביותר של השנה. לא רק לנו. לאנושות כולה. אנחנו לא לבד בסיפור. פעמון החירות שמוצב בפילדלפיה, ארה"ב, משקף את רוח החירות האנושית. אך העם הראשון שצלצל בפעמון החירות האנושי היה העם היהודי.
מעתה והלאה תזכרו שחג החירות הוא סיפורם המופלא של כ-600 אלף עברים עבדים שיצאו ממצרים, מוכי 210 שנים של חיים במדינה, שחיי הכלב בה נחשבו לשווים יותר מחיי העבד. אימפריה אכזרית, רוצחת, שהמציאה את הפירמידות כביטוי לדיכוי של אוריינות. כמכשיר דיכוי חברתי ומעמדי. לא לעברים, אלא לעמם שלהם.
למעלה בשפיץ, שכבה דקה של אצולה השולטת באמצעות הידע שלה. רק היא תדע קרוא וכתוב. מכאן שרק לה היכולת הכלכלית. רק לה הניהול והשליטה. כך היא תשלוט בהמוני העם. לכן, הכתב יהיה קשה ומסובך (הכתב ההירוגליפי המצרי, כתב החרטומים, שונה מזה המסופוטמי, כתב היתדות) וכל שאר אזרחי מצרים, יישארו אנאלפביתים לעולם. לכן הם בתחתית. בבסיס הפירמידה. רק השפיץ של הפירמידה נחשב. כל השאר משמש מצע שיש לו מטרה אחת. להישאר מדכא ולדאוג לשכבת האצולה.
כשהוחרבה מצרים ועם ישראל, עם העבדים, שיחרר עצמו מכבלי העבדות – השתנה העולם לתמיד. חיידקי ערכי רוח המוסר האנושי החלו להדביק את האנושות כולה. מאז ועד עולם. אנחנו, שפירקנו את מצרים (הא-ל והעם שבחר – הם יחידה אחת) לימדנו את האנושות את ערכי המוסר החברתיים שלה. כל מה שהיה רע במצרים, הפכנו לטוב.
זה משעשע אותי כל פעם מחדש, כשגורמים אנטישמיים בעלי תודעה ליברלית מפותחת מהנדסים תודעה – ומתקיפים את היהדות כדת חשוכה, פרימיטיבית ולא מתקדמת. הרי אלו אנחנו, העם שיצא ממצרים, שלימד את העולם מהו מאבק עבור זכויות אדם, מלחמה בעריצות וחירות לכול. לימדנו את העולם מהו כבוד האדם. שהאדם אינו שייך לאיש – רק ליוצרו. לא מפני שהא-ל רוצה שהאדם יהיה שייך אליו, אלא כמחסום מול הדחף היצרי של האדם לכפות את עצמו על האחר. לכפות עליו את דתו, את אורח חייו ולשעבד אליו את חירותו. אנו שייכים בלעדית לאבינו שבשמיים, כדי ליצור הגבלות על השמדה עצמית. מפני שלעיתים קרובות, קרובות מדי, מתרגל האדם את כוחו האדיר, במקום ליצירה אדירה שיוצרת תקוות וחלומות, להרס, זעם ועברה ללא הבחנה. רק כי הוא יכול.
לליל הסדר צריך להתכונן מראש. חשוב להבין את מהותו הבימתית התיאטרלית של ליל הסדר. תקראו את ההגדה מראש. תערסלו את המילים. מדובר בהצגה הגדולה בתבל. המחזה בסיפורת, מאכלים, טעמים וריחות של הסיפור היהודי על יתרונותיו העצומים, אך גם חסרונותיו, שמהם העם צריך ללמוד כדי שלא יהיו לו לרועץ. הנה קחו את הראשון.
חלקו הראשון של ליל הסדר מתחיל לאחר הקידוש, עם הכרפס הנטבל בחומץ או במי מלח.
אבל מה זה כרפס? ומדוע הוא נקרא כך? הרי מדובר בסלרי או תפוח אדמה, למשל, אז מדוע קוראים לזה כרפס? ושאלה נוספת: מדוע זכתה המילה "כרפס" למעמד הבכורה של פתיחת הערב המשמעותי ביותר בלוח השנה היהודי?
הפירוש הטוב ביותר והקרוב לרציונל האמנותי של חז"ל, שהתייחסו לליל הסדר כאל הפקה בימתית, הוא הפירוש ששמעתי מפי הרב יוסף זליכה זצ"ל. אומנם יש הסוברים ש"כרפס" ביוונית עתיקה משמעותו פרי האדמה, אך עדיין, מה פתאום לפתוח עם זה את ליל הסדר? מתברר, על פי הרב זליכה, שאין הכוונה בכלל לציון פרי כלשהו. ברור שזה צריך להיות משהו אכיל, אך לחז"ל לא כל כך היה אכפת מה זה יהיה. העיקר שאפשר יהיה לטבול ולאכול אותו.
