במשך שנים אספו חנה ומיכה כהן חנוכיות, והקיר בסלון ביתם בניר עוז היה מלא בהן. במתקפת 7 באוקטובר כל החנוכיות נבזזו מהקיר, בזמן שבני הזוג היו בממ"ד – מלבד חנוכייה אחת שנותרה תלויה על הקיר. החנוכייה עברה שחזור וחיזוק, וכיום היא תלויה בדירתם בקריית גת, לצד זוג פמוטים שנמצא ברצועת עזה והוחזר אליהם.
בעקבות החנוכיות שנבזזו
(צילום: תומר שונם הלוי, ליאור שרון)
"בשבת הארורה הצליחו המחבלים לפרוץ את דלת הבית ונכנסו פנימה", משחזרת חנה בריאיון לאולפן ynet. "הם צעדו לעבר הממ"ד, ניסו לפתוח אותו בכל הכוח, ניסו עם הידית ולא הצליחו. שמענו צעקות, ויכוחים, דיבורים בערבית, ואז שמענו שהם מתחילים לזרוק חפצים, לזרוק דברים, לרוקן ארונות ולפזר על הרצפה. לפתע שמענו קדיחות, לא הבנו מה הם פותחים, זה היה ממש מפחיד. אני חשבתי שהם קודחים עכשיו את הדלת של הממ"ד או את הקיר, ואמרתי למיכה: מיכה, הם רוצים להיכנס מלמטה, אני לא מבינה מה הם קודחים. אז מיכה אמר: הם לא יצליחו שום דבר לקדוח, כי הכול בטון, חזק וכולי, הכול בסדר".
במשך שעות ארוכות הם היו סגורים בממ"ד. לדברי מיכה, רק יותר משבועיים אחרי מתקפת הטרור הם גילו שאוסף החנוכיות שלהם נבזז. "כשאנחנו יצאנו לא ראינו דבר, כי היינו מוקפים בחיילים ולא נתנו לנו להביט לשום מקום. שבועיים וחצי לאחר השבת השחורה הגיעו הבת שלי, ענבל, ובעלה, באו אלינו הביתה, והראו לנו תמונה של הקיר הריק מכל החנוכיות ואת החנוכייה האחת היחידה שהשאירו באמצע. אז נודע לנו, ואז התחלנו גם להבין איזה נזק עצום נגרם לבית", הוא נזכר.
5 צפייה בגלריה
החנוכייה היחידה שנותרה בקיר הבית בניר עוז ולא נבזזה
(צילום: שונית פלקו-זריצקי, באדיבות חפץ מעבר)
חנה נזכרת איך נוצר האוסף מלכתחילה: "את הפמוטים שנבזזו הביאו לנו במתנה על החתונה. כעבור חצי שנה, בחנוכה, סבתא מלכה הביאה לנו חנוכייה ראשונה והנחנו אותה איפשהו. ואז כעבור שנה, זה היה מנהג אצלה, היא הביאה חנוכייה שנייה וכבר היו לנו שלושה מוצגים לתלות על קיר. תליתי אותם לאורך הקיר וזה נראה נורא נחמד. אמרתי, איזה יופי, אני רוצה אוסף על קיר שלם של חנוכיות. במהלך השנים גם הסבתא המשיכה להביא לנו חנוכיות, גם אני מדי פעם חיפשתי חנוכייה שעוד אין לנו וגם אנשים אחרים כבר ידעו על כך והביאו לנו מתנות".
"כשעברנו לפני 12 שנה לבית המרווח, שאליו חדרו המחבלים, הבת שלנו ארגנה לנו את התלייה של החנוכיות והפמוטים בצורה יפה מאוד", היא מספרת. "זה היה משהו ייחודי מאוד, שמייחד את הבית שלנו, מסמל מאוד את המסורת. חוץ מהחנוכיות התלויות היו לנו גם עוד כל מיני חנוכיות עומדות, לרוב הן היו חנוכיות אומנים. הייתה לנו חנוכייה מדהימה שעמדה בחוץ, במרפסת, ובכל שנה בחנוכה היינו מדליקים אותה. היא הייתה חנוכייה בצורה של מבנה, של בית ממתכת, שהיו בו חלונות. היינו מכניסים את הנרות, סוגרים את החלון וזו הייתה עיר. זאת הייתה חנוכייה מדהימה, מדהימה. גם היא נבזזה".
