המרגלים שחזרו לאחר שתרו את הארץ ודיווחו על מראה עיניהם –אמת דיברו. הם סיפרו על מה שראו במסעם לארץ כנען. לכלב בן יפונה שריגל את הארץ יחד איתם לא הייתה מחלוקת לגבי העובדות, אלא שהמסקנה שלו בנוגע לארץ הייתה שונה משלהם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". אז על מה ולמה נענשו המרגלים?
הסיבה, כך נדמה, טמונה בביטוי המפתח שהם אמרו: "ארץ אוכלת יושביה". לכאורה החיים בנדודים במדבר היו תמצית החיים הטובים – בני ישראל אכלו את המן והשׂליו שהגיעו מדי יום משמיים, ולא נדרשו לעבוד לשם כך. הם היו עטופים בענני כבוד ומובלים על ידי עמוד של אש. הם היו יושבים ולומדים תורה – ממש כמו תלמידי הישיבות. חיים רוחניים מושלמים, ללא טרחות של החיים "האמיתיים".
המרגלים הבינו דבר פשוט – בכניסה לארץ הם יידרשו לחזור ולהתחכך עם המציאות, עם החיים עצמם: הם יידרשו לעבוד את האדמה, לבנות בית ולהילחם על הארץ. לקחת אחריות, לשאת בעול העולם, לחיות חיי עמל ועשייה – כאלה שבהגדרה מתנגשים ופוגמים בחיים של רוח. הם עוברים לחיות במדינה, וכמו בשאר המדינות, גם היא תאכל את יושביה והם יידרשו לשאת בנטל קיומה.
הרב עדין שטיינזלץ ז"ל כתב שהמרגלים הם מייסדי השיטה שהגשמי הוא מלוכלך ולא רצוי, ושצריך רק לדבוק בעולם הרוחני – עולם של תורה המנותק מהמציאות. משה והתפיסה היהודית לאורך הדורות הייתה הפוכה לחלוטין. מעלת האדם היא בהיותו מיזוג בלתי אפשרי של רוח וחומר, של נשמה ועפר. דווקא מתוך עולם של מצוקות וצרכים, מתוך חיי המעשה, מתוך הדילמות היומיומיות, הקשיים והלבטים – נולדת גדולת האדם.
זו גם הסיבה לכך שהתורה עוסקת רובה ככולה בחיי המעשה – כי כדי להיות צדיק בעולם סטרילי, לא היה צריך לברוא את האדם, היה אפשר להישאר עם המלאכים. האר"י ז"ל, רבי יצחק בן שלמה לוריא, כתב שהחכמים בימיו הם גלגול של דור המדבר. אלא שכמו נשיאי העדה, המרגלים, גם מנהיגות החרדים מעדיפה להשאיר את העדה בגלות, וממאנת להיכנס לארץ. משאירים את הקהילות מבודדות ככל האפשר מעולם המעשה, בתוך מקלט של חיי רוח שבנו סביבן.
אבל אותם חרדים לא מסתפקים ב"סירוב להיכנס לארץ" וברצון להישאר במדבר – הם גם דואגים להשיג את המן מפרי עמל של אחרים, ולהתעטף בענני כבוד ועמוד האש שמתקיימים מדם של אחרים. אם עד עכשיו היה אפשר לטעון שמדובר בפרי הסכמה פוליטית – הרי המציאות שדופקת על הדלת, המשבר הביטחוני והכלכלי שבו המדינה מצויה, הביאה רבים בעם לזעוק על העוול המשווע. הזעקה הכואבת נובעת מהצורך האמיתי בשותפות של החרדים בנטל, כדי שאפשר יהיה להמשיך בחיים במדינה.
כמו אותם מקריבי זבחים שרכשו בזמנו את הקורבן בכסף שעשקו מיתום ומאלמנה, מגנבה ומשוחד, עליהם מפנה הנביא ישעיהו את דברי התוכחה – "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה" – כך גם אותם ראשי קהילות החרדים יוצקים את חיי הרוח מעל יסודות של עוול. כספים וקצבאות ממיסים של עבודה של אחרים, מוגנים בגלל דם ששפכו אחרים. מקלטים מהמציאות שמושתתים על דם, יזע ודמעות של אחרים. "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" – אומר הנביא. גם כי תרבו לימוד תורה אינני שומע.
העוול הזועק לשמיים חמור אף יותר לנוכח הסירוב של נשיאי העדה החרדים לגיוס ולשותפות בנטל של אותם רבים מהקהילות שאינם לומדים תורה. בשעה של פיקוח נפש לאומי, כאשר נדרשים עוד לוחמים וחיילים נוכח האתגרים הביטחוניים הקיומיים, כשהנטל על משרתי המילואים כבד מנשוא – הייתה צריכה לצאת קריאה ברורה מתוך הקהילות החרדיות עצמן לכל אלה שנשרו מהישיבות, שעובדים או סתם מסתובבים ברחובות – להצטרף לצבא במסגרות המתאימות ולסייע לאחיהם בנטל.
הפגנה של חרדים מחוץ לבג"ץ בירושלים נגד חוק הגיוס
(צילום: שלו שלום, רוני גרין שאולוב)
הקנאות של ראשי העדה לדבוק בערך אחד, חשוב ככל שיהיה, ולהגן עליו מכל מגע עם המציאות, קורסת לתוך עצמה – גם בגלל הערך עצמו שעליו הם מגינים. הרי ההלכה משרטטת את דרך התורה במסע החיים, ולא במנותק מהם. הרמב"ם כבר קבע: "על כל אדם מישראל להשתתף במלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם לרבות לומדי תורה ותלמידי חכמים", וכידוע ל"מלחמת מצווה כולם יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה". לומדים תורה לשם לימוד תורה, אבל לא כדי לקיימה.
הפסיקה הברורה מאליה לא הייתה צריך לצאת מבית המשפט הגבוה לצדק, אלא לצאת מהרבנים הראשיים וגדולי הדור, ובהצבעה ברגליים של הקהילות עצמן. איפה אותו מנהיג חרדי שיעמוד בכיכר ויזעק "מי לה' אליי"? היכן הם ממשיכי דרכם של כלב בן יפונה ויהושע בן נון?
- חגי שטדלר הוא דתי לאומי, שותף בקרן פרייבט אקוויטי AP Partners, יו"ר של מספר חברות, חבר "בראשית" ו"דתיים ציונים דמוקרטים"
