"האחרון לבית קמונדו כשל בהמשכת השושלת. אבל בהמציאו את ביתו, בהעניקו לבית זה נשמה אין דומה לה, ובאלצו את המדינה לרשום אותו במורשת האמנותית של צרפת, הצליח להנציח את שמם של כל בני משפחתו".
כך מסכם הסופר פייר אסולין בספרו "האחרון לבית קמונדו" את גורלם של בני המשפחה היהודית שלמרות השפעתם, הונם ומעמדם החברתי לאורך יותר מ-160 שנה, לא הותירו אף צאצא שימשיך את השושלת ונותרו כפרק היסטורי מפואר ללא הווה או כמובן עתיד.
הסיפור של המשפחה נע מהאימפריה העותמאנית, דרך איטליה ועד לפריז האריסטוקרטית, שם ביקשו להיטמע ולבסס את השפעתם. בניגוד למשפחות יהודיות מבוססות אחרות, אילן היוחסין שלה דל במיוחד. בראש השושלת עמד אברהם סלומון קמונדו, אבל בכל דור ודור העמידו בני המשפחה מספר מועט של צאצאים, כאשר איום המחיקה מההיסטוריה ריחף מעליהם כל הזמן.
מערכה ראשונה: הכול התחיל בבנק
כצאצאים של מגורשי ספרד, מצאו את עצמם בני משפחת קמונדו בקושטא (אינסטנבול של ימינו), שם התבססו והקימו את הפעילות הבנקאית והפכו למנהיגים בקהילה היהודית המקומית. על פי ההערכות, במחצית השנייה של המאה ה-19 היה אברהם סלומון קמונדו האיש העשיר ביותר מבין 200 אלף היהודים בקיסרות העותמאנית. הוא נתפס כבנקאי של הממשל המקומי וסיפק לו משאבים רבים במהלך מלחמת קרים.
מי שאוהב לגלות סימנים מקדימים לגורלה של השושלת יכול לסמן לעצמו שכבר המייסד אברהם התקשה להעמיד יורשים, ולאחר מות בנו היחיד משבץ, האימפריה עברה לניהולם של נכדיו – אברהם בכור ונסים. התמורות באירופה לא נעלמו מעיניהם, והם החליטו להעביר את הבנק והפעילות העסקית לפריז. באותה תקופה, סביב 1875, הייתה הקהילה היהודית בצרפת אחת היציבות והמוטמעות ביותר בתוך החברה והשלטון בצרפת.
השניים נטמעו בקהילה היהודית, והפכו מצד אחד לחברים נכבדים בה, אך מנגד טיפחו את הקשרים עם השלטון והחברה הכללית. יהדותם הייתה חלק מהזהות שלהם, אך לא רק, ובמובן מסוים עקב מוצאם והשנים המועטות שלהם יחסית בפריז, הם שידרו קוסמופוליטיות מסוימת.
על פי ההערכות, במחצית השנייה של המאה ה-19 היה אברהם סלומון קמונדו האיש העשיר ביותר מבין 200 אלף היהודים בקיסרות העותמאנית. הוא נתפס כבנקאי של הממשל המקומי
הסופר פייר אסולין אומר בריאיון ל-ynet ש"בני משפחת קמונדו תמיד נשארו נאמנים מאוד לקהילה היהודית וקשורים מאוד ליהדותם ללא קשר לנוהג הדתי שלהם. באימפריה העותמאנית הם היו שייכים יותר לשוליים הליברליים והפתוחים ביותר של היהדות. לאחר שעברו לצרפת, העיסוק הדתי שלהם היה חלש יותר, אבל הם נשארו קשורים לחגים המרכזיים, לאירועי בר מצווה, לנישואים בתוך הקהילה ולפילנתרופיה ענפה לכל הנזקקים, בפריז ובקהילות יהודיות בארצות אחרות. הצדקה הייתה חלק משמעותי בזהותם ובאמונה שלהם".
מערכה שנייה: היורש שמשתלט על העסקים
שנת 1889 הייתה שנה שחורה עבור המשפחה. בהפרש של חודשים ספורים נפטרו נסים ואברהם בכור, שניהם מדלקת ריאות חמורה. כעת נותרו רק שניים לשמור על הגחלת: איזאק, בנו של אברהם בכור, והאיש שתלו בו תקוות רבות יותר – מואיז, בנו של נסים. רק שני צאצאים לאימפריה ומסורת משפחתית כה כבדה; הסימנים המטרימים שוב הופיעו.
"היה צריך להמשיך בכל מחיר", מפרט אסולין. "למרות העובדה שהיו רווקים, הם היו מושפעים מ'דיבוק השושלת' ולקחו על עצמם את עסקי המשפחה".
איזאק, שהתרכז בעסקי הבנקאות המשפחתיים, אמנם עשה היטב את תפקידו, אבל ליבו נטה לעולם אחר – אמנות ומוזיקה. הוא היה אספן אמנות נלהב, ושאיפתו הייתה להקדיש את עצמו לעולמות הללו, הרחק מדפי הכספים ועסקי הבנקאות.