5 צפייה בגלריה
לוחם מילואים מצא והתקשר. זוג הפמוטים שהוחזר מחאן יונס, בסטודיו MAYARD
(צילום: שונית פלקו-זריצקי, באדיבות חפץ מעבר)
הפמוטים שנגנבו נמצאו לימים בידי חייל צה"ל. "כמה חודשים לאחר מכן, כשהיינו כבר פה בקריית גת, מתקשר אלינו שכן ואומר: תשמע, מיכה, איזה חייל מילואיניק נמצא בחאן יונס והוא מצא מונחת על כוננית, מעל מיטתו של המחבל, פמוטייה – זאת אומרת, כמו חנוכייה, אבל עם מקום רק לשני נרות. ביקשנו מיד שישלחו לנו תמונה, שלחו לנו את התמונה ואני קפצתי", נזכר מיכה. "התרגשנו בצורה בלתי רגילה, התברר שזה באמת שלנו. קישרו אותנו לחייל, ששמו היה יהוידע.
"שמחתי מאוד ואמרתי לו: תשמע, יהוידע, אנחנו נבוא אליך ונקבל ממך את זה, כי אתה בטח צריך לחזור לשרת. אז הוא אמר לנו: בשום פנים ואופן לא; אני אבוא אליכם. דרך אגב, הוא אומר, האם אני יכול להביא גם את אשתי והילדים? אמרנו לו שכן, עם כל הלב, ואחרי כמה ימים הוא הגיע אלינו והביא לנו את החנוכייה הזאת".
בהמשך יצרו איתם קשר ממיזם "חפץ מעבר", שהוקם בעקבות 7 באוקטובר ומעניק לתושבי העוטף ליווי באמצעות חידוש חפץ מביתם שנפגע. בכך משמרים את הזיכרון. "שאלו אם יש לנו משהו לתת להם לשיפוץ ולתיקון, שיוכלו להציג בתערוכה בשרונה בתל אביב. שלחנו להם את החנוכייה שהשאירו לנו ואת זו שקיבלנו מהחייל, ואחרי זמן מה הזמינו אותנו לפתיחת התערוכה בשרונה. נכנסנו, ואיך שאנחנו עוברים את הדלת אנחנו רואים שתי חנוכיות, תלויות זו לצד זו, והן נראות חדשות כאילו ביום הזה קנו אותן. כמעט נפלתי מהרגליים, מישהו תפס אותי כדי שאני לא אפול", מספר מיכה בהתרגשות.
בעצם קיבלתם את מה שנשאר משם, את המזכרת הזו מהבית הקודם שלכם. אגב, הדלקתם בחנוכייה הזו נרות, בחג הזה?
חנה: "לא, בדרך כלל לא הדלקנו בחנוכיות האלה, אנחנו מדליקים תמיד בחנוכייה מפולין. כשהיו ילדים קטנים הדלקנו בחנוכיות שהילדים הביאו לנו מהגנים, ביצירות שלהם, אבל כשהם גדלו הדלקנו בחנוכייה מפולין, שהיא מסורת משפחתית ארוכת שנים.
"תלינו אותן על קיר, והן בתוך מסגרת כזאת בארון יפהפה עם זכוכית. הן משופצות ונראות נפלאות. אני לפעמים אומרת, הלוואי שהייתי שומעת את הסיפור של החנוכיות האלה. אני חושבת שהחנוכייה שנבזזה והגיעה לחאן יונס וחזרה משם, וראתה את כל הקדיחות ואת כל הדרכים, יש לה המון מה לספר".
5 צפייה בגלריה
קיר החנוכיות לאחר מתקפת 7 באוקטובר. כמעט כולן נבזזו
(צילום: שונית פלקו-זריצקי, באדיבות חפץ מעבר)
וגם לכם, חנה ומיכה, יש המון מה לספר, כי עברתם לא מעט, גם באותו יום וגם מאז. אנחנו מדברים על שיקום של החפצים, אבל מה איתכם? מה עם השיקום שלכם, מה מבחינתכם יעזור לכם באמת להרגיש שכל מה שקרה נמצא מאחוריכם? החזרה הביתה? החזרה של החטופים?
מיכה: "קודם כול חזרת החטופים, זה דבר ראשון וזה לפני כל דבר אחר. קודם כול אני רוצה לראות את החטופים חוזרים, אלה שנרצחו ואלה שעדיין חיים. אני רוצה לראות אותם כאן, בארץ. בקריית גת ובסופו של דבר בניר עוז".
"אני חושבת שזאת חובה לאומית, להביא אותם ולשחרר אותם מהשבי", מוסיפה חנה. "אנחנו רואים פה בסביבה שלנו בנות שחזרו מהשבי, ילדים שחזרו מהשבי. זה לא קל, מה שהם עברו, וחבל על כל יום. רק לאחרונה נפטרה חברת קיבוץ שלנו, חנה קציר, שחזרה מהשבי, שבורה, פגועה, עם לב שבור. דיברתי איתה שבוע לפני שהיא נפטרה, היא הייתה כל כך צלולה. היא הייתה בכלל אישה של הודיה, שידעה מאוד להודות, והודתה מאוד למטפלות שלה".
