12 צפייה בגלריה
נועם גרשון-קוסטה (במרכז, לוחץ את ידו של הרב זלצמן) לאחר הברית
(צילום: הקהילה היהודית במולדובה)
במהלך סעודת השבת לפליטים יהודים שהגיעו מאוקראינה לקישינב, ביקש רבה של מולדובה, פנחס זלצמן, שכל אחד מהסועדים יספר על החלטה טובה או על חלום שיש לו. כשהגיע תורו של נועם גרשון-קוסטה (31), הוא הדהים את הנוכחים וסיפר כי חלומו הגדול הוא לעבור ברית מילה.
קוסטה הגיע למתחם הקהילה היהודית בבירת מולדובה לפי כשבועיים, כחלק מקבוצה גדולה של פליטים יהודים מחרקוב. לא חלפה יממה – וכבר ביום ראשון בבוקר נערכה לפליט היהודי ברית מילה כדת וכדין, בבית הכנסת "אגודת ישראל" של הקהילה היהודית בקישינב. רופא חרדי מקומי, שגויס להתנדב בקהילה, שימש כמוהל.
- טוקבקיסטים יקרים, אני גאה להיות מכשפה/ פרופ' רוחמה וייס
בטקס בחר לעצמו קוסטה שם יהודי חדש, ומעתה הוא נקרא: נועם גרשון. "זאת סגירת מעגל מרגשת עבורי", אמר לאחר הברית. "אני מרגיש שהצטרפתי מחדש לעם היהודי". נועם גרשון-קוסטה, יהודי ובן להורים יהודים, מתכנן להגיע לישראל – אך בעיות בירוקרטיות מונעות ממנו לטוס ארצה ומעכבות אותו במולדובה. בינתיים הוא החל להתנדב בקהילה המקומית, ולהשתתף בפעילות הקליטה והסיוע לפליטים.
הקהילה היהודית בקישינב קלטה כ-15 אלף פליטים מאוקראינה מאז תחילת המלחמה. "בתקופה האחרונה אנחנו יודעים הרבה רגעים של עצב וכאב גדולים. האובדן של הפליטים מאוקראינה הוא קשה מנשוא", אמר הרב זלצמן, "והנה, בתוך כל החושך הגדול, כשאנחנו עסוקים בפעילות של הצלת נפשות והכנסת אורחים – זכינו להכניס יהודי בבריתו של אברהם אבינו. הרגעים הכי מרגשים כאן הם הרגעים שבהם אנחנו מצליחים לשמח את היהודים היקרים, וזה היה ללא ספק אחד מרגעי השיא".
"מזהים האטה בקצב הגעת הפליטים לגבולות"
יו"ר הסוכנות היהודית בפועל אמר היום (א') כי פחות ופחות יהודים מגיעים לגבולות. "אנחנו מזהים האטה בקצב הגעת הפליטים", ציין יעקב חגואל. "ההנחה היא שיהודים חוששים לצאת מאוקראינה בשל ההפגזות הקשות שיש עכשיו. אנחנו קוראים לישראלים שיש להם משפחה שם, להגיד להם ליצור קשר עם הסוכנות, ונסייע להם בראש ובראשונה לצאת מהקרבות. למי שיבחר בכך, נסייע אף לעלות לישראל".
מנתוני משרד העלייה והקליטה עולה כי עד עתה הגיעו לישראל כעשרת אלפים עולים, ולמעלה מ-4,000 בחרו להשתכן בבתי המלון ששכר עבורם המשרד מבעוד מועד. בסוף השבוע הגיעו 157 עולים חדשים, ובמהלך היממה הקרובה צפויים לנחות בישראל עוד כ-300 עולים חדשים מאוקראינה, בטיסות מפולין ומרומניה. כמו כן, ממשיכה מגמת העלייה החדה מרוסיה, כשלמעלה מעשרת אלפים אנשים מילאו טופסי בקשת עלייה באופן דיגיטלי, על פי דיווח של הסוכנות היהודית. מאוקראינה יש עוד כעשרת אלפים מתעניינים בעלייה, ועוד כ-500 מבלארוס.
לקראת סוף השבוע האחרון הגיע לקישינב אוטובוס חילוץ נוסף, ובו פליטים יהודים מאוקראינה, בניהולו של גיאורגי לוגבינסקי. הפעם הגיעו תושבי צ'רניהיב, לוהנסק, קייב וזפוריז'יה. כמה עשרות גמלאים ונשים עם ילדים מספרים שהצליחו לנשום לרווחה רק לאחר שחצו את הגבול למולדובה, וראו ערים מוארות ושלוות – אחרי מסלול ארוך דרך עיירות חשוכות ומחסומים רבים.