בזמן שאיזאק הלך ושקע בעולם האמנות, ונמנע מלהתחתן, הלחץ להעמיד יורשים נפל על כתפיו של מואיז. הצעיר מבין השניים היה רווק מבוקש ומכיוון שהיה גם מכוון מטרה – הוא הצליח להגשים אותה. אירן קאהן ד'אנבר בת ה-20, מאחת המשפחות המכובדות בעיר, הייתה המאושרת שזכתה לתרום להמשך השושלת. מואיז היה כבר בן 31, ואף על פי שהיה שידוך טוב ומכובד, נראה שהנישואים האלה לא היו מבוססים על אהבה טהורה, לפחות מצידה, מתאר אסולין.
אחרי שנת נישואים נולד היורש המיוחל: נסים (על שם סבו), ושנתיים אחר כך גם הבת ביאטריס. מואיז עצמו עשה מאמצים להיות חבר במספר מועדונים חברתיים, ובאופן כללי ביקש לבסס את מעמדו ונוכחותו בחברה הפריזאית הגבוהה.
במקביל, אירן חיפשה חיים אחרים. אסולין מתאר כי היא לא הסכימה לשחק את התפקיד של "אשת איש החברה הגבוהה" ובמקום זה החלה לחפש עניין במקומות אחרים. עשור חלף, ובקשת הגירושים הגיעה. אירן עזבה והתחתנה עם המאהב שלה, רוכב סוסים מנוסה. השניים התחתנו בכנסייה, ואירן המירה את דתה והשאירה מאחור את בית קמונדו.
מערכה שלישית: הכול מוטל על נסים
אחרי עזיבת אשתו, שקע מואיז בדיכאון. הוא המשיך בעסקיו, אבל הבין שלא יהיו לו צאצאים נוספים ושהוא נידון לבלות את שארית חייו לבד בביתו. עם הזמן, הבין שהוא חייב לצאת לדרך חדשה ולצד טיפול בילדיו, הוא החל להתעניין באמנות ועיצוב. באפריל 1911 הוא קיבל דחיפה חזקה לשקוע עוד יותר בעולמות הללו: בן דודו האהוב, איזאק, נפטר במיטתו בגיל 60. חלק גדול מהאוסף שלו הוא הוריש למוזיאון הלובר, אך חפצי אמנות נוספים הגיעו לביתו של מואיז, שהיה כעת הבעלים היחידי של עסקי הבנקאות והאמנות של המשפחה.
בשלב זה הבין מואיז שכל נטל המשפחה ייפול על כתפיו הצעירות של בנו היחיד, נסים. ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, היה נסים בן 22, וככל שרוחות המלחמה התקרבו, הבינו כולם שגיוס הוא בלתי נמנע. באחד באוגוסט הגיע הצו להושיע את צרפת, ויחד עם עוד כ-5,000 יהודים, שולב נסים במסגרות השונות של הצבא. אסולין כותב כי "היהודים הצרפתים נדרשו להוכיח, שככל אוהביה של צרפת, ידעו גם הם למות למענה".
באחד באוגוסט הגיע צו הגיוס הצרפתי, ויחד עם עוד כ-5,000 יהודים, שולב נסים קמונדו במסגרות השונות של הצבא: "היהודים הצרפתים נדרשו להוכיח, שככל אוהביה של צרפת, ידעו גם הם למות למענה"
נסים שימש בתפקיד קצין תצפית בחיל האוויר, ועם הגאווה שחש אביו על התפקיד החשוב וההתגייסות, הוא התמלא דאגה. אחרי הכול, היה זה בנו יחידו והמלחמה הייתה סוערת. החודשים חלפו, נסים המשיך לדווח מהחזית ובא לחופשות מדי פעם כדי לפגוש את המשפחה, אבל הדאגה לא חלפה. ב-1917 הגיעה הבשורה שממנה חששו: מטוס שבו ביצע נסים משימת צילום הופל והתרסק. ליבו של מואיז נשבר. חודשים רבים הוא נאחז בתקווה שנסים ניצל באופן כלשהו, אבל לבסוף השלים עם האמת והתרכז בניסיון להביא את גופתו לקבורה בפריז, עד שהצליח במשימה זאת.
מערכה רביעית: הירושה הפכה להנצחה
אחרי המלחמה ואובדן בנו החליט מואיז לפרוש מעולם העסקים. הוא כבר לא מצא בו טעם, כשאין לו יורש. הוא נתן ייפוי כוח לעורכי דינו ואנשי משרדו, והתרכז בהעשרת האוסף האמנותי שלו.
נותרה לו בתו, ביאטריס, והיא מצאה חתן בדמות לאון ריינך, בן למשפחה יהודית עשירה שמקורה היה בפרנקפורט. ביאטריס עצמה מצאה עניין בעיקר בעולם הסוסים והרכיבה, אך בכל זאת העמידה משפחה וילדה, לשמחת אביה מואיז, שני נכדים – ברטראן ופאני.