הרב זליכה פירש שהמילה כר-פס היא בעצם מילה שהרכיבו והמציאו חז"ל המדהימים, כדי לשים לנו את האמת בפרצוף, כבר בתחילת המחזה:
המילה מורכבת משתי מילים – כר. פס. כרית הפסים. הפסים של כתונת הפסים המרהיבה של יוסף האח הקטן, שאחיו מכרו אותו לעבד. כך התחילה עבדות מצרים. כך מתחיל הסיפור של העם היהודי. העם בעל היתרונות העצומים – אך גם עם תכונות לא פשוטות, של "כוחי ועוצם ידי", קנאה ואי הכרת הטוב, שאם הוא לא יטפל בהן הן תהיינה לפח יקוש.
לכן, אנו טובלים את הכרפס, את כתונת הפסים, בחומץ אדמדם, וכך אוכלים אותו. בדיוק כמו שטבלו אחיו של יוסף את כתונת הפסים שלו בדם, והראו לאביהם יעקב.
אך חז"ל המרהיבים שמרו לסוף, עוד טבילה אחת. בליל הסדר מטבילים שתי פעמים ("שבכל הלילות, אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים" – כך אנו שרים). אז מדוע הפעם הנוספת?
ליל הסדר מתחיל בתיאור המעשה שגרם לנו לירידה למצרים, לעבדות הקשה ולאובדן הנורא של חירותנו. מחדל נורא שלא אמור היה לקרות למשפחה הזו שתהיה התשתית לעם המופלא הזה. אנחנו עם, מיוחד, בעל יכולות בלתי רגילות. אך בעלי יכולות בלתי רגילות יכולים להיות האויבים הגדולים ביותר של... עצמם. ההיבריס, ה"כוחי ועוצם ידי", הוא ללא צל. הוא ישתלט עליך בלי שתרגיש והוא יספר לך תאוריות שלמות, מדוע אתה צודק במעשה הנורא שאתה עושה. הנמסיס, עת הפירעון, יהיה קשה ואכזר. וזה סיפור ההגדה שאנו מספרים לאורך כל הסיפור שבין שתי הטבילות של ליל הסדר.
רמי סימניהטבילה השנייה תתבצע ממש לקראת סיום הקריאה. היא כבר טבילה של חירות, שבאה לאחר שהכרנו בתוצאות מעשנו השלילי – ותיקנו אותו. כעת אנו טובלים את המצה הכרוכה במרור בחרוסת. החרוסת, שתואמת לטיט שהעבדים היו צריכים להכין, נאכלת הפעם על ידינו כעם חופשי, יחד עם המצה שהייתה ביטוי ללחץ ולעבדות. אנו שולטים באירוע. אנו מסוגלים לגחך על מצב העבדות שהיינו בו. "הנה..." אנו אומרים לעולם, "אנחנו בטוחים כל כך בברית שלנו עם הא-ל, שאנו לא נחזור לעולם למצב של עבדות ויש לנו את האומץ להזכיר את הטיט לעצמנו – ואפילו לאכול אותו...". עם שלמד את לקחי שגיאותיו ורוב רובו נשבע שלא ישוב אליהם.
כל זה קורה מפני שאנו שיננו את ההגדה לאורך הדורות. ממנה למדנו מהן התרופות להיבריס. ראשית הודאה בטעות, תיקון ובעיקר הכרת הטוב. מתן תודה רציפה לא-ל, בלי התחכמויות ובלי התנצלויות. בדיוק כמו בלילה של מוצ"ש שעבר, עת ישראל הותקפה על ידי איראן, פרעה החדש, במאות אמצעי השמדה אכזריים שהיו יכולים לעשות שמות, הרג והרס.
אך בדיוק כמו אז, במדבר, ענן הכבוד הוא שחצץ בין בני ישראל למצרים שרדפו אחריהם, אשר הפגיזו את מחנה העבדים המבוהלים בשלל בליסטראות (אם תרצו, טילים בליסטיים), חיצים ותשפוכת קטלנית אחרת. ענן הכבוד, יד האלוקים, שחצץ בין שתי המחנות, הוא אשר ספג את שלל ההפגזות המצריות – ולמחנה העבדים המבוהלים חסרי אמצעי הגנה, לא אונה כל רע.
אז גם היום מותר וצריך לומר תודה לעם המיוחד הזה, בניו של יעקב שלמדו לקח, עם שידע להשתמש ביתרונותיו ההיסטוריים (עם סגולה כבר אמרנו) – וידע לייצר ענן כבוד משל עצמו. מופע הבלימה המרהיב של מתקפת האיראנים, בידיים שלובות של כולנו, היה חתיכת ענן כבוד. אצבע אלוקים, בדיוק כפי שכתוב בהגדה. אבל השנה גאווה מיוחדת, עם משמעות עולמית – כל העולם השתאה למראה התשובה הברורה: יד האלוקים עם כל האצבעות, מחזיקה את... ידי בניו של יעקב.