בין הפליטים – ילדים רבים. אחת, ליאליה בת ה-9, בולטת במיוחד. היא עומדת לבושה במעיל וחובשת כובע אדום עם הכיתוב "צא החוצה", באנגלית. הילדה מביטה סביבה בחוסר אמון ומצמידה שק לחזה. מרחוק לא ברור מה יש בפנים; זה נראה כמו חתיכות עץ. כשמתקרבים מבינים שהשק מכיל מזכרות מפחידות מהמלחמה – שברי פגזים ארטילריים שהתפוצצו במרחק של 50 מטרים ממנה. חלקים חרוכים אלה, וכוויה על אצבעה, נותרו לליאליה כזיכרון מהנשק הקטלני.
אחיה בן ה-5 של ליאליה, איגור, מחמם את ידיו על כוס תה חם. הוא חיוור כולו ומשתעל בלי סוף – אחרי שהסתתר חודש במרתף לח. "גרנו במרתף בדיוק חודש. רק מאגרי המזון הצילו אותנו. 15 דקות לאחר הכרזת המלחמה, נפלו רקטות בצ'רניהיב שלנו", מספרת אימם, לודמילה. "יום אחד ספרנו 150 פצצות תוך שעתיים. הדבר הכי מפחיד אלו אותן חמש השניות, כשהמטוס מטיל פצצה ואתה שומע שריקה נוראה".
בדרך לבני ברק
לילה עמוק, מגרש טניס מקורה במרכז קישינב. עשרות אנשים עייפים ולבושים חם, יחסית לעיר הדרומית, יורדים מאוטובוס. מישהו נושא תיק גב קטן על הכתפיים, אחר אוחז במנשא עם חיית המחמד האהובה שלו, ורבים גוררים מזוודות שבהן ניסו לארוז את כל חייהם. לפני קצת יותר מחודש הם עוד היו אנשים מן השורה, עם שאיפות ותוכניות לעתיד – והיום הם פליטים מפוחדים שאיבדו את עצמם ואת בתיהם.
"לא חשבנו שזה יכול לקרות, זה נראה כמו חלום בלהות", אומרת לריסה שנמלטה מקייב. "בהתחלה חשבנו שזה לא יימשך הרבה זמן, אבל חלפו הימים, השבועות, הכסף והסבלנות, הפיצוצים לא פסקו והגענו למסקנה שאנחנו צריכים לעזוב".
קרוב אליהם, זוג מבוגר – נטליה פרוימובנה ואלכסנדר יבגנייביץ' – מוציאים את המזוודות שלהם מתא המטען. השניים התכוונו לעלות לישראל ולהשתקע בבני ברק עוד לפני שאירע שם פיגוע שגבה את חייהם של חמישה בני אדם – ביניהם שני אזרחים אוקראינים.
כשנטליה משחזרת את מה שהם נאלצו לעבור במהלך חודש של מלחמה, האישה פורצת בבכי קורע לב: "זה היה מפחיד. לא היה אור, לא מים, לא היה חימום. ישנו מתחת לשלוש שמיכות כדי להתחמם איכשהו. בצבא אוקראינה אמרו לנו שהרוסים רוצים להפוך את צ'רניהיב למריופול השנייה, אז עזבנו בהזדמנות הראשונה".
12 צפייה בגלריה
יוליה עם ילדיה מארק וארישה. "נאלצנו לספר להם שהבומים והאזעקות הם מין משחק של החיילים"
(צילום: אדוארד דוקס)
יוליה אמבינדר, שעזבה את קייב עם שני ילדים, ארישה ומארק, היא פליטה עם ניסיון. ב-2014 פונתה כבר מלוהנסק, וכעת נאלצה לעזוב שוב את הבית. השבוע היא הגיעה לאשדוד. "לא רצינו לעזוב, חשבנו שזה לא יהיה להרבה זמן, אבל עם הזמן הילדים החלו להיבהל מאוד", לדבריה. "נאלצנו לספר להם סיפורים, שהבומים והאזעקות הם מין משחק של החיילים".
אירינה, לעומתה, נמלטה מזפוריז'יה – שם היה עד כה רגוע באופן יחסי. עד לאחרונה היא לא רצתה לעזוב את ביתה, אך לאחר שבעלה עבר אירוע מוחי שני עקב המתח והעצבים, היא החליטה להתפנות.