בינואר 1924 כתב מואיז צוואה. הוא הוריש לצרפת את מעונו, ביקש שיהפוך למוזיאון אך הדגיש כי התנאי שלו הוא שדבר לא ישתנה וההנצחה לנסים ולכלל המשפחה תישאר לנצח: "שום רהיט לא יוזז ממקומו והכול חייב להישאר כמו ביום פטירתי. אסור להוסיף אף פריט וגם לא לגרוע ממנו". אסולין מסביר כי בדרך זאת הבטיח מואיז כי שמו ומשפחתו יונצחו בהיסטוריה היהודית של תולדות צרפת.
(סיור וירטואלי בבית קמונדו בפריז)
ב-14 בנובמבר 1935 חייו של מואיז הגיעו לקיצם. הוא נפטר במקום האהוב עליו ביותר, ביתו, כשבתו ביאטריס לצידו. אסולין אומר כי "האחרון לבית קמונדו כשל בהמשכת השושלת, אבל השאיר את ביתו והנציח אותם במורשת האמנותית של צרפת".
מערכה אחרונה: כמו כל היהודים
אחרי מותו של מואיז נותרו ביאטריס וילדיה השרידים האחרונים. הם אמנם לא נשאו את השם קמונדו, אך היו בכל זאת צאצאיו הישירים של מואיז. כעת ריחף מעליהם איום חדש: הכיבוש הנאצי של פריז. בתור אחת המשפחות העשירות ומהמכובדות בעיר, לא חשבו בני הזוג לאון וביאטריס שנשקפת סכנה מיידית, אך הכרסום בזכויות היהודים, החרמת רכוש וחפצי אמנות ובעיקר הידיעות ממזרח אירופה על מחנות הריכוז וההשמדה עשו את שלהם. אסולין מספר בספרו כי "ביאטריס, חרף הסכנה, לא חשבה לעזוב את פריז. היא המשיכה לרכב על סוסה מדי בוקר בשבילי יער בולון ובבית הספר לרכיבה, ואפילו השתתפה בתחרויות רכיבה עם קצינים גרמנים".
יום אחד, בשלהי 1942, נעצרו בני המשפחה והועברו למחנה המעצר דראנסי, שם שהו מספר חודשים. ב-20 בנובמבר קרה מה שחששו ממנו כל יושבי המחנה: הם הועלו על רכבת מספר 62 שנסעה לאושוויץ. עם הגיעם למקום, הם הומתו בגז. עדויות שונות ניסו לתאר את שאירע לכל אחד מבני המשפחה ובאילו נסיבות הם מצאו את מותם, אך בכל מקרה איש לא חזר משם. אסולין כותב כי "נסים אמנם נפל למען צרפת במלחמת העולם הראשונה, אך אחותו וילדיה מתו מידיה של צרפת ששיתפה פעולה עם הנאצים. מואיז הלך לעולמו בעוד מועד ולא נאלץ לחוות את הבגידה הזאת".
בכך תם סיפורה של המשפחה שחייתה בסך הכול 160 שנה, הותירה חותם בכל מקום שבו עברה, אבל סיימה את דרכה בלי אף צאצא שיישא את שם המשפחה.
בינואר 1924 כתב מואיז צוואה. הוא הוריש לצרפת את מעונו, ביקש שיהפוך למוזיאון אך הדגיש כי התנאי שלו הוא שדבר לא ישתנה וההנצחה לנסים ולכלל המשפחה תישאר לנצח: "שום רהיט לא יוזז ממקומו והכול חייב להישאר כמו ביום פטירתי"
האם המשפחה זכתה לכבוד המגיע לה?
אסולין: "משפחת קמונדו השתייכה ללא ספק למילייה של האצולה או המעמד הבינוני העליון היהודי של צרפת בתחילת המאות ה-19 וה-20. הם לא רק זכו לכבוד אלא גם זכו להערכה ולפעמים אפילו הערצה, לא רק על ידי חברי הקהילה אלא גם על ידי משפחות חזקות אחרות כמו הרוטשילדים, קאהן ד'אנברס, קניגסוורטר, לאונינו ורבים אחרים".
מה גרם לך לחקור את תולדות המשפחה והסיפור הייחודי שלה?
"בהתחלה, הסתקרנתי לאחר שגיליתי את האיכות והנדירות של האוסף האמנותי והבית ברחוב מונסו שהם הורישו לצרפת. זאת מחווה בעלת ערך אמנותי, כספי וסמלי עצום. זאת הייתה דרכו של הרוזן מואיז קמונדו לשלם עבור 'כרטיס הכניסה' שלו לחברה הגבוהה הצרפתית. הירושה המיוחדת הזאת, והסיפור של התגלגלות המשפחה והשפעתה, היו בעיניי ראויים לפרסום ברבים".