בפינה יושב איגור, אלמן בן 75 מקייב. הוא עומד לעלות לישראל, שם מחכה לו בנו. החודש האחרון, לדבריו, היה ממש גיהינום עבורו – לא היה לילה אחד ללא פיצוצים של האויב. הוא, כמו פליטים רבים, ממתינים לטיסה לישראל, וחולמים על חיים חדשים ושקטים יותר. רובם עולים לארץ, שם ממתינים להם קרוביהם וחבריהם – ויש גם כאלה שלא מאבדים תקווה לחזור יום אחד הביתה, לאוקראינה, לביתם ולעירם שעוד תשוב ותפרח.
12 צפייה בגלריה
נזרי, בן 11. "אני שמח שכאן לא שומעים את הבומים, אבל בקייב השארתי את החברים שלי"
(צילום: אדוארד דוקס)
"אין לאן לחזור. אין יותר מריופול"
ולדימיר קזצ'ינסקי בן ה-93, שרד את השואה כשברח מביתו שבאוקראינה במלחמת העולם השנייה, אז היה לפליט לראשונה בחייו. בשבוע שעבר הפך לפליט בפעם השנייה, כשנמלט עם ממשפחתו ממריופול החרבה. ביום שני האחרון הוא עלה לישראל, בסיוע הקרן לידידות.
12 צפייה בגלריה
ולדימיר קזצ'ינסקי מניף דגל. "מזל שיש לנו את ישראל"
(צילום: אבישג שאר ישוב, הקרן לידידות)
"אין לאן לחזור, אין יותר מריופול", אומר קזצ'ינסקי בכאב. "המסע לא היה פשוט בגילי, אבל מזל שיש לנו את ישראל. ישראל עזרה לנו ברגעים הקשים ביותר. מקומנו כאן".
הפעם הראשונה שקזצ'ינסקי נמלט על נפשו הייתה ב-1941, כשהיה בן 12 וברח עם משפחתו מהפצצות הגרמנים מוויניצה שבאוקראינה - לדרום רוסיה. המשפחה שהתה שם עד לתום המלחמה. את ההימלטות ההיא קזצ'ינסקי זוכר היטב עד היום: "החלק הקשה ביותר היה כשעלינו, משפחתי ואני, על מעבורת דרך נהר הדנייפר, יחד עם מספר עצום של אנשים – נשים, ילדים וזקנים. כולם היו מפוחדים, רעבים, חלקם חולים – נסים על נפשם בשעת לילה, בתקווה שלא יפציצו אותנו".
12 צפייה בגלריה
"ראינו מתים שוכבים ברחובות כי לא היה מי שיקבור אותם". ולדימיר קזצ'ינסקי
(צילום: אבישג שאר ישוב, הקרן לידידות)
80 שנה חלפו, וקזצ'ינסקי נמלט שוב מאוקראינה, הפעם מהעיר שחטפה את המהלומה הקשה ביותר מהצבא הרוסי – מריופול. "כשהצבא הרוסי החל לתקוף בעירי, ירדנו למרתף הבית שלנו ונשארנו שם במשך עשרה ימים בלי לצאת", הוא מספר. "לא היה לנו מספיק מים והמקום לא היה מותאם לשהייה ארוכה, אבל לא הייתה לנו ברירה".
כשוולדימיר ובני משפחתו יצאו מהמרתף, הם לא האמינו למראה עיניהם: "לא הצלחתי לזהות את המקום. הכול היה אפור, הרוס ושקט. יכולנו לראות אנשים מתים שוכבים ברחובות, כי לא היה מי שיקבור אותם".
בזהירות יתרה הם יצאו מביתם עם הבגדים והחפצים שהצליחו לארוז, והחלו לעשות את דרכם אל גבול מולדובה, עוזבים בכאב את עירם המופגזת. "הכול נחרב. תארו לעצמכם עיר שנמחקת באופן שיטתי ממפת העולם, בניין אחר בניין, הכול פשוט משוטח מהאוויר – זה מה שהרוסים עשו לנו", הוא מתאר.
איילת שילה תמיר, מנכ"לית הקרן לידידות, אמרה כי "סיפורו של כל פליט הוא עולם ומלואו, אך עדויותיהם של ניצולי השואה הן הקשות ביותר. חוויות המלחמה מחזירות להם את הזיכרונות הקשים מילדותם. אנחנו שמחים שיש לנו כיום את הזכות לסייע בהבאתם לישראל".
